מבט מפויס על סרסיי לאניסטר // גדי להב

0

בסוף עונתה השישית הייתה 'משחקי הכס' מועמדת רצינית לתואר הסדרה הפמיניסטית ביותר על המסך. כל שש הממלכות, או הכוחות באפוס המורכב הזה, הונהגו על ידי נשים: סרסיי על כס הברזל, ליידי אולנה ברמות גנים, יארה באיי הברזל, אלאריה בדורן ודאינריז מעבר לים הצר. אמנם בצפון הומלך מלך זכר – ג'ון סנואו – אבל את חייו הוא חב לאחותו סאנסה. זה מצב יוצא דופן אם מביאים בחשבון שהדבר משרת את אחת התמות המרכזיות של 'משחקי הכס' – ריסוק הסדר הקיים, "שבירת הגלגל" כלשון חאליסי. כיוון שהסדר הקיים הוא מונרכיה פטריארכלית, בעיטה בברך של הפטריארכיה היא בהחלט אלמנט נרטיבי הגיוני.

אבל בכל זאת, הנתון הזה – שש מנהיגות (כולן, אגב, ללא צאצאים בנים) – בולט במיוחד על רקע שני הז'אנרים שביניהם מזפזפת הסדרה: פנטזיה והיסטוריה. בראשון לא תמצאו כמעט לעולם גיבורה אישה. והשני – ובכן, היחס בין מנהיגים גברים ומנהיגות נשים הוא עובדה היסטורית שקשה להתווכח איתה. אנו חיים בתקופה הפמיניסטית ביותר בהיסטוריה, ועדיין שש המעצמות הגדולות בעולם לא מונהגות על ידי נשים.

עמוק אל תוך העונה השביעית, מאזן האימה נותר בין שתי נשים: דאינריז וסרסיי. העובדה שדאינריז עדיין משחקת תפקיד מרכזי אינה מפתיעה איש. סרסיי היא סיפור אחר. זה נכון שלאור העונה השישית קל היה להמר שהיא תהיה בין האחרונות לעמוד על הרגליים, אבל בתום העונה השנייה או השלישית ספק אם רבים היו נוקבים בשמה כאחת הדמויות המרכזיות בואכה עונת הסיום. עלייתה של סרסיי לעמדת כוח בעונות המתקדמות היא הפתעה מרעננת.

במצב הנוכחי, סרסיי מוצגת כרשע האולטימטיבי – בין אנטיכריסט לשטן. ראשית, כל הדמויות הראשיות האהודות – דאינריז, ג'ון, סאנסה, טיריון, אפילו ג'יימי – התאחדו. סרסיי היא האויבת היחידה שלהן. היפוכו של הטוב ביותר הוא הרע ביותר. שנית, האויב היחיד שנותר לחבורת "הטובים", מלבד סרסיי, הוא מלך הלילה. ואם אתה נמצא באותה משבצת יחד עם אויב האנושות הבלתי אנושי, נטול הרגשות הנעדר כל עומק או מורכבות, אתה הכי קרוב שיש לדיאבלו בכבודו ובעצמו.

הפוזיציה הזו עושה עוול לסרסיי. 'משחקי הכס', ואף יותר מכך, סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' שמהווה בסיס לסדרה, תמיד נמנעו מהחלוקה הדיכוטומית הפשטנית לטוב ורע, רשעים וצדיקים. הסופר ג'ורג' ר"ר מרטין הקפיד להראות לנו גם את חולשתו של הצדיק וגם את מורכבותו של הרשע: בספרים, המסופרים מנקודות המבט של הדמויות, האמצעי הטוב ביותר היה להתחיל להציג את נקודת המבט של "הרעים". כך, למשל, הפסקנו לשנוא את ג'יימי והתחלנו להבין אותו. גם סרסיי זכתה לנקודת מבט בספרים, אבל המורכבות הזו נעדרת מהסדרה. זה המקום לנסות לתקן זאת.

ראשית, עובדה "היסטורית": סרסיי היא המלכה הראשונה של ווסטרוז, לנצח תיזכר כמי ששברה את הפטריארכיה הגברית, ובכך היא נכנסה לדפי ההיסטוריה גם אם דרקון יאדה אותה מעל פני האדמה. שנית, עובדה שחשוב לא לפספס: סרסיי היא הגיבורה המנהיגה האנושית האחרונה. היא מתמודדת מול כוחות על־טבעיים ומכושפים. מצד אחד מלך הלילה בעל מגע הקרח, ומצד שני – חבורת גיבורי־על עם כוחות־על שאפילו מארוול לא הייתה מצליחה להרכיב: אחת שלעולם לא נשרפת ויש לה דרקונים, אחד שלא יכול למות, אחת רוצחת שכירה שנכנסת לעורם של אחרים, ואחד שרואה כל דבר בכל מקום ובכל זמן.

יש לכך, כמובן, הסברים מהסברים שונים. החביב עליי במיוחד הוא הפריזמה ההיסטורית: 'שיר של אש ושל קרח' מסופר כסיפור היסטורי בתקופה טרום־מדעית. כמו בימי הביניים או בזמן יוון העתיקה, ההיסטוריה הייתה משולבת במיתולוגיה, תוצאה של אלמנטים שטרם היה להם הסבר או אי־ידיעה בעקבות תיעוד חסר. כל עם סיפר את הסיפור שלו והעצים את מנהיגיו לדרגה מיתית. כשם שישו הלך על מים, כשם שארתור חילץ את האקסקליבר מהסלע, כשם שכל יווני היה משוכנע שאת אכילס אי אפשר היה להרוג ושאתנה יכולה בכל רגע לנחות בכיכר העיר, כך המתעד של המלחמה בווסטרוז (מי תוהה מה תפקידו של סאמוול טארלי בסיפור?) העצים את הגיבורים לדרגת חצי־אלים. זה, כמובן, רומז מי נמצא בצד המנצח, ומי, בת תמותה פשוטה שכמותה, נמצאת בצד המפסיד.

אחת התכונות הקריטיות שמאפיינות את סרסיי היא היותה אם. היא תמיד רצתה בטובת ילדיה, בכל מחיר. ג'ופרי, בשבילה, לא היה מפלצת. היא רצחה את המלך רוברט כדי לתת לו את כס המלכות. מותה של מירסלה הוא שהפך את דורן לאויב שאי אפשר להשלים איתו. ובהתאם, יש סיבה נרטיבית מדוע סרסיי בהיריון. עבורה, ילדיה, משפחתה, בית לאניסטר, השבט שלה – כל אלו קודמים לכל דבר אחר. הגנה עליהם תיעשה בכל מחיר. "כשהזומבי הזה רץ לעברי", היא אמרה לג'יימי על המפגש שלה עם המהלך הלבן שהביאו ג'ון וחבורתו מצפון לחומה, "כל מה שחשבתי הוא שעליי להגן על הבן שלי ועל בית לאניסטר".

הגנה על צאצאיך, ועל קבוצת השייכות שלך – אלו תכונות אנושיות מאוד. תארו לעצמכם שהיינו נחשפים ב'משחקי הכס' לנקודת המבט של בית לאניסטר בלבד. לא היינו מתוודעים לדאינריז עד שזו הייתה מופיעה עם שלל צבאותיה צמאי הדם – הדותראקים והלא־טמאים – ודרקוניה. האם לא היינו רואים בה פולשת זרה ואכזרית? לו היינו נתקלים בג'ון סנואו רק בעונה הזו – האם לא היינו חושבים שהוא המטורף שנתן חלק מהממלכה לברברים שמעבר לחומה, אויביהם משכבר הימים של כל תושבי ווסטרוז? לו היינו תושבי ווסטרוז, במי היינו תומכים: באישה שלא נשרפת וששורפת אנשים חיים, בברברים מהצפון שלא מאמינים באלים שלנו, או במלכה – אכזרית וקשוחה ככל שתהיה – שמדברת בשפתנו ונולדה על אדמתנו?

לו הייתה סרסיי חיה היום היינו אומרים שהיא א־ליברלית, שמרנית, מתנגדת לגלובליזציה, לאומית על סף הלאומנית. משהו בין טראמפ לברקזיט. 'משחקי הכס' היא סדרה שמבוימת על ידי ליברלים, עבור ליברלים, על בסיס סיפור של אדם ליברלי. הצביעה שלה בשחור חד־ממדי היא אלגוריה נהדרת להתעלמות או אי ההבנה שבה לוקים ליברלים רבים כשהם מביטים באנשים שמעדיפים את השבט שלהם על פני האנושות כולה, שמצביעים עבור פוטין, טראמפ, ברקזיט, ויקטור אורבן, אליס ויידל ומרין לה פן. ולכן, גם אם האפשרות לכך קלושה, לו סרסיי תישאר על כס הברזל, אולי לא יהיה בכך צדק פואטי, אבל לפחות יהיה בכך דיוק היסטורי. עובדה: הביטו בנשיא ארה"ב, בראש ממשלת ישראל, במנהיג רוסיה, והשיבו לעצמכם מי ניצח: הדאינריזיות, הג'ון סנואים או הסרסיות.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש" בלבד – לחצו כאן

שתף