מבחן הנורמליות | הערך הסגולי של החנון בפוליטיקה

0

בוז'י הרצוג. למה לא בעצם? או, למה מיד אומרים "כן, אבל"? יכול להיות שתפקידו בתולדות הפוליטיקה הישראלית יהיה להציב בפני הציבור את השאלה אם זה אנחנו או הם. "אנחנו" – העם שרוצה מנהיג ישר, מעמיק, אחראי, עם ניסיון וקבלות, שאומר את האמת גם אם היא לא פופולרית בסקרים (ראו עמדתו בעניין מזרח ירושלים). אבל בסוף העם תמיד מעדיף את הכוכב התורן והנוצץ היישר מהצלופן או האולפן, אם הגנרל החזק והכוחני עדיין בצינון. או שזה הם – ומשבר המנהיגות אכן נובע מהמלאי המוגבל של מי שמגיע לצמרת. היבול הדל הוא זה שיוצר את הוואקום שבגינו כולם נאנחים ואומרים שבאמת עבר זמנו של בנימין נתניהו – אבל אין אף אחד אחר בסביבה. בהיי־טק כבר מזמן הבינו את ערכם של החנונים והבחורים הטובים. תחשבו על ביל גייטס, מרק צוקרברג, לארי פייג' וגם על גיל שוויד, ותסכימו שהרצוג מתאים בול לפרופיל. ועדיין באומת הסטארט־אפ הוא ממש לא נחשב לאלטרנטיבה, ולזה שיכול לאחד סביבו את ישראל שבין גדרה לחדרה, המרכז וקצת שמאלה. הוא הרי הרבה יותר מחובר למסורת מיאיר לפיד, הרבה פחות שמאלני מזהבה גלאון, בכל זאת ישב בממשלת נתניהו השנייה. הוא לא פחות חברתי מכחלון ובאמתחתו הרבה יותר קבלות ממהפכת הסלולר, כשר רווחה מצטיין.

הרצוג כבר די שנים בפוליטיקה כדי להוכיח שיש לו את מה שצריך כדי לשרוד ועוד במפלגת העבודה. הוא הרי עשה לשלי יחימוביץ' בית ספר בפריימריז, לא בחל באף דיל פוליטי ולא חסך במינוי מקורבים.

בחדר החקירות אי שם בראשית שנות האלפיים שתק בלי למצמץ כדי להגן על אהוד ברק ועל עצמו בפרשת העמותות, כאחרון העבריינים. אבל איכשהו כל זה נשכח במאני טיים – רגע לפני הקלפי – כשכל אחד שואל את עצמו אם זה האדם שיכול להנהיג את ישראל. ובמילים אחרות: האם המדינה הלא נורמלית הזו יכולה להרשות לעצמה אדם נורמלי )לכאורה( שיעמוד בראשה? לא צריך להרחיק לצרפת (הולנד מול סרקוזי) או לבריטניה (קמרון מול בראון). התשובה כנראה ברורה והיא נובעת מהשילוב שבין עידן הפוליטיקה החדשה של הפייסבוק והלייק, לחרדה הקיומית של הציבור. המנהיג האולטימטיבי של הישראלים הוא כנראה הכלאה בין יאיר לפיד לבנימין נתניהו. שניהם, אגב, חסידים גדולים של סקרים, שמזקקים עבורם בתורם את המסרים שלהם.

הרצוג משוכנע שיצליח גם אם יאמר לבוחרים את האמת. אחד המועמדים שמתחמם על הקווים לקראת הבחירות הבאות כבר אבחן שזו הטעות הגדולה של הרצוג. האמת היא המתכון הבטוח לכישלון. לבית שברחוב בלפור, הוא אומר בשיחות סגורות, מגיעים על כנפי הסיסמאות על אחדות ירושלים ואז בלי למצמץ עושים פניית פרסה. לא להפך. אלא שזה בדיוק מה שגורם לציבור לאבד אמון בהנהגה ולחפש בנרות מנהיג ישר שאפשר לסמוך עליו, שלא לוקח לכיס, שמבין על מה הוא מדבר, שלא נולד אתמול בפוליטיקה. רצוי שיצטייד בלב חברתי ובקבלות, אנגלית מצוחצחת לא תזיק, גם ייחוס משפחתי מתאים ודלת פתוחה בבירות העולם. יכול להיות שהעם בעצם רוצה אדם כמו בוז'י הרצוג? אולי אם העם היה יושב בעמק הסיליקון. כל עוד מדובר בזה היושב בציון, הרצוג יכול להתנחם בתואר החתן האידאלי.

נכון, בפוליטיקה הישראלית הכול אפשרי, אבל קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו – שחולמים על נורמליות – שוכחים מזה בדרך כלל מאחורי הפרגוד בקלפי.

פורסם בגליון הראשון של ליברל, מאי 2014

רוצים לקרוא את מגזין ליברל? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

שתף