ב־2 בנובמבר השנה נציין את יובל המאה להצהרת בלפור. יו"ר הרשות הפלסטינית עבאס ציין זאת כבר בנאומו בוועידת הפת"ח שהתכנסה לפני שלושה חודשים: "לאנגלים לא הייתה זכות לתת ליהודים את מה שנתנו, וליהודים לא הייתה זכות לקבל. זה פשע שבוצע נגד עמנו". קדם לאבו מאזן שר החוץ הפלסטיני ריאד אל־מאלכי, שדרש מבריטניה התנצלות לעם הפלסטיני. כדאי להקשיב למחאה זו, היכולה ללמדנו עד כמה הצהרת בלפור ממשיכה להיות אקטואלית גם בימינו וגם בעבורנו.
ההצהרה מוכרת בנרטיב הפלסטיני כמקור אסונם. כבר בראשית שנות ה־20 של המאה הקודמת הבינו את מלוא משמעות התמיכה הבינלאומית שהוענקה להצהרה זו בחבר הלאומים, וביקשו מיד לסכל את מימושה. אלא שגם מאבקם של הפלסטינים למימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם שייך במידה רבה להיגיון שעיצב את אזורנו בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
רעיון ההגדרה העצמית כעיקרון בינלאומי מוסכם הובא לשיח המעצמות עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה ב־1917, והוצב לפני בנות הברית בתביעה לגיבוש מחודש של מטרות המלחמה. הנשיא וודרו ווילסון, ששלל את המורשת הקולוניאלית, הוביל שינוי משמעותי במגמה המעצבת לסיום המלחמה: לא עוד מימוש מטרות אימפריאליות, אלא מהלך כולל בשם זכות ההגדרה העצמית לשחרור לאומים. מימוש הגדרה עצמית כפשוטו נתקל בקשיים, כפי שתיאר גנרל יאן סמאטס, המדינאי הדרום־אפריקאי, במסמך שעסק בנושא: "העמים שנותרו מאחור עקב התפוררות רוסיה, אוסטריה וטורקיה, אינם כשירים רובם ככולם מבחינה פוליטית. רבים מהם אינם מסוגלים לממשל עצמי". בראשית ינואר 1918 החליט הקבינט הבריטי בהמלצת סמאטס כי עקרון ההגדרה העצמית יחול רק באירופה, בארצות שנותרו מן האימפריה האוסטרו־הונגרית והרוסית, אך לא באזורי המזרח התיכון שהיו טרם המלחמה נחלת האימפריה העות'מאנית. ווילסון הצטרף להבנה זו. מכאן עלה רעיון המנדט לשלטון זמני של המעצמות באזורי המזרח התיכון, כפיקדון נאמנות בהרשאת חבר הלאומים. בוועידת סן רמו (1920) העניק חבר הלאומים את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. ב־1922 אישרה מועצת חבר הלאומים את הכללתה של הצהרת בלפור בכתב המנדט על ארץ ישראל, ולאורה הוטל על בריטניה "להוציא לפועל את הצהרת בלפור, שאימצו שאר מעצמות בעלות הברית".
הערבים טענו כי רעיון ההצהרה סותר את עקרון ההגדרה העצמית. נזכיר כי באותה עת מובילי המאבק הפלסטיני לא ביקשו הגדרה עצמית פלסטינית, אלא צירוף פלסטינה למחוז דמשק שהוענק למלך פייסל. כמובן לא אטען שהצדק עם טענת הערבים, אלא שבהחלט ראוי להכיר כי מבחינה בינלאומית, הצעד שנעשה בסן רמו היה חריג בכל קנה מידה היסטורי. דווקא לנוכח מגמת חבר הלאומים לפעול לסיום הקולוניאליזם האימפריאלי, מזדקרת מלוא משמעות הכרתן של המעצמות בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. בעצם מודעותם המוצהרת של מנהיגי חבר הלאומים למצבם החריג של היהודים, שרובם באותה שעה לא התקיימו במרחב שלטון המנדט כ"קהילות מקומיות", הודגשה בהחלטתם משמעות זכותו המיוחדת של העם היהודי בארץ ישראל, למרות היעדרותו ממנה; בהכרה שיש בה גם את הזיקה ההיסטורית והתרבותית, וגם משמעות מדינית אקטואלית.
חשיבות ההחלטה טמונה גם בעיתויה, עשרות שנים לפני שואת יהודי אירופה. בהיבט זה, דווקא לנו היהודים־הישראלים כדאי לבקש לשוב לאותן הבנות שהיו אז בבחינת מובן מאליו בינלאומי, כפי שהתבטא בהצהרת בלפור ואושר לאחר מכן בהסכמה הבינלאומית בסן רמו. גם במשפט החוק הבינלאומי בן ימינו יש לכך משמעות רבה שלא פג תוקפה.
.
אהבתם? רוצים לקרוא "ליברל"? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
