לתת אמון // הטור של לילך וולך

0

אם אני לא טועה, ואולי אני טועה, כי עברו הרבה שנים מאז הייתי בת שבע, באיור שנלווה לכתבה היה מצויר גוף של גבר שביד אחת מחבק גוף של אישה, וביד השנייה מקרב מזרק גדול באופן לא פרופורציונלי אל החזה שלה. זה כבר לא באמת חשוב, אם זה היה בדיוק האיור. ככה אני זוכרת את זה, את הוויזואליה שליוותה את הפעם הראשונה שהרעיון פגש את המוח הרך־עדיין שלי. הרעיון שהאדם הכי קרוב אליך יכול להיות, עלול להיות, מי שהכי מזיק לך.

ב־1984 דיברו כולם על משה לוי, שהיה המזריק מיפו. היה לו כינוי, כמו לרוצחים סדרתיים, כמו ג'ק המרטש שכבר איתרע מזלי לפגוש בין מדפי הספרייה השכונתית הקטנה, כמו עוד כאלו שעדיין לא שמעתי עליהם אז. משה לוי, שהיה באמת, ולא רחוק, שדיברו עליו בחדשות וכתבו עליו בעיתון, אהב את סוזן אמויאל מאוד־מאוד, ככה סיפרו כולם. היה מסור אליה וטיפל בה כשחלתה, ולא נרתע מהפצעים שלפתע כיסו את הגוף היפה שלה, והלך איתה לרופאים, וסעד אותה גם כשהפצעים נהיו למורסות מוגלתיות, וכמו שאומרים על מסורים מאוד – "לא מש ממיטתה". עד שמישהו נזכר פתאום באשתו הראשונה של לוי, זו שנפטרה בבית החולים בדמי ימיה, והיא מכוסה מורסות מוגלתיות בכל גופה היפה גם כן.

את הכתבה הארוכה קראתי לאט, לא בטוחה במשמעות כל המילים, לא משוכנעת עד הסוף שזה מה שנקרא "מתאים לגילי", אבל בטח שלא הולכת לברר את זה. משה לוי אהב את סוזן אמויאל ורצה שתתחתן איתו, ובכל לילה היה מכניס לה כדור שינה לשתייה, מחכה שתירדם ומזריק לה נפט כדי שתהיה חולה. אחר כך היה מטפל בפצעיה ובכאביה והולך איתה לרופאים. איך היא לא התעוררה מדקירת המחט? איך היא לא ראתה נקודה אדומה בבוקר? מאיפה הוא השיג נפט? ומזרקים? והאם זה יכול לקרות גם לי? מכל השאלות שהטרידו את מנוחתי מאוד־מאוד, האחרונה הייתה זו שנשארה איתי. לא היו שום סדרות טלוויזיוניות על רפואה שיהיה בהן לפחות פרק אחד על "תסמונת מינכהאוזן דרך שליח" באופן כמעט קז'ואלי, ואף אחד לא ידע ממש לומר או להסביר מה קרה למשה לוי, מזריק הנפט מיפו, שכלא את הנשים שלו בכלא שעשוי מאהבה שהורגת.

קצת כמו שהראו בסדרה 'החיים', כאשר הרבה מאוד זרעונים זריזים ותחרותיים שחו במהירות אל הביצית אבל רק אחד היה עיקש מספיק כדי להיכנס, כך תמיד יש הרבה מאוד חתיכות קטנות של אינפורמציה וחוויות ששחו אל כיוון המוח הרך שלי, אבל רק העיקשים ביותר הצליחו להיכנס ולהישאר שם. משה לוי נשאר איתי, המזריק האוהב. סגרתי את העיתון הרחב והכבד של סוף השבוע, זרקתי אותו רחוק ממני והלכתי לשטוף ידיים מהדיו וממשה לוי. זו הפעם הראשונה שהרעיון שמי שהכי קרוב אליך יכול להיות הכי רחוק ממך – נכנס לתוך ההוויה שלי, והייתי צריכה לשפשף מה שאפשר מזה מתחת למים זורמים וסבון.

—–

שנים אחר כך עוד הייתי שואלת אנשים בני גילי, "אתה זוכר את המזריק מיפו? אתה זוכר את משה לוי שהזריק לסוזן אמויאל נפט?". הם לא ממש זכרו. המוח הרך שלהם היה רך לדברים אחרים. אני לא הפסקתי לחשוב על זה, ועל מה זה אומר בכלל. על אנשים, על גברים, על אהבה, על אמון. איך אפשר בכלל, לומר – זה בסדר. אני עוצמת עיניים, ומשלבת זרועות, אני משליכה את עצמי לאחור, ואתה תהיה שם כדי לתפוס. איזה קרום אני משאירה ביני ובין החיים, ביני ובין אחרים, שישמור עליי, שישמור אותי מהאמון הלא קשוח מספיק שלי.

פחדתי מזה במיוחד בגלל הנטייה הכלבלבית שלי להתמוסס בחיבה מול מי שאוהבת, להתפלש בתוך "אנחנו" כמו בבריכה של כדורים, כזו שלא רואים בכלל מה מתרחש מתחת לפני השטח שלה. אני הרי עשויה להתנהל עם מי שהיו זרים עד לפני רגע, כאילו עד עכשיו שיחקנו משחק של לא מכירים, אבל מעכשיו אנחנו אחד, גוף אחד, מיינד אחד, קשורים כאילו הופרדנו פעם בטעות, מקרקרים בשמחה בקולות תואמים בביצה הלבדית שלנו. זה מסוכן מאוד בעולם שיש בו גם משה לויים, ואני הייתי בחרדה, שכשיגיע היום, אני לא אדע להבחין מה זה מה ומי זה מי.

במקומות של האושר הכי גדול הסתננה אותה תמונה שאני כבר לא יודעת לומר אם המצאתי או זכרתי, של היד האחת המחבקת והיד השנייה המזיקה. גם ככה הייתה לי שיחה ארוכה ולא החלטית עם מה אמיתי ומה רק חשבתי, מה המצאתי לי ומה באמת קרה. אותם הדברים היו לפעמים דחוסים בממשות ולפעמים מאווררים כמו זיכרון מטושטש מחלום. איזה מין דבר זה לבנות עליו כשחיים בעולם שבו לפעמים היד נעצרת בקיר ולפעמים היא עוברת דרכו. איך סומכים, על מה סומכים, עליהם או עליי? איך מחליטים שמעכשיו זה בסדר ודי, ושכל דבר אחר הוא גולות זכוכית קשות שפיזרתי בדרך שלנו להמעיד אותנו מלהיות אנחנו?

—–

אני אוהבת שבעברית אומרים "לתת אמון". התיאור הנכון של לקחת משהו קטן ורעוד, גוזלי באופיו ופעור עיניים, כמו "אמון", ולשים אותו כמו מתנה בידיים של מישהו אחר. לתת אותו, למישהו שיחזיק גם כן. לתת אמון כשמשלבים אצבעות, לתת אמון כשנותנים לגוף להינמס לתוך השינה ליד גוף אחר, לתת אמון שבלי מילים שעם מילים, לתת אמון כשמספרים סודות ומראים צלקות שהגלידו והתבהרו ואלו שעדיין לא, אפילו כשרבים וכל הגוף מתכווץ באינסטינקט בחזרה אל רק אני לבד שוב.

לקחת את האמון, אחרי שחילקת רק פירורים ממנו, לעטוף בנייר חום פשוט, לקשור בחוט לא מגונדר, ולשים אותו בלי הרבה מילים בידיים של אחר. כנגד כל המשה לויים של העולם, כנגד כל מה שלא היה לו שם אבל הצליח לחדור אל מתחת לעור הדק, לזכותו כל מה שיש לו ריח של אפשרות אחרת חדשה, ריח של מאפי שמרים טריים ופרחי פיטנה עם לב צהוב, ושמפו של תינוקות וחודש אפריל. לזכות כל מה שגורם לך לקרקר בשמחה, בלי בושה, בלי פחד, בלי להציץ מעבר לכתף. לתת אמון.

איור: וליה רוזנצוויג

אהבתם? רוצים לקרוא עוד טורים, מדורים וכתבות של 'ליברל'? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

שתף