למה הדתה חשובה // הטור של נדב איל

0

כעניין שבעיקרון, חילונים אינם מתערבים הרבה בנושאים פנימיים, מרובי מחלוקת, בתוכניות הלימודים בחינוך הממלכתי־דתי או החרדי. האמת היא שלא מדובר בעיקרון ממש, אלא בחוסר עניין בולט. לדוגמה, ישנו ויכוח קבוע לגבי מינון ההפרדה בין בנים ובנות בחינוך הממלכתי־דתי, ושורה של הסדרים נקבעו בעניין הזה. הציבור החילוני והעיתונות הכללית עוסקים באורח מוגבל בכך והעניין מצומצם. ודאי שלא מדובר בנושא ויראלי או מלהיט יצרים (אגב, להבדיל מהפרדה במקומות ציבוריים לגמרי).

אולי בגלל חוסר העניין האישי הזה בזרמי החינוך הדתיים, ויכוחי ההדתה בחינוך הממלכתי הרגיל נראים מעט משונים. משתתפים בהם באורח אקטיבי, ובהטפת מוסר נמרצת, אנשים שלא עולה על דעתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים חילוניים. קראנו ושמענו הרבה דעות תקיפות ולעיתים תוקפניות לגבי ה"פחד" של חילונים מלימודי מושגי יהדות בבתי ספר ממלכתיים. אבל בדרך כלל, טורי הדעה הנמלצים אינם מלווים בגילוי נאות די סטנדרטי: הכותב/ת או הדובר/ת אינם חולמים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים וגם אין להם מושג אמיתי מה מתרחש שם. מדוע, אם כך, הם משתתפים בדיון סוער על בתי ספר שבהם מעולם לא היו באסיפת הורים?

 כי שאלת ההדתה חשובה. חשובה באמת, וחשובה יותר מאשר מה שנדמה במבט ראשון.

*********************

הורים חילונים, ברובם, רוצים מאוד שילדיהם ילמדו מושגי יסוד ביהדות. לבד מכמה התארגנויות שוליים, אין להם כל כוונה לשבור את הסטטוס קוו של מערכת החינוך הממלכתית, שממילא ממוקד מאוד במסורת, חגים וערכים לאומיים. החינוך הזה, צודק שר החינוך, התבצע תמיד. מכיתות הלימוד עם תורה שבעל פה ועד ל'קשת בענן' בטלוויזיה; אך בעיקר בספיחה וספיגה של התנ"ך, שהיה נוכח מאוד, והרבה יותר מהיום, בתרבות הישראלית (זוכרים את הסערה על השיר 'יחזקאל' של החלונות הגבוהים?).

אך יש הבדל בין להבין מהי תפילת שמונה עשרה ובין מתן תרגיל לתלמידים לכתוב תפילה. יש הבדל בין ידע לפולחן. באורח די אקטיבי, ומאוד נוכח ברשתות החברתיות, הורים רבים מתעבים את הרעיון שמישהו יבוא לבית הספר של ילדיהם ויטיף להם מוסר על הדרך "הנכונה" לקיים חיים יהודיים. סליחה, לא מישהו, בדרך כלל מישהי, בת שירות לאומי, כזו שלא הוכשרה על ידי משרד החינוך, ממומנת לעיתים קרובות על ידי "גרעין תורני" שזו התארגנות פוליטית־דתית לכל דבר ועניין, וסבורה – מרום גילה וניסיונה – שתלמידי גבעתיים זקוקים ל"חיבור לעולם הקודש". זוהי מניפולציה, אם זה במתק שפתיים, במוזיקה ובצ'ופרים, זה בוז להורים ולדרך חייהם, ובעיקר זה פשוט משהו שלא עושים. זה רחוק מדרך ארץ.

הטיעון הקבוע של משרד החינוך, על כך שהמנהלים יכולים להחליט בעצמם, מתעלם מכך שהתארגנויות וגרעינים הנשענים על בנות שירות מציעים את שירותיהם האטרקטיביים לבתי ספר בחינם (מסיבת פורים!), בעוד שארגוני יהדות פלורליסטיים מציעים זאת בתשלום. אחת הסיבות היא כמובן שהבנות החילוניות אינן מגיעות לשירות לאומי; הן מתגייסות, כמו אגב רבות בציבור הדתי־לאומי. בפני קבוצות תורניות עומד אם כן משאב אנושי חינמי שלחילונים אין.

במציאות הזו יש ניסיון לתאר קיצוניות מובחנת. מצד אחד דתיים כופים, מצד שני חילונים אפיקורסים להכעיס. עולם העובדות נמצא באמצע. חילונים רבים ישמחו לשיפור מושגי היסוד ביהדות שמערכת החינוך מלמדת, הם רואים עצמם שומרי מסורת, אבל אינם רוצים הטפה. מהצד השני, רבים מהספרים שמובאים כדוגמאות לכפייה דתית חוברו לפני שנים רבות. הדוגמאות המובאות בהם אינן בהכרח מייצגות אג'נדה של משרד החינוך, אלא רצון מסחרי של המחבר למכור גם לממלכתי וגם לממלכתי־דתי. לבנט באמת אין קשר לקטעים האלה.

*********************

אפשר לקרוא מפעם לפעם איזה תל אביבי מקצועי, לפעמים כזה שגילה את אור המסורת ולעיתים כזה שטרם, והם נתקפים בלהט דווקאי ומסבירים את כמות הסלידה שנתקלו בה, איפשהו בין ביצרון לרחוב נחמני, ממושגים יהודיים. פתאום, ממרום החינוך הפרטי שהם בחרו בו שוב ושוב, הם רוצים לגונן מאוד על מניפולציות כמו ספרים עם סיפורים על גורלו המר של ילד שרוכב ביום כיפור באופניים. לדברי התל אביבים המקצועיים, בגני הילדים ובבתי הספר שלהם מתפללים תפילות בודהיסטיות ושותים חלב שקדים, ואנשים סגורים באורח יוצא מן הכלל למורשתם. זה הדיווח שמועבר לנו בשנאה עצמית ניכרת (אני לא יכול לשפוט את אמינותו; עזבנו את תל אביב לפני למעלה מעשור, ולמרות שניסינו, חלב שקדים לא תפס אצלנו).

הדיווח אולי בעל גרעין של אמת, אבל קרבות ההדתה אינם חשובים ואינם באמת מתחוללים בתל אביב המעטירה, החזקה והגאוותנית לעיתים. עדותם של התל אביבים המקצועיים היא קצת קלישאה בחיים על פי אגפא, וזה רחוק מאוד מבתי ספר שאינם בדיזנגוף. זירות הקרב הן דווקא בפרברי גוש דן, ומשם בכל הארץ; דווקא במקומות שבהם חיים חילונים גמורים, מסורתיים ודתיים יחד. והסיבה שהקרבות האלה חשובים מאוד היא משום שהם מבהירים את גבולות הגזרה בשינוי הגדול שעובר על ישראל. ישראל היא מדינה שנוסדה כישות פרוגרסיבית ושמאלנית, והופכת ברבות השנים ליותר ויותר שמרנית ומסורתית. אלה הם ההיבטים הדמוגרפיים היסודיים של המציאות הישראלית, והם לא ישתנו.

מה שעוד לא ישתנה הוא שגם אם באורח יחסי אוכלוסיית החילונים נחלשת, היא באופן אבסולוטי לא קטנה אלא דווקא גדלה. שאלות החינוך הן בדיוק הנקודה שבה הורים שואלים את עצמם – האם יינתן לישראלים חילונים מרחב של כבוד גם במדינה שמרנית ומסורתית מאוד? תחושת המצור החילונית נראית לחלק מהכותבים והמגיבים מופרזת; ההפך, הרי יש חנויות פתוחות בשבת והסטטוס קוו כורסם. אך שוב, המצב הזה מתקיים רק במקומות מאוד מסוימים. הידיעה התת־הכרתית הקבועה של כל השחקנים היא התחזקות דתית וימנית. רבים שואלים את עצמם, בשקט, איזו מדינה זו תהיה ואם ציבור חילוני יוכל לנהל כאן חיים ללא מסיבות הפתעה בגן לרגל הקמת בית המקדש השלישי.

מרחב של כבוד. עניין חיוני בכלל בחברה כל כך הטרוגנית כמו החברה הישראלית. בלי מרחב כזה תמשיך החברה שלנו להיקרע בין המתחים היסודיים של השינוי הפוליטי האדיר הזה. הנה, זה נושא שבנות שירות לאומי יכולות להתגייס אליו.

צילום: גיל אליהו, אולבייה פיטוסי, הארץ

שתף