להתפרק 0:1 קטן // פיני אסקל על ההתרסקות של הפועל ת"א

0

יש משהו מטומטם בשירים של אוהדי כדורגל. אלפי אוהדים נכנעים מרצון למילים עילגות, למסרים פופוליסטיים, למקצבים כפייתיים, לתנועות ידיים כמו־פשיסטיות, ובעיקר – לחוסר תיאום מוחלט בין משמעות המילים הכתובות למשמעות המילים המזומרות. ההבטחה הרומנטית אשר לפיה "לעולם לא תצעדי לבד / הפועל תל אביב", למשל, הופכת ביציע ל"לעולם לא תצעדי / לבד הפועל תל אביב". כמה אידיוט צריך להיות אדם בשביל לאחל תחילה לאהובתו שלא תצעד לעולם, מוגבלת פיזית חשוכת מרפא, ולסיום, לחרוץ את גורלה – היא תישאר לבד.

רבים ניתחו ועוד ינתחו את הקריסה שהביאה את הפועל ת"א תוך שבע שנים מדאבל מרשים בזירה המקומית וקמפיין מפואר במפעל האירופי לירידת ליגה. את הסיפור הזה ילוו נקודות ציון על ציר הזמן שיעניקו משמעויות חברתיות ופוליטיות לטרגדיה שאירעה על הדשא. בסיפור הזה יונפו אצבעות מאשימות כלפי מחריבים מבפנים ומושכים בחוטים מבחוץ. רק הסיבה האמיתית תידחק לשוליים.

הפער בין המועדון המפואר של אז לבין המועדון המרוסק של היום נובע בעיקר מפשיטת רגל תרבותית. למעשה, ההתרסקות הזאת היא מיקרוקוסמוס למשבר התרבות הגלובלי. המציאות הישראלית, ובעצם גם העולמית, בתרבות ובפוליטיקה ובחברה, הפכה את הקונפליקטים כולם למלחמת עולמות צרה בין ימין לשמאל, בין לבן לשחור, בין גבר לאישה, בין צהוב לאדום. לאף אחד כבר אין רצון, כוח, זמן וידע למורכבות; אין יותר אג'נדה סדורה, אין יותר אידיאולוגיה מנומקת, אין יותר תרבות שיח. יש רק פופוליזם שמושתת על סאונד בייטס, כמו ביציעי הכדורגל, ונבנה בעיקרו מאינטרסים פוליטיים, אישיים, קטנוניים. זו שחיקה גיאולוגית – אבני חצץ מתגלגלות שהביאו למפולת סלעית – שמישהו היה חייב לעצור אותה בזמן, אבל אולי לא היה מספיק חזק, או שלא היה לו מספיק אכפת, ואולי, פשוט, זה מה שצריך לקרות כדי שכולנו נתעורר, אם לא ניקבר קודם תחת הסלעים.

ההתרסקות של הפועל ת"א היא משל לפרט, לקבוצה, לאנושות שמאבדת עצמה לדעת. האתוס האדום נקבר עם מותן של אגדות תרבותיות כמו עלי מוהר ואריק איינשטיין. הייצוג הפומבי שלו עבר בירושה לידי משוררי כדורגל ושופרות תקשורתיים פופוליסטיים. אמנם המועדון הזה, שהיה מאז ומעולם חביב התקשורת, עדיין מתווך בווליום גבוה, אבל עכשיו זהו קול חסר מהות, נפיחה של תקיעה ושברים ותרועה, נפיחה של משוררי הטריבונות.

זה סופו של מי שמאבד את זהותו. זה סופו של מי שלא ידע להמשיך את דרכם של נכסיו התרבותיים האנושיים. איפה אריק איינשטיין, שידע להרגיש את הדופק האדום, שידע לאפיין את תחושת המסכנות התמידית של "האוהדים שאוכלים להם ת'לב". ואיפה עלי מוהר, שידע לבטא את תחושותיו של כל ילד שלבש בדרך לבית הספר את החולצה האדומה שאמרו לו עליה "זאת לא מציאה", שידע לנסח את האירוניה שעומדת בין "לפרק אותם" לבין "0:1 קטן".

ההתפרקות האדומה – בדומה לתהליך שעובר על החברה הישראלית בימי מירי רגב ועל החברה הגלובלית בעידן טראמפ – היא לא סופה של מעשייה ספורטיבית, פוליטית, כלכלית וניהולית, אלא אפילוג של טרגדיה תרבותית. בלי אותו האתוס, לעולם לא נצעד. נישאר לבד.

איור: עמוס בידרמן, 'הארץ'

שתף