לא מאפיונר. מנהיג // גדי להב על טוני סופרנו

0

אם נביט בזרימתו של נהר ההיסטוריה מגובה 30 אלף רגל, נוכל להבחין במגמות כלליות, ארוכות טווח, ולבודד אירועים ספציפיים, קרדינליים, מאירועים שלאורך זמן הם למעשה רעשי סביבה. אם נביט, לדוגמה, במאה ה־20 – נראה את מלחמות העולם, את המשבר הכלכלי שגרם למלחמת העולם השנייה ואת קריסת ברית המועצות שהביאה להגמוניה של פתרון פוליטי אחד: דמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית. אם נביט בצורה הזו במאה ה־21, הרכה בימים, נבחין בעיקר בשני דברים: הדיגיטליזציה של העולם, א.ק.א "האינטרנט", והמשבר הכלכלי העולמי שהחל ב־2008 והדיו עדיין מתגלגלים ברחבי העולם.

עכשיו, בואו נשכח לרגע אחד מפסקת הפתיחה ההיסטוריוגרפית הנפוחה הזו ונדבר על האיש שלשמו התכנסנו: טוני סופרנו. 'הסופרנוס', ששודרה בין השנים 1999–2007, היא יצירת האמנות הראשונה החשובה של המאה ה־21, והשורות הבאות ינסו לטעון: היצירה החשובה ביותר במאה עד כה. ואם נהיה ספציפיים, טוני סופרנו הוא הדמות האמנותית החשובה של המאה.

הטיעון לכך לוגי ופשוט: הטלוויזיה הפכה ב־17 השנים האחרונות לזירת האמנות המעניינת, החדשנית והמובילה בעולם. אין סדרה ואין דמות שתרמו לכך יותר מ'הסופרנוס'. לכן, טוני הוא הדמות הטלוויזיונית והאמנותית החשובה ביותר. מ.ש.ל. הסיבות לכך ש'הסופרנוס' היא סדרת מפתח פורטו כבר אינספור פעמים: שבירת פורמט ה"סיפור אחד בפרק", היכולת לגולל סיפור לאורך פרקים ועונות, התחקיר המעמיק, איכות הכתיבה, המשחק, הבימוי – כל אלו הוכיחו שהטלוויזיה לא רק שאינה נופלת מהקולנוע, היא אף עולה עליו.

אבל אם נרצה לבודד את הסיבה שתרמה הכי הרבה לכך, יהיה זה המאפיונר השמן, האלים והכריזמטי הזה – טוני סופרנו. ויש לזה שני מרכיבים. אם נתמצת את העונה הראשונה של 'הסופרנוס' למשפט אחד, נאמר שזו תכנית על ראש המאפיה שהולך לטיפול פסיכולוגי. זהו המרכיב הראשון. הפורמט הזה – ספת הפסיכולוג – מניח את הדמות במרכז. וזו תמה מרכזית בסדרה. אנו מכירים את טוני על בוריו, אבל גם את כריסטופר, כרמלה, מדו ואדריאנה. זוהי סדרה של דמויות. הדמות היא המרכז, והחפירה בה – עונה אחר עונה – היא הפעילות המרכזית.

התמה הזו שורה על כל כך הרבה סדרות שאי אפשר להגזים בחשיבות השפעתה של 'הסופרנוס'. כל צופי 'מד מן', 'שובר שורות' או 'נרקוס' (אפשר להמשיך לנצח ברשימה הזו) חייבים את ההנאה שלהם לטוני. זה נכון אפילו לסדרות כמו 'משחקי הכס'. ספרי סדרת 'שיר של אש ושל קרח' של ג'ורג' ר"ר מרטין, המסופרים כולם מנקודת המבט של הדמויות, אמנם החלו להיכתב לפני 'הסופרנוס', אבל ללא טוני, איש לא היה מעלה על דעתו להפוך אותם לסדרה, או מעז להציג על המסך את כמויות האלימות והסקס שלה.

מעבר לפורמט, העניין הוא טוני עצמו. האיש האכזר והנחמד, האיש שאתה מתעב ובכל זאת רוצה בטובתו. האיש שאתה נרתע ממנו ונמשך אליו. האיש שגורם לך להציץ דרך חור המנעול לחייו בתשוקה כזו, בין אם הוא רוצח שטינקר בשתי ידיו ובין אם הוא מציל את בנו מהתאבדות. הדמות הזו, שבה המשחק, הכתיבה והבימוי הגיעו יחד לנקודת שיא שאין גבוהה ממנה. טוני הוא אידיאה אפלטונית של דמות טלוויזיונית. כל דמות מאז, נכתבה בהשראתו ובניסיון להאפיל עליו. כולן עד כה כשלו. סארטר אמר שאדם אינו מת עד שאחרון החיים הפסיק לדבר עליו. מהבחינה הזו, טוני סופרנו עודנו חי. השפעתו כדמות טלוויזיונית מופתית בסדרה שהביאה לתור הזהב בטלוויזיה, גדולה היום כמו לפני עשר שנים.

המרכיב השני הוא הריאליזם הקיצוני של הסדרה והדמות. וכאן הדברים קצת יותר מורכבים. 'הסופרנוס' שודרה בזמן שבו סדרות טלוויזיה סיפקו פיקציה באופן מודע לקהל: עלילות מופרכות גדולות מהחיים. 'טווין פיקס', 'תיקים באפלה', 'שושלת', אבל גם סדרות דרמה בסגנון 'שלושים ומשהו' – איש לא העלה על דעתו שהדברים האלו מתארים את המציאות באיזושהי צורה. 'הסופרנוס' – מהפתיח המפורסם דרך התסריט ועד בחירת השחקנים והדמויות – בלטה בכך שהיא נועדה לטעת בנו את התחושה שזוהי למעשה סדרה פיקטיבית על בסיס דוקומנטרי. דוקו־דרמה, רק הפוך – דרמה־דוקו. טוני סופרנו חי וקיים. הוא עשוי להיות השכן שלך. הוא הולך לידך ברחוב. כל הדברים האלו – הגופות המושלכות לנהר, קווי האשפה, הסחיטה ודמי החסות על בסיס יומי – מתקיימים לצד חייך הזעיר־בורגניים שמגיעים לשיאם כעת, כשאתה צופה בטלוויזיה ב'הסופרנוס'.

הריאליזם הזה הפך את 'הסופרנוס' להצלחה כי היא שודרה בעשור הראשון של המאה ה־21. זה היה עולם חד־מנועי, פוסט קריסת ברית המועצות. עולמם של טוני בלייר וביל קלינטון. היא נכתבה על ידי ליברלים עבור ליברלים שלקחו את ההגמוניה של הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסטית ואת הקונצנזוס סביבה כמובנים מאליהם. כשהאינטרנט עדיין בחיתוליו, ופייסבוק, במקרה הטוב, היה אתר דייטינג בהארוורד, העיתונות והטלוויזיה היו המקומות היחידים שבהם תוארה המציאות. ושום דבר בשני המדיומים האלו לא הטיל ספק בהנחת היסוד הסמויה: שהחיים ייעשו חופשיים יותר, שהעולם הופך למתוקן יותר, שהכלכלה רק תשתפר, ושבגדול – מאז המאה ה־18 אנחנו בכיוון אחד ברור: למעלה.

טוני סופרנו הריאליסטי, הנוגד כביכול את כל הערכים הליברליים, היה למעשה פורקן. ופורקן מעניין יותר מזה שהציעו סדרות טלוויזיה פיקטיביות לחלוטין. הוא הזכיר לכולם שבתוך העולם הליברלי והחופשי, ה"לעולם צועד קדימה" הזה, יש כיסים ש – איך לומר – הם בור של חרא. הוא הזכיר שהשיטה הליברלית אינה נטולת חולשות ומגבלות: הנה ארגון מאפיוזי, שבטי, שמקדש קשר דם, שמבוסס על אלימות, שפועל בלב־ליבה של הדמוקרטיה הליברלית – ניו יורק וניו ג'רזי. משקיף אל פסל החירות! אבל כל זה עדיין נותר שעשוע אינטלקטואלי בלתי מזיק. שכן, רוב הצופים לעולם לא פגשו במאפיה. טוני לא איים באמת על הסדר הליברלי. ובכל זאת, המחשבה שהוא באמת קיים ריגשה אותם יותר מעוד עלילה עייפה של מאלדר וסקאלי.

זה הזמן לחזור לפסקת הפתיחה של הטור הזה. שנה לאחר סיום 'הסופרנוס' התרחש המשבר הכלכלי הגדול, שחשף שחיתות שלידה נראה טוני פתאום כמו ילד שגונב שוקו במכולת. קודם לכן חשבנו ש"שחיתות" משמעה אליוט ספיצר, מושל ניו יורק שנתפס עם נערת ליווי שגבתה 1,000 דולר לשעה. זה בקלות יכול להיות פרק ב'הסופרנוס'. אבל המשבר לימד אותנו ש"שחיתות" היא גם כשאף אחד לא מועמד לדין על המשבר הכלכלי. שהקלינטונים והאובמות מקבלים 300 אלף דולר להרצאה. שאין הבדל בין רפובליקנים לדמוקרטים. או במילים אחרות: שהדמוקרטיה הליברלית איננה "בעלת חולשות" שמאפשרת תופעות א־לה טוני סופרנו, אלא שהממסד שלה כולו טובל בשחיתות, וייתכן שהוא־הוא החולשה עצמה.

המשבר הכלכלי דחף חלק מהאנשים להפסיק להאמין בדמוקרטיה הליברלית, והאינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, נתן תהודה לתחושות האלו. כל זה הביא לבחירתו של נשיא אמריקאי שממנה בני משפחה ומטשטש את הגבול בין הפרטי לציבורי, אפילו בלי לנסות להסתיר זאת.

הטלוויזיה של עידן פוסט־'הסופרנוס' ניסתה לחקות את ההצלחה. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא 'בית הקלפים' – סדרה המסופרת מנקודת מבט של דמות נבל שניתן לחבב. כדי להיות 'הסופרנוס', כדי שפרנק אנדרווד יהיה טוני, נאלצה 'בית הקלפים' ללכת למחוזות בלתי ריאליים כדי לרגש – כמו, למשל, נשיא שממנה את אשתו לסגניתו ופותח במלחמה בגלל עניינים פוליטיים. אלא שאחרי בחירות בין אשתו של נשיא לשעבר, המרופדת בכסף של וול סטריט, לאדם שעשה את הונו על ידי פשיטות רגל וממנה את חתנו לתפקיד בכיר – 'בית הקלפים' אינה מסוגלת להתחרות במציאות. הריאליזם היה כוחו של טוני, אבל ב־2017, הפיקטיביות של פרנק אנדרווד כושלת מול המציאות.

אם צופיו של טוני, שראו בו אתנחתה דרמטית שלא מאיימת על חייהם הליברליים, חוו את המתח שבין החיבה והסלידה שחשו אליו כשעשוע אינטלקטואלי, אצל רבים מהצופים ב־2017, לא בטוח שהדואליות הזו תתקיים. חלקם לא יחושו סלידה כיוון שהם אינם מאמינים עוד בדמוקרטיה ליברלית. הם יראו בטוני מנהיג חזק. פוטין. 30% מהאמריקאים, לפי ה'ג'ורנל אוף דמוקרסי', חושבים כיום שמנהיג חזק יועיל לארצם יותר מדמוקרטיה פרלמנטרית.

לאור זאת, בעוד טוני ללא ספק עדיין חי ומשפיע כדמות אמנותית, מבחינה פוליטית־ציבורית הוא תוצר של עידן אחר – הוא תוצר של דמוקרטיה ליברלית שבטוחה בעצמה עד כדי כך שהיא ממציאה דמות אי־ליברלית. אבל ב־2017, הדמוקרטיה הליברלית מזמן איבדה את הביטחון, ובוודאי את חוש ההומור. היא לא יכולה להשתעשע בטוני. היא אפילו לא משתעשעת בפרנק אנדרווד. ואם נביט בהיסטוריה מגובה 30 אלף רגל בעוד כמה עשרות שנים, ייתכן ש־2007, השנה שבה ירד טוני מהמרקע, השנה שלפני המשבר הכלכלי, היא שנת המעבר מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אי־ליברלית. וטוני הוא הדמות האחרונה של הדמוקרטיה הליברלית.

צילום: Smith Collection Gado, getty images israel

שתף