כשהארי זרק את סאלי: רותה קופפר על הדה-רומנטיזציה של הקומדיה הרומנטית

0

 

"…הסיפור הזה שלנו היה לא רק רע,

הוא היה ערימת חרא.

לא נוכל לתקן, אין מועד ב'.

זאת פשוט ברירת המחדל שלנו;

לא נוכל למחוק מההיסטוריה

את החברים זה של זה שאיתם הזדיינו.

בואי נשלים עם זה,

זאת עובדה.

אנחנו ג'רי ספרינגר, לא 'קזבלנקה'.

 

…צ'רנוביל לעומתנו היה לא יותר ממדורה,

סופת קטרינה הייתה סתם מזג אוויר רע.

יש בינינו כימיה, לא נכחיש,

אך אהבתנו היא עסק ביש.

ערימה של קקי מהביל,

לשם הקשר שלנו הוביל.

 

…וכשאת אומרת לי 'תישאר',

זה הרגע שבו עליי להתאדות.

אבל דעי, גם אין לי חרטות.

תמיד אזכור כמה מרגשת, עוצרת נשימה, משנה חיים,

הייתה ערימת החרא הזאת"

 

 

כך, בתרגום חופשי מאנגלית, בשירת מחזמר מרגשת, המנגידה את המילים הקשות עם המוזיקה הסוחפת, נפרד גרג מרבקה בעונה השנייה של 'האקסית המטורפת'. הפער הזה בין האמת האכזרית המוטחת בפניה לנאמברים המתקתקים, רמי הקולות ומשתפכי המלודיות, הוא אחד מסמלי ההיכר של סדרת הטלוויזיה הנפלאה הזאת, שיצרה רייצ'ל בלום (עם אלין ברוש מקנה), שגם מככבת בה בתור רבקה. אבל הוא גם ייצוג של תופעה תרבותית טלוויזיונית עכשווית, והיא – אם לעשות פרפראזה על שמה של אחת הקומדיות הרומנטיות השנויות ביותר במחלוקת – "אהבה, ממש לא כל הסיפור".

הרום־קום – קומדיה רומנטית בכינוי החיבה שלה – הוא במקור ז'אנר קולנועי בעל מבנה וכללים נוקשים משלו. הנה הם: גיבורה יפה וחמודה שמשום מה לא מצליחה למצוא בן זוג, מגלה לפתע שהיא נמשכת־נדחית למישהו שהוא ההיפוך המוחלט שלה, כי כמו שגורסת הקלישאה "הפכים נמשכים" (וריאציה על אותה נוסחה: במקום גבר שהיא שונאת זה יכול להיות הידיד הנצחי בסביבתה, ולמרות חתיכיותו הברורה לעין כל, רק עכשיו היא מוצאת בו עניין). יש מתח מיני – הקהל רוצה בקשר, יקרה, לא יקרה? ברור שיקרה – רצף של אירועים חמודים ומצחיקים (מונטאז' התאהבות) גורם לה לראות את מושא האהבה באור אחר ולהישבות בקסמו. היא מתאהבת – הם שוכבים. יש! ואז בא משבר – נחשף סוד, מתגלעת מחלוקת, אי־הבנה – השניים עצובים (נועצים בחבריהם הפחות אטרקטיביים אך יותר הומוריסטיים, או בבעל החיים המתוק, גם סבתא נבונה לפעמים יכולה למלא את התפקיד הזה). האהבה בסכנה. ואז הגבר (או האישה, אם קוראים לה ברידג'ט ג'ונס) מתעשת, מחליט לעשות מעשה, ולרוב מגיע אליה בריצה, בגשם, רגע לפני שהכל אבוד, נושא נאום קצר, שובר לב. ואז נשיקה רבת־תשוקה. הפי אנד.

 

 

הכוכבים לא רצים לרום־קום

שנים מדברים על מותו של הז'אנר בקולנוע. ב־2013 הצהיר ה'הוליווד ריפורטר' על מותו של הרום־קום, תוך שהוא מציין שגם האולפנים וגם הכוכבים הגדולים כבר לא מעוניינים בפרויקטים כאלה. ברדיו הציבורי, באותה שנה, דנו בדרכים להנשים את הז'אנר הגוסס. ב־2014 חזרו ואמרו ב'דיילי ביסט' כי "בשיא הרצינות, קומדיות רומנטיות הן באמת לגמרי מתות". ולראיה, במאמר ב'אל.איי וויקלי' צוין ש"ב־2013 לא היה סרט אחד מצחיק־אוהב בקרב שוברי הקופות".

העולם פחות שמרני ויותר מפוכח, כך אנחנו רוצים לחשוב. הרעיון שרק גבר ואישה לבנים מתאהבים, כאשר היא בעמדת הנעלבת והחלשה לעומת הגבר הגואל התמידי (לפעמים הגואל הוא גם המדכא, כמו בסרט המעצבן 'יש לך הודעה', עם מג ריאן וטום הנקס, שבו הוא מחסל את הקריירה שלה, את עסקיה, במו ידיו) – הוא מיושן ומשעמם, ואפילו לא מסחרי יותר. ואכן המבנה הנוסחתי של הרום־קום לא מרומם ואף מקומם.

אבל לפני שנספיד אותו, יש לזכור כי רבים הם הז'אנרים שנחשבו למתים וקמו לתחייה – ממש כמו הזומבים. כך אמרו על המיוזיקל, כך גם על מערבונים. לפני 'מד מן', סדרה תקופתית נחשבה לכישלון מובטח. וגם אם מסתכלים בשטח, העובדות מלמדות אחרת – הקומדיה הרומנטית לא מתה, אלא קיבלה תפנית. אן הורנדיי, מבקרת הקולנוע של 'וושינגטון פוסט', כתבה לפני שנה כי "הרום־קום הוא פחות פונקציה של בידור להמונים ויותר מוצר תרבותי מאוד מקומי", וב'ניו יורק מגזין' מבקשים לחדד שמדובר במוצר שלפעמים נרתע מסוף טוב כמו באגדות.

מה מדגים זאת טוב יותר מהרום־קום המצליח ביותר של 2017, 'חולי אהבה', על סיפור אהבתם האמיתי של התסריטאים קומייל ננג'יאני ואמילי ו' גורדון. בסרט יש קריסה של המבנה הזוגי המתהווה, משום שהגיבורה הרומנטית נמצאת רוב הסרט בתרדמת – אולי לא הפתרון הכי פמיניסטי, אבל זה מה שקרה בחייהם – ורוב האינטראקציה היא בין הגיבור (ננג'יאני) להוריה של אהובתו.

 

 

החיים שאחרי ההפי אנד

המעבר של הז'אנר לטלוויזיה היה ונשאר מורכב, לא משום שהטלוויזיה היא נחותה (במילותיו של גרג בשיר למעלה – היא 'ג'רי ספרינגר', תוכנית אירוח יומית, שמנחהּ ידוע לשמצה בשל הסגנון הוולגרי, המציצני והסכסכני שלו), והקולנוע סוגה עילית ('קזבלנקה' היא כמובן יצירה רומנטית קלאסית אצילית ונעלה, שאמנם אינה קומדיה רומנטית, אבל במקומה בהחלט יכולות לבוא הקומדיות הרומנטיות 'חופשה ברומא', 'סיפורי פילדלפיה', ומתקופה מאוחרת יותר 'כשהארי פגש את סאלי'). כי הטלוויזיה כבר מזמן השילה מעצמה את הדעה הקדומה הזאת, היא מדיום שאין לזלזל בו.

המעבר מורכב משום שהטלוויזיה, כמעט תמיד, אינה מספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף ידועים מראש. אילו היה זה המצב, היה ברור שרובין תהיה האמא בסיטקום 'איך פגשתי את אמא' ואשתו של טד. אבל בשל הצלחת הסדרה והעונות הרבות שהיו לה, היו צריכים למצוא אופציות אחרות. נכון הדבר כמובן גם לרייצ'ל ורוס ב'חברים'. אלא ששם, בגלל היעדר המסגרת הכובלת של ילדים מהעתיד השומעים את סיפור התאהבותו של אביהם כמו ב'איך פגשתי את אמא', נאלצו לפחות התאמות תסריטאיות. וזה בדיוק העניין – היכולת של הטלוויזיה לספר סיפורים ארוכים היא גם היתרון הגדול שלה. התחושה הזאת שיוצאים מהקולנוע ורוצים לדעת מה יקרה עם הדמויות שהכרנו לשעתיים מתממשת, לפעמים במשך שנים. כך קורה שמערכת היחסים הרום־קומית צריכה לקבל מימוש מציאותי יותר על המסך הקטן. וכך קורה שמקבלים הצצה למה שקורה אחרי ההפי אנד הקולנועי.

הקומדיה הרומנטית בגרסתה הקולנועית הייתה פעם נחוצה מאוד, לפחות מבחינת הצופות והשחקניות, משום שהיא סיפקה את אחד המקומות הנדירים שבהם גם סיפורה של אישה סוּפר (גם אם הוא תמיד היה תלוי אהבה בגבר), ולא רק המסע האישי של הגבר. הטלוויזיה, לעומת זאת, מאז ומתמיד הייתה מקום מזמין יותר לנשים, בכל מיני גילים, ובוודאי בשנים האחרונות שבהן התפתחה והתרבתה כל כך. היא לא זקוקה לקומדיה הרומנטית במבנה הקדום שלה כדי למצוא מקום לנשים, אבל היא בהחלט אוהבת לקחת ז'אנרים קיימים וללטש, לחדש ולשפר אותם.

הטלוויזיה העכשווית לוקחת את הנוסחה ועושה ממנה פיוז'ן, גורמה. זה בעצם מה שהיא עושה מאז המהפכה של HBO – לוקחת ז'אנר של סדרת מאפיה והופכת אותו ל'הסופרנוס' פורצת הדרך, סדרה משטרתית מתעלה לגבהים של 'הסמויה', דרמה משפחתית למופת של 'עמוק באדמה', מערבון נעשה יצירה כמו 'דדווד', וכעת בנטפליקס 'Godless', סדרה שהיא מערבון נשי מעולה. כך עשתה גם עם הקומדיה הרומנטית.

איור: אסיה אייזנשטיין

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף