כל מה שרציתם לדעת על רוני אלשיך. פרופיל

0

השמועות על אודות המלצת המשטרה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נרקחות ביד אמן. הדיסאינפורמציה מלאה כל הארץ. התדרוכים מטעים. מטשטשים. מבלבלים את החשודים ואת דעת הקהל כאחד. לפני כחצי שנה, בינואר 2017, הזמינו את כתבי המשטרה לתדרוך של המפקח הכללי רב־ניצב רוני אלשיך, במטה הארצי בירושלים. אלשיך הודיע מפורשות: "המשטרה נמצאת בישורת האחרונה של החקירה. אני מעריך שנסיים תוך מספר שבועות. אנחנו מבינים שיש משמעות ציבורית לסיום מהיר של החקירה". כאשר נשאל אם הושגה תשתית ראייתית נגד ראש הממשלה, ענה: "אני לא יכול להשיב לשאלה, אבל החושים שלכם מספיק מחודדים כדי להבין שהמשטרה עושה עבודה טובה".

וברור שכל זה הסעיר את משפחת נתניהו על חצרניה המסורים. צדק מי שהתריע בשעתו בפני ראש הממשלה ממינוי השב"כניק הבכיר למפכ"ל המשטרה. "אתה חושב שהוא יעבוד בשבילך – אבל בפועל אתה תעבוד בשבילו".

אבל מאז החורף תם וגם האביב חלף. ובעוד המדינה המיוזעת מחכה לכותרת חותכת בעניין, אין כזו. אלשיך אמר באותו מפגש כי המשטרה הגיעה לחקר האמת, ויודעי דבר טוענים בתוקף שהכוונה היא שהוא וצוותו השתכנעו שנתניהו אשם גם אשם. לאחר חודשיים שוב הבטיח אלשיך מסקנות בתוך שבועות, אבל בחלוף הזמן הנרטיב הדומיננטי הפך להיות זה של הפרקליטות, שם יותר מרומזים שיעבור זמן רב עד שיגיעו למסקנות סופיות.

דבר אחד ברור. הסיפור הזה אינו מתעכב בגין חופשות, עצלות או מקריות. מתנהל שם, מאחורי הפרגוד, קרב מוחות שמעטים כמותו. והמפכ"ל הזה הוא וורקוהוליק. מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אין הפסקות. אין פינוקים. האיש הזה חרוץ. מסור. סגפן כמעט. כפרי בהליכותיו ובעיקר, ממזר ענק. ועוד דבר: הביפר שלו עובד גם בבית הכנסת, בשבת. 

העונה האחרונה של 'ארץ נהדרת' הייתה נפלאה, אבל פספסה את דמותו של אלשיך. הוא הוצג שם כגוץ עילג. ובכן, הוא אינו גוץ ורחוק מאוד מלהיות עילג. הוא מבין שמועד פרסום מסקנותיו יטלטל את הארץ. שהוא עשוי לקבע את שלטון נתניהו או לחלופין לקבוע את מועד הבחירות הבאות. ושהצדק מוטל כאן על הכף, שמבחן נתניהו הוא מאבני הדרך החשובות ביותר בהיסטוריה הפלילית־משפטית בישראל. לפני שכל זה יקרה, מעניין להבין מיהו באמת רוני אלשיך. מאין הוא מגיע ולאן הוא מכוון.

 

פרק א: זיכרונות מהמדינה שבדרך

נולד בירושלים, מרץ 1963. זיכרונותיו הראשונים נעוצים במלחמת ששת הימים. מקולותיה ותוצאותיה. הפגזים שהתפוצצו סמוך לביתו. המשאיות עם החיילים שדהרו בדרכים. צפירות האמבולנסים. הטנקים ברחובות. וגם מטוס הפוגה־מגיסטר של חיל האוויר שנפל על גבעה מדרום לעיר. ליד בית צפאפא. והכל לחוץ. ורועש. ורוגש. והוא, בן ארבע, צוהל אל אמו: הנה, הוא כבר יודע לקרוא, לפני כולם. ימים אחדים אחר כך הגיע הילד עם משפחתה אל הרובע היהודי של העיר העתיקה. עשן הקרבות עמד באוויר. הפיח השחיר את הרקיע. אבל אמו, שנולדה בעיר העתיקה, הזדרזה עם אחיה אל ביתם שננטש במלחמת השחרור.

אמו, אהובה עמאר, הייתה אישה חזקה. דעתנית, אמביציוזית. והוא מעריצה. מתארה בתווים שהם "גדולים מהחיים". הוריה עלו ממרוקו בעליית בודדים של "משוגעים לציון". ב־1930 התיישבו ברובע היהודי של ירושלים העתיקה. וכבר אז נהנו נשות הבית מטמפרמנט קשוח. העלייה כולה מומנה על ידי אם סבתו, הגברת נחמיאס. כספה שירת את השוחד במעברי הגבול השונים. ביציאה ממרוקו. בגבול עם איטליה. במרסיי. בלבנון. וגם הספיק לרכישת דירה ושתי חנויות מכולת ומחסנים ברובע היהודי. הם התיישבו בירושלים. התפללו בכותל. פעלו להקמת המדינה היהודית. הילדים של עמאר לחמו בשורות ההגנה והאצ"ל. אחת מבנותיהם שירתה כקשרית של ההגנה בעיר. אחד מבניהם, חבר ההגנה, נפצע במהלך המצור על העיר, במלחמת השחרור. בשיאו של המצור התעלמו רבני הרובע מהוראות ההגנה ויצאו עם דגל לבן אל הלגיון. הירדנים שבו את גברי הרובע, ובתוכם את סבו של רוני אלשיך ובנו הבכור. רעייתו וילדיו הצעירים הועברו לידי ההגנה ויושבו כפליטים בבית ערבי נטוש, בשכונת קטמון. 

כ־700 מבני היישוב הוחזקו בשבי בצפון המדבר הירדני. תשעה חודשים. היו בהם לוחמי פלמ"ח והגנה. רבנים וסוחרים מהרובע היהודי וארמון הנציב. קיבוצניקים מגוש עציון, מפאתי ירושלים ומאזור ים המלח. וכשחזרו משם גילו כי בן־גוריון סילקם מאתוס הגבורה הישראלי – בשל בחירתם בחיים. הסיפור הזה, אובדן הבית והרכוש, ליווה את המשפחה עשרות שנים. למה הדבר דומה? כך הסביר לי אחד מהם: הוא דומה למפוני גוש קטיף הממשיכים לייחל לשובם לביתם שפינו. אלה סיפורי ילדותו של רוני אלשיך. עולם הערכים שממנו ינק. לעולם יזכור את הדוד שהיו לו מהלכים בצמרת והסדיר את חזרת המשפחה לביתה, שבעיר העתיקה, עוד בטרם שככו הקרבות.

שכניהם משכבר פתחו את דלתות ביתם בחמימות. חיבוקים. נשיקות. והחשדנות צפויה – אצל שני הצדדים. עם זו, סיפרה אמו, הייתי שוטפת כלים בחצר. ועם ההיא שיחקתי קלאס. ובתנור שבמאפייה שעדיין עובדת, כאן בסמטה, חיממו עבורנו את החמין בשבת. וכל העת חושבים אם יצליחו למצוא את הפח עם 14 אלף הליש"ט שאבא החביא בשעתו מתחת לבלטות.

קשה להגזים בתיאור החגיגיות שעטפה את כל זה. בהתגשמות החלום. בפעמי המשיח שדימו לשמוע בעת שסיירו בסמטאות, בינות הדי היריות. אבל כשהמדינה הציעה להם לשוב אל העיר העתיקה ולהתנחל בה – לא נמצא בהם מי שירים את הכפפה.

 

פרק ב: יתרונות הילדות בקריית ארבע

אביו, אברהם אלשיך, היה "מלך הפלאפל" של ירושלים. הטבח המיוזע שטיגן את הקציצות בדוכן המיתולוגי שליד קולנוע עדן במרכז העיר. דמות ציורית, ממוצא תימני־עדני, ששפתו מטעימה כראוי קו"ף נחצית וגימ"ל דגושה.

משפחת האב אלשיך עלתה לישראל במבצע 'על כנפי נשרים', לאחר קום המדינה. היא התפרסמה בישראל כשאחד מבניה, יחיא אלשיך, זכה בחידון התנ"ך העולמי. דמותו הציורית מוכרת גם היום בכל בית – זהו "התימני" של אריק איינשטיין ואורי זוהר במערכון על חידון התנ"ך של חבורת לול. הרב יחיא היה סמל לחיקוי במשפחה המורחבת. פעיל בהפועל המזרחי (מפד"ל), תלמיד בישיבת מרכז הרב, אהב לספר על המכות שחטף בעצרות בחירות ממפא"יניקים.

הזוג הצעיר עמאר־אלשיך רכש דירה בגבעת מרדכי שטרם התחרדה, והייתה אז שכונה מסורתית מתונה. האם – עקרת בית חזקה ומצוחצחת. ילדיה מטופחים וממושמעים. והיא דוחקת לקרבם את הלמדנות כערך. היצירתיות והשאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל – את סט הערכים של הציונות הדתית של אותם הימים: תורה, מלאכה וממלכתיות. נקודה. "והממלכה היא שמעל הכל". מספר שנים אחרי מלחמת ששת הימים, כשרוני בן שמונה, הובילה אמו את משפחתם לקריית ארבע שזה אך הוקמה. חברה ופעילה בגרעינים הראשונים של ארץ ישראל השלמה, שנים לפני הקמתו של גוש אמונים. אז התגוררו, כתף אל כתף, עם משפחות לוינגר, העצני וקצובר.

קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון נֶהגו והוקמו על ידי גרעין מעורב של פעילים חילונים ודתיים. עירוניים וקיבוצניקים. הליכוד לא היה שם. הפרויקט הוכשר על ידי הממשלה. שמעון פרס, יגאל אלון, ישראל גלילי. המנטרה השלטת דיברה על שטחים משוחררים, לא כבושים.

ב־1972 כבר עמדו בתי קומות זעירים על הגבעה המשקיפה על חברון. וכבר נטעו בה שיחים ראשונים. עצים בודדים. ועשרות משפחות חגגו באווירה הרומנטית באזור. ומשפחת אלשיך בתוכם. ילדיה משחקים עם העזים המלחכות עשב במורדות הגבעה. מושכים בזנבות החמורים הנושאים ירקות משדות הכפרים אל השווקים שבמרכז העיר הערבית. עולים ויורדים בהרים הסמוכים. באותם ימים התגוררו הערבים בחברון. היהודים בקריית ארבע. ההפרדה נועדה לבסס את הפנטזיה על אודות החיים המשותפים שיתקיימו בעיר. יחד – אבל נפרד. אלשיך התגוררו בבניין מספר 4. ארבעה ילדים. וכל הגבעה ידעה שאצלם, אחד יותר מוכשר מהשני.

הלימודים התקיימו בבית הספר הזעיר שזה אך הוקם. כיתות של 12 ילדים. והרבה מהשיעורים ניתנו לשכבות גיל שונות, במקובץ. רוני אובחן כגאון והוקפץ שתי כיתות. לא היה ילד בקריה שלא ידע אז: לרוני הקטן היו למעלה מ־160 נקודות במבחני האינטליגנציה. איינשטיין מקומי. וילד טוב ירושלים במלוא מובן המילה. שקדן. שקט ומוערך. אמו חיזקה את לימודי בית הספר הממלכתי בשיעורים פרטיים בנושאים תורניים, שהועברו על ידי תלמידי ישיבת ניר שהוקמה בשכונה. הילד למד תורה בשעה שאחרים שיחקו כדורגל. מעולם לא מרד. לא התריס. לא הרגיז ולכן גם מיעט להגיע לעמדת הפלאפל החדשה של אביו – במטבח המסעדה שהקים צבי קצובר בתוככי השכונות הערביות שבעיר, ליד מערת המכפלה. מסעדה שהוקמה לאור העובדה שחברון הייתה חביבה גם על ועדי העובדים הגדולים במשק; אלה הסיעו אליה אלפי משפחות ששילבו ביקורים היסטוריים במערת המכפלה בשופינג בשווקים המקומיים. הפלאפל של אלשיך היה תוספת נחשקת לעניין הזה. מסעדת המתנחלים הייתה לאימפריה. אביו של רוני לא הרוויח מכך יותר מדי, הוא היה שכיר.

כשנתיים אחר כך הוחזר הילד רוני לירושלים. ליעד הטבעי עבורו: הישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', ספינת הדגל של הציונות הדתית. מכל הארץ עלו מועמדים לשעריה, בתקווה להתבסס בצמרת השירותית־מדעית שעוצבה שם. מהישיבה גם יצא, שנים אחרי, השר הממונה על אלשיך – גלעד ארדן. הוא הוריד מזמן את הכיפה, של אלשיך נשארה יציבה על ראשו.

החיים בישיבה תובעניים, קשים, שמרניים וקפוצים. כמו שארדן עצמו יספר בהמשך: במהלך השנים פגשתי בוגרים מפורסמים רבים שלמדו שם. אבל מעולם לא שמעתי דברי שבח על חיי הנעורים בישיבה ההיא. עבור אלשיך היו אלה ימים נוראים ממש. באותה תקופה אמו הרתה ולקראת הלידה חלתה בצהבת. ימים אחדים אחר כך מתה יחד עם עוברה. בת 35 הייתה במותה. המשפחה עברה טלטלה. אביו של אלשיך נישא זמן לא רב לאחר מכן, ועקר לבית אל. שם הקים משפחה חדשה. משפחתה של רעייתו המנוחה לקחה עליה את עיקר הטיפול בארבעת היתומים.

 

פרק ג: ביטחון ברית המילה

מותה המוקדם של אמו ובחירתו של האב היו לנקודת המפתח של חייו. כפסע היה בינו לתהום. אבל אלשיך, חזק וצנוע, נאחז בחיים. בגיל 16 יצא להרי יהודה עם מימייה ומפת ניווטים. לעתים לבד ולעתים עם חבר. 40 ק"מ בשמש, עם שק שינה קטן. מסילואן לעין פשחה. מההר אל הירדן. בדם, בזיעה ובציפורניים בנה עצמו מחדש. ואז, כשסיים את הלימודים הסדירים בגיל 16, הוסיף ולמד בישיבת 'מרכז הרב', שרוחה נתפסה כ"פחות חרדית – ויותר ציונית". במקביל הדריך בקבוצה מעורבת של בנים ובנות בתנועת בני עקיבא; והתאהב במדריכה שלצידו, שירה קופרמן. מאז לא נפרדו. "המתנחל היתום המוכשר" אומץ על ידי משפחת קופרמן בחום. הם נהנו מרווחה כלכלית ומביטחון תרבותי. נמנו עם הקהילה הדתית־משכילה שהתגוררה ברחביה של אותם הימים. כתף אל כתף, למשל, עם משפחת השופט העליון מנחם אלון. שם למד שמרפקים אין מניחים על שולחן האוכל. ואת המפית הגדולה מניחים על הברכיים. בשנים ההן התפתח כמנהיג. כותב שירה. איש שיחה מרתק. וגם דברן בלתי נלאה. יש מי שגורסים במשטרה שמה שהאיש הזה אומר בשעתיים אפשר לתמצת לדקות ספורות. הוא פשוט אוהב לדבר.

בן 18 התגייס לצנחנים. בן 19 התחתן. שנה אחר כך כבר נולד בכורו. הקרואים לברית המילה עצרו את נשימתם. רוני – ספק נער, ספק בחור – מל את בנו בעצמו. דודיו התקשו להסתיר את הדמעות. רק שש שנים חלפו מאז מתה האם והנה הקים לעצמו כבר בית משלו. גם שלושת היתומים האחרים, אחיו, עשו חיל. יש טעם להזכירם כאן: יפית זלינגר שהייתה לפסיכולוגית קלינית, מומחית להפרעות חרדה ופוסט־טראומה. הבמאית הדוקומנטרית רויטל שטרן־זיוון, שמכהנת כמפקחת הארצית על לימודי תקשורת ואמנויות בחינוך הדתי. וד"ר אלי אלשיך – מזרחן בעל שם בחקר תופעת המחבלים המתאבדים.

בנעוריו חשב ללמוד רפואה. התנדב למגן דוד אדום. שירת כחובש קרבי בצה"ל. אבל מרגע שהתגייס, הלך בתוואי שאפיין כבר אז את משפחת עמאר: שירות ציבורי. ובמקרה שלו: קריירה צבאית. שירה קיבלה על עצמה את חינוך הילדים. הם התגוררו במעלות דפנה, בירושלים. ואת הילדים שלחו לגן המצוין שניהלו הוריו של אייל גבאי, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בגבעת המבתר. אבל כשהיה בן 24, בשנת 1987 שבסופה פרצה האינתיפאדה הראשונה, נדד אלשיך עם משפחתו להתנחלות חדשה, כוכב השחר, בהרי בנימין. יישוב קהילתי דתי, מטופח ויפה.

אלשיך הצעיר אהב את המדים, אבל חיפש כיוון אחר. בתפקידו האחרון היה סגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50). ב־1988 פנה בכיר מהשב"כ, מנחם לנדאו, והציע לגייסו לארגון. לנדאו, חובש כיפה בעצמו, זוהה תמיד עם תפיסת עולם ממלכתית מובהקת. עמד בראש החטיבה היהודית בשב"כ בעת ש"נפל האסימון" והופנם כי הרעיונות המשיחיים שהתפתחו בבתי המדרש של חברון וקריית ארבע פועלים כקטליזטור להנעת פעילות אלימה – במחתרות ובבודדים. עם ובלי קשר, השב"כ בתקופה ההיא רצה לגוון את שורותיו, ותר אחר חובשי כיפות ומתנחלים. אלשיך גויס והוכשר כ"ערביסט" במסלול חוקר.

לימים יספר אריה ליבנה (לייבו) שכיהן כראש אגף החקירות של השב"כ, על ראיון הקבלה שערך בעצמו לאלשיך.

– איך אתה רואה את העתיד? לאן רוצה להגיע?

– רוני אלשיך: להיות ראש השב"כ. 

גם יעקב פרי לקח לעצמו קרדיט. גידלתי אותו, אמר לא פעם. למרות השוני בתפיסה הפוליטית, ודאי התיאולוגית. האיש גאון ויצירתי וחושב מחוץ לקופסה.

אלשיך צמח תחת ראש אגף חקירות אחר, טיפוס אימתני בשם חיים בן עמי. בן עמי נהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם. זיכרון אדיר. וגם ממלכתי. "פוטנציאל לראש שב"כ". ההוכחות הגיעו מהר. ב־1994 היה חבר בצוות החוקרים שחשף את המקום שבו הוסתר נחשון וקסמן. בן כיתתו מקריית ארבע, חנן ערמוני, שירת אז בסיירת מטכ"ל, ונפצע בניסיון החילוץ. ערמוני עתיד לקבל אחר כך את פרס ביטחון ישראל. אבל עיקר פרסומו בא לו לפני כשנתיים, לא בטובתו, כשבתו נעמה הנקין נרצחה עם בעלה בפיגוע בין איתמר לאלון מורה. רוני ישב עמו בשבעה – במעגל עם חברי הילדות מקריית ארבע. באותם ימים כבר נודע כי הסכים לקבל על עצמו את המפכ"לות. אלשיך נראה מוטרד. לא שקט. עצבני משהו. נפשו לא הייתה שלמה עם התפקיד שהוצע לו. "תגיד להם שהתחרטת", היו מי שאמרו לו במעמד העצוב והאינטימי הזה.

איור: דניאל גולדפרב

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

שתף