ראודור בנזימן: כל הסיבות שבגללן חייבים לסגור את רשות השידור

0

הייתי בעד דו“ח לנדס. באינסטינקט. מהבטן.

לפני כחודשיים הגיש רם לנדס לשר התקשורת דו“ח מקצועי, רהוט ומפורט, עם שורה תחתונה לא פשוטה ודי מוחצת: צריך לפרק את רשות השידור ולהקים אחרת תחתיה. בדו“ח מוסבר בפירוט די מרשים איך צריך לעשות את זה באמצעות שני שלישים מהתקציב הנוכחי תוך הקמת מבנה יעיל ומודרני: ערוץ טלוויזיה מרכזי הכולל חברת חדשות עם תקציב נדיב שתספק שירותים גם לתחנות הרדיו הציבוריות; ערוץ ילדים במקום הטלוויזיה החינוכית; ערוץ טלוויזיה בשפה הערבית; ותחנות הרדיו הנוכחיות שישמרו על אופיין תחת מבנה ארגוני חדש. בדרך, נאמר בדו“ח, צריך גם לסגור את המבנה הנוכחי של רשות השידור ולהיפטר מכל נכסיה. והכול אמור להיות מוכן תוך פחות משנה: סוף מרץ 2015.

עברתי על הדו“ח וחשבתי שהמסקנה שצריך לסגור ולפתוח מחדש היא קשה, אבל בלתי נמנעת.

מאז יצא לי לשמוע ולקרוא נזיפות של עובדי הרשות ושל תומכים מבחוץ על מסקנות הדו“ח: על כך שלא טיפל בקשר המשחית בין הפוליטיקאים למיקרופון והמצלמה הציבוריים )דווקא טיפל(; ועל קור הרוח והאדישות לגורלם של כ־1,800 העובדים בכלל והעיתונאים בפרט. בין היתר אמרו: ”כשסכנת סגירה ריחפה על ערוץ 10 ויצאתם להפגין מול הכנסת, תמכנו בכם. איפה אתם עכשיו, כשהחרב מונפת מעל ראשינו?“.

אני מודה, נהיה לי לא נעים; מה גם שיש לי שם, ברשות, קולגות, אנשים שעבדו איתי, אנשי מקצוע שאני מעריך.בימים האחרונים נחשפתי למסמך שכותרתו ”התנגדות לתזכיר חוק השידור הציבורי הישראלי התשע“ד – 2014“ ובו מפרט עו“ד אילן בומבך בשם מרשתו, אגודת העיתונאים בתל אביב, את השגותיו על תזכיר שהכינו במשרד התקשורת ובו סיכום משפטי והכנה לחקיקה של דו“ח לנדס.ב־20 עמודים וב־40 סעיפים מנסה בומבך לתקן את תזכיר החוק. יש תיקונים מעוררי מחשבה, כמו ביטול הסעיף המאפשר לממשלה לפטר את המנכ“ל; ויש ניסיונות להציל משהו מהאש – העדפה לעובדי הרשות הנסגרת, הטובים שבהם, באיוש התפקידים בגוף החדש.

אבל מה שהפך לי את הבטן הם דווקא דברי הפתיחה והסיום של המסמך, שבהם מבקש בומבך, בשם מרשתו, להזכיר את הישגי רשות השידור ומתלונן על מסע הדה־לגיטימציה שמתנהל נגד עובדיה.אז באמת נזכרתי בסיבה העיקרית שבגללה אני ממש תומך בדו“ח לנדס. קוראים לה רשות השידור. הפעם האחרונה שבה נחשפתי שם לחידוש הייתה כשהייתי נער. האזנתי ליצחק רועה מגיש יומן חדשות ברדיו. בלי ר‘ מתגלגלת, בלי פאתוס, ועם פתיחים מנוסחים בשפה אישית. הוקסמתי. מאז, מבחינתי, לא קרו הרבה דברים בשידור הציבורי. ”מאז“ מסתכם ב־40 שנה. כן, היה ”עמוד האש“ של יגאל לוסין עם קריינות מופלאהשל יוסי בנאי. וגם ”תקומה“ ו“מישל עזרא ספרא ובניו“ ומשדרי חדשות. ולא אשכח את ”ניקוי ראש“, נכון.

רוצים לקרוא עוד מטורו של ראודור בנזימן? הירשמו לקבלת מגזין חינם.

צילום: יעל אנגלהרט (הארץ)

שתף