fbpx

כליו הרבים של הרשע / נדב איל

0
בשעה הזו של בין דמדומים, לא ברור אם הכל מאפיל או עומד לזרוח. האם העולם שוקע לתוך הכנה לקראת עימות? מתחיל במסע ארוך של עשור או פחות שיוביל בסופו למלחמה גדולה, כפי שחזה החודש מיכאיל גורבצ'וב? גורבצ'וב אמר את המילים שאחרים חוששים לומר. ואולי דווקא רוח הפופוליזם והלאומנות שהחלה רודפת שוב את המערב, היא רק אוושה כבדה אחרונה, רגע לפני ניצחונם הגמור של הגלובליזציה וערכים ליברליים, אוניברסליים. ההתנגדות הנרחבת לטראמפ בארה"ב, עליית החלופות למרין לה פן בצרפת, הניצחון הדמוקרטי ברומניה – אולי אלה, מקווים האופטימיים, מלמד על כך שמה שאנו חוזים בו הוא ריאקציה מוגבלת בלבד.

קשה להבחין, כמאמר הקלישאה, אם אנחנו בשעה של שקיעה או של זריחה, ובמידה מסוימת המצב הרי איננו דטרמיניסטי. ברומניה יצאו אנשים לרחובות והמחישו שלא, גם בעולם טראמפיסטי, ממשלות אינן יכולות לעשות כל דבר ולצפצף על דעת הקהל, וטראמפ עצמו נמצא כעת ברגע של שפל ובידוד אחרי שורת צעדים חפוזים ורשלניים. כעת; זו מילה חשובה.

*********
אך הרשע כאן. ההתגברות הרעיונית של הרשע מתפשטת במערב. אולי הוא יפסיד, אך הוא נרחב ובוטה ואיננו מתנצל עוד. או אם לצטט את האיש החשוב בעולם כרגע, סטיב באנון, "אפלה היא דבר טוב". אין לי מושג למה התכוון באנון כאשר אמר את המילים האלה, או את המשך המשפט על כך שהשטן ודארת' ויידר משמעם "עוצמה", כפי שאני לא יודע מה רצה כשאמר פעם לעיתונאי שהוא לניניסט ששואף להשמיד את המדינה כמוסד (לניניזם ממש איננו שואף לעשות את זה, כעיקרון). רצונו של באנון ב"לאומנות כלכלית" גם הוא איננו נהיר, אבל אלה טיבן של תופעות כמו באנון וטראמפ – הן לעתים רק הפתיחה לרעיונות סדורים יותר, ממושמעים יותר.

יש אנשים שאינם מאמינים ברשע, כי הפוסט־מודרניות שטפה מהם – לפחות לכאורה ובשיחות הסלון – כל יומרה מוסרית. אין טוב ורע, יש רק עולמות של נרטיבים מתנגשים. יחסיות מוסרית כמובן שוללת "רע" ו"טוב", ומנסה להתגבר בדרך על אינטואיציות אנושיות די יסודיות. מה שמעניין הוא שבדרכם אל מהפכה מיוחלת, לאומנים, גזענים ונאצים – שלכאורה שואפים להגן על הקהילה – מוכנים להשמיד את הקונספציה היסודית שמונחת בבסיס הקהילה, הרציונל וגם האינטואיציה שלה – מהו טוב ורע.

זו השיחה שלי עם הניאו־נאצים הגרמנים, שאני נודד אליה בימים כאלה כי היא מבטאת כל כך יפה את הערכים שהחלו שולטים בשיחה הגלובלית. הניאו־נאצים טענו טיעון נאצי מסורתי ונשכח – הצביעות. ההיסטוריה, הם אמרו, נכתבת על ידי מנצחים. זה לא משנה מה היטלר באמת עשה, כי אם היה מנצח, ההיסטוריה הייתה נכתבת אחרת, ולכן בעיניהם אין ערך אינטרינזי להוקעת הג'נוסייד שבוצע בשואה. מה שמשנה הוא רק הכוח לספר סיפור, לא מה באמת קרה בסיפור. לא עובדות הסיפור. הבטתי בניאו־נאצים האלה כעל שריד מהעבר, כי הטיעון שלהם אכן כבר מופיע אצל היטלר בשנות ה־30, אבל הם לכדו את הצייטגייסט של 2017 טוב יותר מכל נכבדי ההתכנסות השנתית בדאבוס.

הרשע מתפשט והרשע כעניין רעיוני הוא הלגיטימציה הגוברת לשקרים. היא עושה שימוש – כמו תמיד – בכלי של "חשיפת הצביעות". זהו הטיעון האנטי־מוסרי היסודי שעומד בליבה של כל הגנה חברתית על מעשה שאיננו ראוי. זהו טיעון ראשוני, פרימיטיבי ואפקטיבי. אני פשעתי? היית צריך לראות מה הגנב השני עשה. אצלי זה כסף קטן. כולם היו נוהגים כך, רק אותי תפסו.

הטיעון הקבוע של המצדדים בעוולה: יש עוולה גדולה לא פחות. זהו איננו טיעון, זה רק תעלול דמגוגי, השקול ל"תסתכלו, ציפור!". אבל האפקטיביות שלו אדירה, ובמיוחד אם הוא משולב בפיתוח קטן נוסף: אובדן מידתיות. הרעיון שעוולה אחת ממחישה שאין טעם לעסוק בכלל בהרבה עוולות אחרות. האיש הזה רצח 100 איש, אבל הנה תראו – גם שם נרצח אדם. אדם אחד, 100 בני אדם – מה זה חשוב כל עוד העיקרון שבור והסכר פתוח. בראיון השערורייתי שנתן החודש טראמפ לביל או'ריילי בפוקס (אני יודע, ראיון שערורייתי וטראמפ הם קלישאה עבשה) הוא אומר את המילים שלא ייאמנו כשנשאל על פוטין ודיאלוג עם מי שאוריילי הגדיר כ"רוצח". "יש הרבה רוצחים. מה אתה חושב, שהמדינה שלנו כל כך תמימה?". זו הייתה, ציין גנרל אמריקאי בטלוויזיה, "ההצהרה הכי לא פטריוטית שנשמעה מנשיא אמריקאי".

*********

פטריוטיות מחמיצה את הנקודה; זו הצהרה שאיננה עושה הבחנה בין עוולות גדולות לגדולות פחות, בין עוולות מכוונות וכאלה שהן תוצאה של מלחמה. זה הכל "אותו הדבר" עבור טראמפ. לא כי הוא שולל, כמו אנרכיסט, כל סמכות מוסרית למדינה. רק אנרכיסט אמיתי יכול לומר שעבורו כל אקט של הריגה בידי מדינה הוא רצח. טראמפ משתמש בטיעון הזה עבור לגיטימציה לפוטין. הורגים, הרגנו, נהרוג. המעטה החשוב של מוסריות, אמיתי או צבוע, מושלך הצידה בביטול לטובת אינטרס טהור.

אם תחשבו על זה, תראו כמה "טיעון" "חשיפת הצביעות" ועולם "ההשוואות" מהדהד בכל מקום, משמש כל עוולה, נגרר לכל ויכוח. זהו איננו זיהום דמגוגי שמתפשט, אלא אובדן של הבחנה מוסרית ממש. הוא מפתה את הצד השני בוויכוח לומר ולהוכיח שההשוואה איננה נכונה, שהיא תפלה או לא מדויקת. זו מלכודת! אם לצטט את 'מלחמת הכוכבים'. מדוע? כי תמיד יש או תהיה עוולה גדולה יותר. ולכן לבסוף, כל כניסה אל תוך השיחה הזו משרתת את מי שרוצה לתת לגיטימציה לרע כלשהו באמצעות היתלות ברע אחר. כל רע הוא לגיטימי עבור היחסיות המוסרית.

הדברים האלה אינם חדשים. טו קווקואה (אתה בעצמך) בלטינית, שתי עוולות אינן יוצרות זכות, או הטיעון הסובייטי המפורסם – "ואתם עושים לינץ' בשחורים" (А у вас негров линчуют)  ששימש כדי להצדיק כל הפרה של זכויות אדם בברית המועצות. זה כמובן פשט מאוד בשיחה הישראלית, כמו בכל העולם, והסיבה היא, בין היתר, שהמציאות שלנו מרובת אינפורמציה ומקשה מאוד על אידיאות. הסתובבות קצרה באינטרנט סביב כל נושא תמיד תמצא מספיק בוץ להטיח, מספיק כדי לזרוע מסך של עשן שבחסותו יתקדם צבא של שקרים. אגב, ביחס לשאלה שבה פתחתי: אל תטעו. הוא מתקדם.

צילומים: thinkstock, Win McNamee, Drew Angerer, Sasha Mordovets, Sylvain Lefevre, Imagebank

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook