כך נראה המרוץ לראשות העבודה: מסע חוצה ערים ומתמודדים

0

היא אחת הפעילות הוותיקות של מפלגת העבודה. ראתה כבר הכל. את המאבקים בין יצחק רבין לשמעון פרס, את אהוד ברק מוביל את המפלגה ונוטש אותה, את שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג מתקוטטים. היא מעולם לא הרגישה תחושה כה קשה. למרות שרוב המועמדים הם אנשים ראויים, אין אצלנו הרגשה של התחדשות, היא אומרת, "האווירה עצובה. בשנתיים האחרונות מפלגת העבודה חוסלה. ברור לנו שלא משנה מי יעמוד בראש המפלגה, אנחנו לא נצליח בקלפי. יאיר לפיד לקח לנו מנדטים, נגס לנו בבשר. התחושה היא שעמיר פרץ ינצח, אבל לא יהיה ראש ממשלה. אנחנו הולכים לבחור מי יעמוד בראש מפלגה קטנה ולא מי יהיה ראש הממשלה הבא. בואו נודה שאנחנו על הפנים וזה עצוב".

תשעה מועמדים, שישה ידועים, מי יותר ומי פחות, ושלושה אנונימיים, מתמודדים על ראשות המפלגה. כ־50 אלף מתפקדים במפלגת העבודה, לפי ההערכה כ־30 אלף יגיעו להצביע. 13 אלף קולות יספיקו כדי לזכות בבכורה. כבר כמה חודשים המועמדים מסתובבים בכל הארץ, בחוגי בית, בפאבים ובכנסים שונים. במטות יודעים שכוחו של השטח חזק מכל. גם מזה של הרשתות החברתיות. אראל מרגלית, למשל, עורך כנסים וחוגי בית בקדחתנות, מקריית שמונה ועד באר שבע. עמר בר־לב סבור שעם כל הכבוד לפריפריה, הבעיה של המפלגה היא בערים הגדולות, ושם הוא מופיע. "הפריפריה חשובה מאוד, אבל היא כמו שני רחובות בראשון לציון. הבעיה של מפלגת העבודה היא בפתח תקווה, בת ים, נתניה, ראשון לציון". עמיר פרץ עורך חוגי בית במעוזים אשכנזיים, אלה שבעבר הפנו לו גב ("הם מרגישים החמצה שלא הלכו איתי בעבר"). יצחק (בוז'י) הרצוג מבקר בפריפריה, בתקווה לחזק את מעמדו אצל מי שמעולם לא התלהבו ממנו.

לאחרונה הסתובבו חלקם לא מעט גם בחו"ל. היה שבוע שבו כמעט אף אחד מהמועמדים לא היה בישראל. הרצוג טס לניו יורק לוועידת ה'ג'רוזלם פוסט'; אראל מרגלית נע בין רומא, ירדן, גרמניה ואיפה לא, בניסיון להעניק לעצמו נופך מדיני. פרץ נסע לארה"ב כדי לגייס תרומות. בתרומות המנצח הוא אבי גבאי, עם סכום של 740 אלף שקל נכון לכתיבת שורות אלה. הרצוג אחריו עם 547 אלף שקל. פרץ במקום השלישי עם 346 אלף שקל, מרגלית עם 264 אלף שקל ובר־לב עם 175 אלף שקל.

המחנה החברתי

בין המועמדים ישנן כל הפנים השונות של המפלגה. מיליונרים ושכירים, מזרחים ואשכנזים, פוליטיקאים ותיקים וכאלה שמעולם לא היו חברי כנסת, גנרלים ואזרחים. ויש גם דמיון. כולם, גם אלה שנמצאים בפוליטיקה שנים ארוכות, מנסים להציג את עצמם כדבר הבא, החדש, הרענן. "אני יוצר נרטיב חדש", אומר הרצוג ל'ליברל'. גבאי רואה בעצמו "תשובה לכל מי שמחפש משהו חדש. מפלגה מיושנת צריכה ראש חדש". פרץ, שעזב את המפלגה וחזר אליה שלוש פעמים, סבור שהוא "ההתחדשות הכי גדולה". כולם תומכים בפתרון המדיני של שתי מדינות, רובם מבטיחים להכות אלה באלה בחוזקה בישורת האחרונה, לעורר את מערכת הבחירות הרדומה בעזרת חבטות הדדיות. חלקם עשו את זה עוד לפני שהשיקו את הקמפיין הרשמי. יש גם הרבה לכלוכים, חקירות, עתירות. הם עוקבים זה אחרי זה בקפדנות, חלקם סופרים את מספר המשתתפים בחוגי בית של יריביהם, כפי שצולמו לפוסטים בפייסבוק.

חמישה מתוכם – פרץ, גבאי, הרצוג, בר־לב, מרגלית – משוכנעים ביכולתם להגיע לסיבוב השני (אין סיכוי מעשי שאף מועמד ייקח בסיבוב הראשון, שבו דרושים לפחות 40% לניצחון). גם עמירם לוין חושב כך, אם כי קשה לדעת אם הוא מאמין לעצמו כשהוא אומר את זה. סיבוב ראשון או שני, כולם משוכנעים שהרצוג סיים את תפקידו כמנהיג המפלגה. הרצוג חושב אחרת. "הפתעתי את כולם פעם אחר פעם, ואם את לא מאמינה, באיזה שלב תאכלי את הכובע?".

רובם מדגישים את הנושאים החברתיים. אבי גבאי, שהיה מנכ"ל בזק, מתחיל כמעט כל שיחה בתיאור ילדותו בשכונת בקעה בירושלים ומבקש להדגיש שהוא יו"ר עמותת ידיד. אראל מרגלית, מיליונר היי־טק, נוהג לדבר על מות הוריו, שהורישו לו, לאחיו ולאחותו חוב של כמה עשרות אלפי שקלים. "אני חי בצניעות," הוא אומר. פרץ מזכיר שמעולם לא עזב את שדרות. "אני לא נושא את עיניי למגדלי מגורים או לחשבונות בנק תפוחים". בר־לב הקים את עמותת 'אחריי!' בשכונת התקווה. בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, קיבל את תמיכתם של האלופים במיל' גיורא איילנד ויורם יאיר, וראשי המוסד לשעבר שבתי שביט ותמיר פרדו. כמוהו רוב המועמדים מעלים מהאוב את שירותם הצבאי ומקיפים את עצמם בביטחוניסטים. עמירם לוין היה מפקד סיירת מטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון והמשנה לראש המוסד. פרץ נפצע במהלך שירותו הצבאי ("כל איש ציבור שנפגעה לו ציפורן מדבר על זה בלי סוף, אני הייתי מאושפז במשך שנתיים"). לאחדים מחוגי הבית הוא מגיע עם דורון אביטל, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל. גבאי היה רב־סרן במודיעין ("אני מכיר את החזבאללה טוב יותר מרבים אחרים"). גבאי מבטיח שאם יהיה ראש ממשלה יבקש מאהוד ברק, גבי אשכנזי, בני גנץ או שאול מופז להצטרף לממשלתו כשר ביטחון.

מחפשים קצת ברק

חלקם שומרים על קשרים טובים עם ברק, בתקווה שהמלצתו תטה את הכף לטובתם. בינתיים גבאי הוא המרוויח בזירה הזו. ברק שקל להתמודד בפריימריז בעצמו. על פי גורמים במפלגה, סקרים שערך ניבאו לו ניצחון בתנאי שהפריימריז ייערכו במועד מאוחר יותר, מה שגרם לו בסופו של דבר לוותר על ההתמודדות אם כי לא על החלום לעמוד בראש המפלגה, או התארגנות פוליטית אחרת שתחזיר אותו לזירה. למקורבו משה שחל היה רעיון מעניין. ערב הבחירות לכנסת, המפלגה תבחר את מועמדה לראשות הממשלה. ברק, על פי חישוביו, היה לוקח את ההתמודדות בעיניים עצומות. אם כי ברק לא חזר להיות מגנט מנדטים. סקר אחרון הראה שהמפלגה בראשותו תשיג 15, לא נתון שמשקם בדיוק את מצבה. והיה גם רעיון אחר. אחרי שברק דחק בסתיו שפיר להתמודד בפריימריז, מנואל טרכטנברג הגה תכנית לפיה שפיר, גבאי ובר־לב יודיעו שהם מאוחדים ברצונם לפנות את המקום לברק, תכנית שלא יצאה לפועל.

בכל מקרה, ברק עדיין בוחש מאחורי הקלעים בעזרת מעט מקורבים, והרבה טוויטר ופייסבוק. לא מעט חברי כנסת במפלגה מייחלים לשובו. ברק מקמץ בקילוסים. שלוש פעמים הוא חלק שבחים פומבית לגבאי ("עשוי מחומרים של מנהיגות אמיתית. איש מוכשר עם הישגי ענק"), לעמירם לוין ("מפקד אמיץ ויצירתי, קול שחשוב שיישמע") ולאראל מרגלית על סרטון "השמאלנים חוזרים" ("כך נכון לדבר מול הציבור"). הרצוג ופרץ לא יקבלו ממנו מחמאות.

אחרים נאלצים להסתפק בתמיכה של חברי כנסת. צריך היה לראות את ההתרגשות בסביבתו של הרצוג ביום שבו הכריז מנואל טרכטנברג שהוא תומך בו. כל מילה בהודעה לתקשורת נשקלה בקפידה, כאילו הרצוג מודה על בחירתו לראשות ממשלה. רוב חברי הכנסת לא הביעו תמיכה פומבית, וכולם זכו לחיזורים נמרצים. מועמדים כמו מרגלית, שאיש מהם אינו תומך בו, סבורים שתמיכת חברי הכנסת לא תוריד או תעלה דבר. לא כך התמיכה של שלי יחימוביץ' ואיתן כבל, שנהנים ממחנה רחב במפלגה. נכון לעכשיו ההימור הרווח הוא על תמיכתם בגבאי ובמקרה קיצון בבר־לב. הם גם עשויים להישאר בכלל על הגדר.

הבון־טון אצל רובם הוא להשמיץ את נתניהו. המילה "להעיף" בהקשר הזה פופולרית במיוחד. אפילו דינה דיין, מתמודדת לא מוכרת ממצפה רמון, הבינה את הכיוון. "אני יכולה לקרוע את ביבי", היא גורסת בביטחון משעשע למדי.

גם יאיר לפיד חוטף. "הוא אמר לי שהוא קפיטליסט עם חמלה. מבחינתי זה גרוע יותר מאשר קפיטליסט רגיל", אומר פרץ. "לפיד הוא דחליל חלול", כך בר־לב. את גבאי מכנים כמה מהמועמדים יאיר לפיד של העבודה, עלבון צורב מבחינתם.

ציפי לבני היא הפיל בחדר, זה שכולם יודעים שצריך לטפל בו, אם כי רצוי לדחות זאת עד לרגע האחרון. רובם נדבקו במונח הבאזז "פריימריז פתוחים" ואומרים שהם מצדדים בכאלה בגוש המרכז־שמאל, שבהם תוכל לבני להתמודד לצד אחרים. "אעשה כל מאמץ שהיא תישאר," אומר פרץ, "אבל ארחיב את המחנה הציוני בדמויות נוספות".

ועל הכל מרחף מצבה האמיתי של המפלגה. ותיקיה הם הרואים את המציאות נכוחה. ככל שמספר המתמודדים רב יותר, כך מצבה של מפלגה רע יותר, אומר אופיר פינס. "בליכוד יש מועמד אחד, בבית היהודי היה מועמד אחד ריאלי". ואילו עוזי ברעם אומר שהוא מתגעגע לימי המחנאות בין רבין לפרס, כשלמפלגה היו מאות אלפי מתפקדים ובין שניים לארבעה מתמודדים על הראשות. "יש בלגן. ככל שאתה קטן יותר, כך האינפלציה גדולה יותר".

עמיר פרץ // המתקמבק התמידי

תעצמו את העיניים בבקשה, לוחש עמיר פרץ באירוע השקת קמפיין הפריימריז שלו, תנסו לדמיין את הרגע, איך לפתע מים חיים מתפרצים, מחכים לרגע שמישהו יעשה את זה. האולם בבית סוקולוב בתל אביב מלא לחלוטין. ותיקים כמו חגי מרום, לצד דמויות מפתיעות יותר כמו גלעד שר (פרץ: "גלעד הוא הסנונית שמבשרת את האביב. הוא היה איש של ברק, עכשיו הוא תומך בי"). מבוגרים וצעירים, קבוצה קטנה של חרדים, תחושה של חגיגה.

מסך ענק מרכזי ושישה מסכים משני צידי האולם מעבירים את דברי פרץ. מתנדבים מחלקים חולצות עם כיתוב "הקול שלי למנהיג חברתי". מנהל הקמפיין שמוליק כהן מציג את סיסמת הבחירות: "עמיר פרץ היחיד שיכול". בלונים בצבעי הקמפיין, כחול־אדום, יעופו מיד לתקרה ("כחול – אופטימי, לאומי, ציוני; ואדום – עוצמה, לוחמנות, סוציאליזם ומפלגת העבודה"). כהן מתאר איך ישווק את פרץ: מנהיגות, נחישות, דינמיות, ניסיון, בשלות וערכיות.

פרץ לא מחמיץ אף מחווה. הוא לוחש וצועק וצוחק ומכריז שהוא כאן כדי לנצח לא רק את המועמדים האחרים אלא גם את נתניהו. כשהוא נכנס לאולם, תומכיו עומדים ומריעים לו ממושכות. מיד אחרי הניצחון שלי, המפלגה תקפוץ בסקרים בעשרה מנדטים, הוא מבטיח. ב־2006 העבודה בראשותי קיבלה 19 מנדטים, מח"ל רק 12. ב־4 ביולי, יום הפריימריז, ייפול דבר בישראל, מבטיח פרץ מיד בתחילת דבריו. אני מוכן ובשל מתמיד, הוא מכריז. להיות ראש ממשלה בישראל זו אחריות כבדה, זו לא תכנית ריאליטי, צברתי ניסיון והישגים רבים. הוא דרמטי, פרץ, אינו מזכיר את המתמודדים נגדו, אבל מדגיש את היתרונות היחסיים שלו, ובעיקר את האפיל החברתי. "בגופי אלך להגן על כל קשיש וקשיש. בי נשבעתי, במדינת ישראל לא יהיה ילד אחד רעב וקשיש שיהפוך קורבן לאלימות". מאמינים לך, צועקת מישהי מהקהל.

פרץ מלא בהבטחות, הוא יחוקק נגד חברות כוח האדם ("נכריז על ביטול העבדות המודרנית בישראל"), יוריד את יוקר המחיה, יחזיר להתיישבות העובדת את חדוות היצירה, יפנה התנחלויות כדי להגיע לפתרון שתי מדינות ויבטל את "החוקים המשיחיים של נתניהו". ההבטחה האחרונה גררה את עוצמת מחיאות הכפיים העזה ביותר.

פרץ מזמין לבמה את חברי הכנסת שתומכים בו, איציק שמולי, חיליק בר, איתן ברושי, רויטל סויד, שעומדים דום לשירת התקווה. נחמן שי יודיע על תמיכה כמה ימים לאחר מכן. חלק מהנוכחים באקסטזה. ביציאה המתח פג חלקית. תומך מפוכח אומר שהחזון נראה לו, "אבל אנחנו חיים במציאות".

כמה ימים אחר כך טפחה המציאות על פניו של פרץ עם עתירות של אבי גבאי ודינה דיין בענייני המפקדים שלו. שמו של פרץ בפוליטיקה נקשר כמעט תמיד עם המונח "מפקדי ארגזים". העתירות חושפות רק את קצה קרחון האיבה של שאר המתמודדים נגד פרץ, הנתפס כמי שסיכוייו לזכות הגדולים ביותר. האויב הגדול של פרץ הוא מרגלית, הנמסיס של כל מה שפרץ מנסה לייצג. גם הרצוג לא חביב כאן במיוחד. גבאי נתפס כסיכון, יחימוביץ' אויבת של ממש. אם הרצוג, בר־לב, מרגלית וגבאי ולצידם שלי יחימוביץ' יתאגדו נגד פרץ בסיבוב השני, סיכוייו להגיע לראשות המפלגה יהפכו נמוכים; גם אם אבי ניסנקורן יתמוך בפרץ, שתמך בו בבחירות לראשות ההסתדרות. חישובים כאלה נערכים בכל המטות עד לאחרון הקולות.

פעילת המפלגה הוותיקה שלנו דווקא מתלהבת מפרץ. "הוא מנהיג כריזמטי, הוא פייטר, יודע לתת בראש, הוא יכול לעצור את הסחף ללפיד". ותיק אחר אומר שהתחושה במפלגה היא שאף אחד לא יוכל להביס את הליכוד, אבל מי שהכי מסוגל לכך הוא פרץ. "הוא משדר אופורטוניזם וחוסר נאמנות, הוא היה במפלגה, עזב וחזר, אבל פוליטיקה היא הברירה בין אלטרנטיבות, ופרץ כרגע הוא האלטרנטיבה הכי טובה. אם כי המפלגה בראשותו לא תשנה הרבה את צביונה". עוזי ברעם, תומך מסורתי בפרץ, מתלבט. "עמיר הוא היחיד שיכול להעביר מנדטים מהימין למפלגת העבודה. אבל העובדה שהוא עזב את העבודה, הצטרף לציפי לבני וחזר אלינו, לא הוסיפה לו נקודות אצלי".

בערב חג השבועות, במטה פרץ בתל אביב, שתי קומות מתחת למטה של מרגלית, כמה מתנדבים מנסים לשכנע מתפקדים לדבוק בפרץ. איציק שמולי רכון על המחשב. זו שעת צהריים ולפרץ ממתין עוד יום ארוך. לוח האירועים בהשתתפותו המונח מולו מלא עד אפס מקום. מכאן ימהר לאירוע בדרום, בבוקר כבר הספיק להצטלם בביתו בשדרות עם נכדיו.

פרץ מכיר את הטענות נגדו. "עשיתי טעות כשעזבתי את מפלגת העבודה", הוא אומר, "אבל היא נבעה ממניעים אידיאולוגיים. כשראיתי שיחימוביץ' קיפלה את דגל השלום, החלטתי להקים עם לבני מפלגת שלום". המילה שלום היא מנטרה. "אני היחיד שיכול להפוך את השלום למוצר עממי ולמנוף כלכלי־חברתי", כך פרץ. "השלום שלי לא יהיה מוצר אליטיסטי".

המכשולים בדרכו לזכייה מגוונים. פרץ, כזכור, ישב בממשלת נתניהו ב־2013, עניין שמעורר טינה במפלגה. "לבני הצליחה להשיג הסכם קואליציוני יוצא מן הכלל עם התחדשות המו"מ המדיני באופן מיידי. כשהתברר שנתניהו הפיל אותנו למלכודת דבש והשאיר אותנו עם העוקץ, עזבתי". גם החשש במפלגה ממחנאות, עם יחימוביץ' בצד אחד ופרץ בצד האחר, תוקפים זה את זה ללא הרף ומשתקים כל יכולת של צמיחה, אינו מטריד אותו. "שקט הוא רפש. בתקופה של מחנה פרס־רבין קיבלנו הכי הרבה קולות, מפני שמעבר לעימותים האישיים נחשפים גם דיונים אידיאולוגיים". לגבאי הוא מתייחס כך: "אני לא קצת ימין, קצת שמאל – אני איש שמאל". את העתירות והטענות נגדו הוא מכנה "יצרים של פריימריז".

כמו כולם גם פרץ עוסק בחישובים. המתמטיקה שלו נשמעת מעט דמיונית, על פניה. העבודה בראשותו תקבל לדבריו 17 מנדטים, שמונה נוספים הוא ייקח מהימין הרך, מכחלון ומהבית היהודי. עם קואליציה של מרצ, הרשימה המשותפת (!) ולפיד, הוא זה שירכיב את הממשלה. "ואם לא נצליח, נהיה אופוזיציה שלא נראתה כאן מעולם".

יצחק (בוז'י) הרצוג // לא מרים ידיים

פעיל מפלגה ותיק מסתובב סביב הרצוג כבר כמה שבועות. הוא עוזר פה ושם, משכנע אחרים להצביע עבור היו"ר. לעין כל נראה כאילו הפעיל, דמות ידועה באזור המרכז, יצביע ללא היסוס עבור הרצוג. בוז'י מתחזק, הוא אומר, "מזכירי סניפים בראשון לציון, באר שבע, רמת גן, אופקים וערים נוספות, תומכים בו. הערבים, הדרוזים והקיבוצים איתו. הוא ממזר". אולם מתברר שלא כל ממזר מלך. למרות התמיכה לכאורה בהרצוג, הפעיל מתלבט בינו לבין אבי גבאי. "מה אני אגיד לך, אני לא מצליח להחליט. בשטח יש לבוז'י כוח. גם אם הוא לא ייבחר, הוא ימליך את מי שייבחר. אבל אחרי שישבתי עם גבאי אני מתלבט".

בעבודה מקובל לחשוב שלהרצוג בסיס איתן של 15% ממתפקדי המפלגה, שילכו אחריו בכל מקרה. הם באים בעיקר מתל אביב, רמת השרון, הרצליה, כפר סבא, קיבוצים. ישראל הלבנה והשבעה שהרצוג נוצק בנוף פניה. הרצוג ערך חוגי בית במקומות האלה, אם כי הקפיד לסייר גם בפריפריה. בנתיבות, באשקלון, בראשון לציון, ביישובים ערביים, מודע לעובדה שאת מה שרואים משתתפי חוג הבית בביתו של אביגדור ליכטנשטיין בתל אביב, לא רואים בנתיבות ובאשקלון. "אני מכיר היטב את המפלגה שלי", הוא אומר, "אני יודע מה כואב לה. זו מפלגה קשה ומורכבת". עד כדי כך קשה, שרק שני ח"כים, איילת נחמיאס־ורבין ומנואל טרכטנברג, תומכים ביו"ר.

למרות הפעלתנות של הרצוג, מתפקדי העבודה נחלקים. חלק משוכנעים שהרצוג ימשיך להתמודד עד הסוף, או יותר נכון, עד שיפסיד. חלק חושבים שברגע האחרון ייתן את תמיכתו למועמד אחר. אחרים בטוחים שצפונות ליבו רחוקות מהפריימריז, והוא חולם בכלל על משכן נשיא המדינה, כמו אביו. על פי התרחיש הזה הרצוג יהפוך לממליך מלכים, דמות בכירה במפלגה, ובעוד ארבע שנים יתמודד עם פרישת רובי ריבלין.

הרצוג אומר כי אין כל כוונה לנטוש את המערכה. מנהל הקמפיין שלו הוא יצחק פרי, הבעלים של מכבי ראשון לציון בכדורסל, שעבד בעבר עם ברק. בהיותו יו"ר המפלגה, להרצוג יתרון על האחרים. תצלום של בני הזוג הרצוג עם בני הזוג טראמפ עלה לפייסבוק של הרצוג עם הכיתוב: "הנשיא חזר והבהיר לי כי הוא נחוש לדחוף לשלום במזרח התיכון". במטה הרצוג מתייחסים אליו כאל תצלום שמשקלו בזהב. למי עוד יש כזה עם נשיא ארה"ב. הרצוג נושא על גבו את בריחת התומכים, אחרי הסבבים המבזים של מו"מ לכניסה לממשלת נתניהו. "היום אנשים מבינים מה עשיתי שם", אומר הרצוג. "הלכתי על ועידה אזורית, זה היה הבסיס שלי לדיון עם מנהיגים באזור שעין ישראלית לא פגשה. התשתית הזאת רוטטת, מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ, מהפכה היסטורית, זה חייב התקדמות מול הפלסטינים, אבל אז נתניהו התמסמס מול הפרצוף של יריב לוין. בסוף הציבור מבין מיהו איש מדיני, למי העולם מקשיב, רק להרצוג".

אנחנו נפגשים בבית המפלגה בתל אביב. אחרי הבחירות האחרונות משרדיה נראו כמו בית קברות לפעילים, החדרים היו דוממים. כחודשיים לפני הפריימריז המשרדים שוקקים, פעילים באים והולכים, עוזרים, עוזרות וספקים נעים אחוזי תזזית. זר כי ייקלע למשרדי העבודה, יהיה בטוח שזו מפלגת השלטון ולא מפלגה מוכה ומצטמקת.

הרצוג חסר סבלנות, נראה עייף במקצת, אבל אפשר לייחס זאת לסוף שבוע עמוס במיוחד, שבמהלכו נפגש עם מאות פעילים. הוא בטוח שהוא יהיה המנצח הגדול של הפריימריז ("אנצח בסיבוב השני ואצטרף לגוש מרכזי שיחליף את השלטון"), הוא לא מתרגש מסקרים שמנבאים הצלחה דווקא לעמיר פרץ ולאבי גבאי. "יומיים אחרי שסקרים ניבאו לשלי הצלחה בפריימריז, ניצחתי אותה בפער גדול. גם ב־2015 חשבו שאני גמור. המשולש הוא פרץ, גבאי ואני. ניסיונו הפוליטי של גבאי מוכר לכולם, הוא לא המועמד האולטימטיבי. אני בהחלט מכבד אותו, אבל אני היחיד שמסוגל ללכד את כל קצות המפלגה. אני יודע לעבוד ויש לי אנשים נאמנים. צריך ללכת לרצף כהונה. אני מביא בשורה חדשה".

על שאלת מו"מ נוסף עם נתניהו, הרצוג אומר: "אני נלחם בנתניהו ותוקף אותו, מי שמדבר נגדי בנושא הזה רצה בעצמו להיות חבר בממשלה של נתניהו. מה שמוריד אותנו בסקרים זה הקקופוניה בצמרת המפלגה. שאף אחד לא יספיד אותי. הפתעתי את כולם פעם אחר פעם".

כמה ימים לפני כן שרטט הרצוג בפייסבוק שלו מתווה לאיושו של גוש מרכזי עם משה כחלון, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, אהוד ברק, בני גנץ, אורלי לוי־אבקסיס, יאיר לפיד וציפי לבני. מלבד לבני, כל האחרים רחוקים מהרצוג שנות אור ולא נתנו את הסכמתם להצטרף לגוש כזה. "אחרי שנקים גוש מרכזי, יאיר ייחלש ויצטרף אלינו. אני היחיד שיכול לעשות את זה", הוא אומר לנו. "או שנגיע להבנות על מי יעמוד בראש הגוש או שכל חבריו ילכו לפריימריז פתוחים".

הרצוג נהנה לנבור במספרי העבר. "שלי הביאה 400 אלף קולות ב־2013, אני הבאתי מספר כפול בבחירות האחרונות. כדי לנצח נצטרך עוד 400 אלף קולות שיבואו מהמרכז, מישראלים שנפשם נקעה מנתניהו, שמכירים בצורך לעשות שלום אבל לא בטוחים שלא נמכור חבלי ארץ לפלסטינים. אם הציבור יראה דמויות גדולות במרכז, הוא יבוא איתנו".

פעילת המפלגה הוותיקה שלנו אמנם עדיין לא החליטה במי תתמוך, אבל דבר אחד ברור לה – זה לא יהיה הרצוג. "בוז'י צריך להתפטר ולחזור למשרד עורכי הדין שלו. הוא שרוף אצלנו. הוא לא מנהיג. בגללו עברו מנדטים ללפיד, מנדטים שאף אחד לא יוכל להחזיר אלינו. בוז'י הפך לנטל על המפלגה. הוא לא בן אדם שלילי, הוא פשוט לא מתאים לפוליטיקה".

ומה קורה אצל המתמודדים אבי גבאי, אראל מרגלית, עמר בר־לב, עמירם לוין ואחרים? הכתבה המלאה מופיעה בגיליון יוני של ליברל. למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן

איור: דניאל גולדפרב

שתף