fbpx

דרכו של איניאריטו ('האיש שנולד מחדש') לרשימת הבמאים הגדולים בעולם // יאיר רוה

0

 

לפני שבועות אחדים, ב־28 בדצמבר, חל יום הולדתו ה־120 של הקולנוע. זה התאריך שבו התקיימה הקרנת הקולנוע הראשונה, מול קהל רוכשי כרטיסים, שבאו לצפות בבית קפה בפריז בעשרה סרטים קצרצרים, בני פחות מדקה, שיצרו האחים לומייר. לבד מהעובדה שכבר אי אפשר לאחל לקולנוע "עד 120", התאריך העגול והיפה הזה מאפשר להעיף מבט מהיר ומשעשע בדברי ימי הקולנוע, האמנות שבכל עשור לחייה היה מי שהכריז על מותה. כשלקולנוע האילם נוסף קול, המבקרים זעקו: זה יהרוג את הקולנוע. כשלשחור־לבן נוסף צבע – הם טענו שהקולנוע מת. המסך המרובע הפך למסך רחב? תלת־ממד? חלליות ואפקטים דיגיטליים? הקולנוע מת, הלך, קאפוט. 120 שנה הקולנוע רק הולך ומת. יכול להיות שהגיע הזמן שהוא יקום לתחייה.

בסרט החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 'האיש שנולד מחדש' ('The Revenant'), מתקפלות באופן מושלם 120 שנות קולנוע לתוך שעתיים וחצי של יצירת מופת. איניאריטו הכניס לסרט אחד כל מה שקרה בקולנוע בתולדותיו, גייס את כל המשאבים שהאמנות האודיו־ויזואלית המציאה ויצר סרט שעושה מה שסרט באמת טוב אמור לעשות: לגרום לנו לשאול "איך לעזאזל עשו את זה?". ולמראה התוצאה הסופית, השאלה היא איך הפך הבמאי המקסיקני מבלתי נסבל לאחד היוצרים המדהימים והחשובים ביותר בעולם כרגע.

'האיש שנולד מחדש' מתרחש בשנת 1832, בצפון ארצות הברית, ומגולל את הסיפור האמיתי של צייד הפרוות יו גלאס (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו), שבני משלחתו השאירו אותו מאחור פצוע אחרי תקיפת דוב. המשך הסרט הוא מסע ההישרדות של גלאס ורצונו לנקום. אבל הסיפור, בעיניי, הוא כמו תמיד החלק הפעוט בסרט. מה שחשוב זה המסע; המסע הגיאוגרפי של גלאס וגם המסע של איניאריטו לאורך תולדות הצילום והקולנוע.

זהו סרט שגיבורו ממעט לדבר אחרי שהדוב קרע את גרונו, כך שיש בו רגעים כמעט אילמים (מחוות ידיים ומבטי עיניים הם האחראים על תקשורת ועל רגש), כמו בימי הראינוע. זהו סרט שמפנה את הגב למודרניות ולקִדמה ומצלם את הנופים הכי פראיים של אמריקה בתנאי שטח קיצוניים, ומנגד, זהו סרט שלא היה יכול להיעשות אלא באמצעים הטכנולוגיים הקיימים כעת: מצלמה דיגיטלית חדשנית בשם אלקסה 65 (שנעשה בה שימוש לראשונה בסרט זה) המסוגלת להתמודד עם תנאי התאורה של החורף הצפון־אמריקאי; מנופים וראשי מצלמה רובוטיים שמסוגלים להניע את המצלמה למקומות שכף רגלו של אדם לא מסוגלת להגיע אליהם; ואפקטים דיגיטליים שמסוגלים לברוא מאבק איתנים בין אדם ובין דוב גריזלי (אנחנו חיים בעידן שבו סצנה כזאת חייבת להיעשות באנימציה ממוחשבת – לא מתוך דאגה לשלום השחקן אלא מתוך דאגה לשלום הדוב). במילים אחרות: הסרט האנלוגי, האקוסטי, הפרימיטיבי הזה, שמשליך את שחקניו לתנאי מחיה קיצוניים של קור ורעב, יכול היה להתמלא רק בתקופה שבה הקולנוע דיגיטלי ורובוטי. מי שאמר ב־1977 שהקולנוע מת, כי ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג הכניסו את האפקטים לשוברי הקופות ההוליוודיים, צריך לראות מה אפשר לעשות כעת עם אותם אמצעים: יצירת פאר שמייקל צ'ימינו, ורנר הרצוג, פרנסיס פורד קופולה ואפילו סטנלי קובריק היו רוצחים כדי להיות מסוגלים לעשות משהו כמותה. 'האיש שנולד מחדש' הוא 'צייד הצבאים', 'פיצקרלדו' ו'אפוקליפסה עכשיו' של דורנו.

*****

'האיש שנולד מחדש' מגיע אלינו בדיוק שנה אחרי סרטו הקודם של איניאריטו, 'בירדמן', שזכה באוסקר, בצדק רב. לפני כן, איניאריטו היה חתום על 'אהבה נושכת', 'בבל' ו'21 גרם' – סרטים מחוספסים על חיים הרוסים – שניתן היה להעריך את האמביציה ואת היכולת הטכנית שלהם, אך בה בעת קשה היה לבלות אפילו דקה אחת במחיצתם. יש מוטיב מאחד בין רוב סרטיו של איניאריטו: הקו הדק, הפריך, המתמוסס, שמבדיל בין בני אדם ובין חיות. יש משהו פראי באיניאריטו כיוצר ובסרטיו, לכן 'בירדמן' היה סרט כה שונה ומיוחד. ההתלהבות ממנו נובעת מהעובדה שזה איניאריטו ללא איניאריטו – סרט על פרא אדם עם ממד מעודן ומאופק. 'בירדמן' הוא סרט האינטרוספקציה של איניאריטו, שעת המדיטציה שלו. הוא עושה סרטים כבר 15 שנה, אבל ב'בירדמן' הוא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו למה. אם בכל סרטיו האחרים הוא בחן מהו האדם, ב'בירדמן' הוא תהה מהו האמן. התובנות שאיתן יצא מ'בירדמן' העשירו את סרטו הבא – 'האיש שנולד מחדש'.

תהליך ההפקה של שני הסרטים תומך בטענה הזאת. איניאריטו התחיל לעבוד על 'האיש שנולד מחדש' ב־2011, אבל ההפקה הייתה יקרה ומסובכת מכדי שיוכל לצאת לדרך, אז בזמן שהמפיקים יצאו לגייס 135 מיליון דולר הוא החליט לביים תסריט אחר שלו, 'בירדמן', בעלות הפקה של 18 מיליון דולר. 'בירדמן' אכן נעשה כמעין דיוורטימנטו, פרויקט הסחה בדרך אל מיזם החלומות השאפתני, חזרה גנרלית לקראת 'האיש שנולד מחדש'.

אם 'בירדמן' הוא סרט המצולם כולו בשוט אחד, מאחורי הקלעים של הצגת תיאטרון, הרי ש'האיש שנולד מחדש' הוא ההפך הגמור: סרט שכולו חוץ וטבע ומסעות אינסופיים. ועדיין, השפה הקולנועית דומה: גם כאן יש מצלמה משוטטת, מחפשת, עוקבת, מטיילת. אמנם לא שוט רצוף אחד, אבל כן רצף של שוטים ארוכים מאוד, הנתפרים זה לזה ליצור אשליה של המשכיות הזמן והמקום, עם מצלמה שמגיעה למקומות אליהם מצלמה לא אמורה להצליח להגיע – מפסגות הרים אל מעמקי נהרות.

'האיש שנולד מחדש' ממשיך את הרעיונות הברוטליים של סרטיו הקודמים של איניאריטו, אבל מביא אותם בשפה קולנועית חדשה עבורו, שפה המוסיפה פיוט לסיפור. שנה לפני שאיניאריטו זכה באוסקר על בימוי 'בירדמן', זכה באותו פרס (על בימוי 'כוח משיכה') חברו הטוב ובן ארצו, אלפונסו קוארון. שניהם עובדים עם אותו צלם, עמנואל לובצקי, שבשנים האחרונות גם הפך לצלם הקבוע של טרנס מאליק. כבר שנים מחפשים קוארון ולובצקי איך לצלם סרטים בשוטים אינסופיים – מ'הילדים של מחר' עד 'כוח משיכה'. מאליק ולובצקי משכללים כבר שנים צילום המביט בטבע באופן מסוגנן ובו בזמן נטורליסטי – צילום באור הטבעי, המצוי, ללא תאורה נוספת. איניאריטו, שנדמה היה כי עידון אינו התכונה המכוננת של סרטיו, מושפע כעת משני היוצרים האלה, ומתווך אותם לסרטו באמצעות עדשותיו ותנועותיו של לובצקי, הצלם.

'האיש שנולד מחדש' הוא חוויה מכוננת. זהו סרט שמשתמש באינטימיות הפיוטית של סרטי טרנס מאליק, כדי לייצר אפוס כמעט תנ"כי בממדיו. אבל לא רק מאליק, גם אנדריי טרקובסקי. ההתפעמות שלי מזיהוי מחוות לשוטים מתוך סרטיו של טרקובסקי – הבית הבוער מ'מראה', האישה המרחפת מ'נוסטלגיה' ו'מראה', מסעו של הפליט הרואה בעיניו את זוועות העולם שנראה כמו מחווה ל'אנדריי רובלייב' – כל אלה, מתברר, לא היו בדמיוני. "בקרוואן של איניאריטו היו סרטים של טרקובסקי", מסגיר הבמאי הישראלי תום שובל ('הנוער'), שנבחר כמתלמד על סט הצילומים של 'האיש שנולד מחדש' (הראיון המלא – בגיליון החדש של 'ליברל'), "והוא נהג לצפות בהם בין השוטים".

ובכן, בעוד חודש רוחו של טרקובסקי תהיה מועמדת לאוסקר.

.

רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook