כך משפיעה ג'יין אוסטן על דמויות נשיות בטלוויזיה // ליבי בגנו־סימון

0

בסיום אחד מפרקי העונה השנייה של הסדרה 'בנות', יושבת האנה באמבטיה ושרה לעצמה את 'וונדרוול' של אואזיס. ג'סה, שבורה מהריב שהביא לסיום נישואיה לתומס־ג'ון, מתגנבת לחדר האמבטיה באופן שגורם להאנה לקפוץ בבהלה. האנה, שמזהה מיד כי משהו רע עובר על חברתה, מתרוממת מתוך המים, אך ג'סה מבקשת ממנה לא לצאת מהאמבטיה. ללא מילים, ג'סה מתפשטת, מצטרפת להאנה באמבטיה ומאפשרת לעצמה להתפרק, לאט־לאט, בבכי עצור שהולך ומתגבר. האנה מושיטה יד תומכת, בדיוק ברגע שבו מקנחת ג'סה את אפה לתוך ידה השנייה ומשליכה למים את ההפרשה הרירית – מה שמוביל לדיון קצר על מידת הגועל של המעשה. "אני השתנתי בכל אמבטיה שאי פעם נכנסתי אליה", אומרת האנה, "ועדיין לא הייתי עושה דבר כל כך דוחה". "אני עצובה", מתרצת ג'סה ופורצת בצחוק משחרר שמדביק את האנה. אחרי שהן משנעות את הנוזל הגבישי מצד לצד, כל אחת לעבר הטריטוריה של האחרת, נשענות השתיים לאחור ומהדקות אצבעותיהן, כל אחת באלו של חברתה.

לפעמים לא צריך מילים, רק את התחושה שאת יכולה להצטרף לחברתך הטובה ביותר באמבטיה אחרי היום הגרוע בחייך, ולקבל ממנה בדיוק את מה שאת צריכה.

אמנם את ג'יין אוסטן, אחת הסופרות החשובות והנערצות ביותר בשפה האנגלית, יהיה קשה לדמיין באמבטיה בדירה מעופשת בברוקלין, אבל גם היא, בספריה, הצליחה לשרטט חברויות בין נשים שהיוו עבור הגיבורות שלה, ללא הרבה מילים, עולם ומלואו.

עבור רובנו, שמה של ג'יין אוסטן מעורר בעיקר אימג'ים של קולין פירת' בחולצה רטובה, שדות מוריקים באנגליה הכפרית ומועדוני קריאה של עקרות בית משועממות המשוועות לקורטוב של פנטזיה פרה־ויקטוריאנית בחייהן. אבל אוסטן שנייה אולי רק לשייקספיר ודיקנס בהיקף העיבודים שנעשו ליצירותיה בתרבות הפופולרית, ודמותה שלה, הספינסטרית שהלכה לעולמה בגיל 41, משמשת אף היא מקור עניין לחוקרים ומעריצים כאחד.

לאחר שבראה כמה מסיפורי האהבה הנצחיים בספרות האנגלית, כמו 'גאווה ודעה קדומה', 'הטיית לב' ו'אמה', התמקד העיסוק באוסטן ביכולתה המופלאה לכתוב על רגשות אשר בינו לבינה בצורה כה משכנעת על אף חיי האהבה הלא קיימים שלה עצמה. ברזומה של אוסטן ניתן למצוא התאהבות – אשר לא התממשה לכדי רומן, אך עמדה בבסיס הסרט 'להיות ג'יין' – בבחור בשם טום לפרוי, ובשלב מאוחר יותר בחייה היא אף קיבלה – ולאחר מכן דחתה – הצעת נישואים מידיד המשפחה האריס ביג־ווית'ר, כפי שמתואר בסרט הטלוויזיה הבריטי 'החרטות של מיס אוסטן'. אך למרות הטייטל "רומנים רומנטיים" שעטף אותה – ולמעשה רחוק שנות אור מהז'אנר האמיתי שעסקה בו – אוסטן הייתה בראש ובראשונה מבקרת חברתית נוקבת, מלאת ציניות והומור ובעלת יכולת הסתכלות עצמית מפוכחת.

בתקופתה, נשים סופרות בעלות חשיבה מתקדמת, שחששו להיות מזוהות עם כוחות רדיקליים (פמיניזם עוד לא הומצא אז, אך ניצניו כבר נראו), היו צריכות להפגין יצירתיות יתר על מנת שלא לאבד לגיטימציה, ועשו זאת באמצעות טכניקות ספרותיות כמו אירוניה וכפל עלילות. כך יכלו הסופרות לשרבב ליצירותיהן קורטוב של ביקורת חברתית מבלי לעורר את זעמם של אנשי כמורה וחינוך. אוסטן לא השתייכה למחנה הרדיקלי, אך בהחלט היה לה מה לומר על המוסדות שעיצבו את חייהם של גיבוריה. בכך שמיקמה את הנרטיבים שלה בתודעתן של נשים משוללות כוח במידה זו או אחרת, הצליחה אוסטן, במסווה כמובן, לכוון זרקור על הסיבות להיעדר הכוח. באמצעות הטכניקה הזו, כפי שמציינת החוקרת קלודיה ג'ונסון, חשפה אוסטן את ההיבטים של מוסד הנישואים, פטריארכיה ופריבילגיה גברית אשר לא עשו שירות מוצלח במיוחד עבור גיבורות ספריה. אוסטן העניקה לנשים קול מתוך מקומן בסביבה הביתית, ובכך הצליחה להביע ביקורת מבלי להיחשד כרדיקלית הבאה לערער על הסדר הקיים. בספריה יצרה אוסטן עולמות עשירים בדמויות מרתקות ובמערכות יחסים מסועפות ומורכבות שמצויות בדינמיקה אינסופית זו עם זו.

הדינמיקה המרתקת ביותר שיצאה תחת ידיה הייתה בין נשים. אוסטן ידעה דבר או שניים על חברות נשית אינטימית נטולת מחסומים ומסכות. היא נולדה בסטיבנסון הכפרית למשפחה חברותית ותוססת למדי, בבית הומה קרובים, מכרים ותלמידים של אביה הכומר וויליאם ג'ורג', אך המשענת והנחמה האמיתית בחייה הייתה אחותה קסנדרה, אשת סודה עד יומה האחרון – גם כשעברה המשפחה לעיר באת', לאחר מות אביה שהותיר את אשתו ובנותיו כעלים נידפים, וגם כשהתמקמה לבסוף לאחר תלאות בצ'וטון הכפרית, שבה ליטשה את הרומנים הגדולים שלה. "אם קסנדרה הייתה הולכת לערוף את ראשה, ג'יין הייתה מתעקשת על גורל דומה לעצמה", תיארה פעם אֵם המשפחה את הקשר בין בנותיה, ללמד על הקִרבה העצומה ועל תחושת שותפות הגורל ששררה בין האחיות.

אוסטן כתבה את אשר ראתה. "היסטוריונית של היומיום", כינה אותה, בצדק, החוקר וויליאם גלפרין. הרומנים של אוסטן נעדרים כמעט לחלוטין תיאורי מקום פיזיים כמו מראה הבית, צורת החדר, צבע הווילון ואיכות הרקמה – עובדה שהופכת את ספריה בעיני חוקרים רבים לפחות אמינים. הריאליזם ביצירותיה (אף שיש לציין כי זרם הריאליזם עוד לא נהגה בתקופתה) מגיע תמיד מגילויים קטנים אך משמעותיים סביב הפער בין מצב העניינים הנראה לעין לבין מצב העניינים לאשורו. היא כתבה את תקופתה ואת חוויותיה דרך הגיבורות שלה, שחיו תחת אגודל פטריארכלי שאיפשר חופש מוגבל, בלשון המעטה, לנשים מכל המעמדות. לימוד שפות, פסנתר, ציור – כל אלו היו עיסוקים מקובלים לחלוטין לאישה מהמעמד הבינוני־גבוה בימיה של אוסטן, ואכן, ג'יין וקסנדרה עסקו אף הן ב"מקצועות" אלו. כשהן ספונות בחדר ההסבה, אמורים היו ריכולים, רקמה ותכנוני חתונה להיות מנת חלקן של נשות הבית. בעיני החברה היה לאותן נשים תפקיד עצום בתחזוקן ובבריאותן של החברה, של האומה ושל הציוויליזציה. הן היו העוגן שאיפשר לגבר לצאת לעולם ולעשות את מה שגברים עושים – לקבל החלטות, להשפיע על השיח, לשנות סדרי עולם.

אותם חדרי הסבה הפכו למרכז הבית, לליבו הפועם. יותר מ־100 שנים לפני שדיברה וירג'יניה וולף על "חדר משלך", טוותה אוסטן מארג סבוך של מערכות יחסים נשיות אשר נבנו, תוחזקו ושגשגו בחדר שבו כילו נשים את זמנן – אך לא לריק, כך מתברר. מתחת לפני השטח, כפי שהיטיבה אוסטן לתאר בספריה, נברא לו עולם נשי תוסס שפעל אמנם תחת אותה כיפה פטרנליסטית, אך שזר דינמיקות מרתקות, חברויות אמיצות ויריבויות מרות בין נשים – עולם בתוך עולם, כולו שלהן. מיסטר דארסי, שב בצד בבקשה.

הנטייה הרווחת לגבי אוסטן בקרב הקהל הרחב היא להתייחס להשפעתה על התרבות הפופולרית באופן פשטני למדי, כזה שמתמקד במחוות ובעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים שנעשו ליצירותיה, אבל אוסטן ידעה משהו חשוב על קשרים בין נשים – הם נצחיים. אמנם מעמד הנשים והאופן שבו תופסת אותן החברה ומתייחסת אליהן השתנה מאז, אך לא מספיק בכדי שאוסטן תאבד רלוונטיות לימינו. זו הסיבה שהיא מפעפעת תמידית ביצירות טלוויזיוניות עכשוויות. אוסטן זיהתה תופעה, תיארה אותה להפליא ברומנים שלה, אך ככל הנראה לא ידעה בעצמה שהיא אינה מתארת דבר־מה שמתיישב רק עם התקופה שבה היא חיה, אלא שמדובר בתובנות שהן ירוקות עד.

איור: דניאל פלג

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

שתף