כך השפיעה הפוליטיקה האמריקאית על סרטי הכלא // גלעד פדבה

0

דונלד טראמפ, האיש החזק ביותר בטוויטר, לא זקוק ליותר מחמש מילים כדי להעביר מסרים רבי־עוצמה. הסיסמה הקליטה "לעשות את אמריקה נהדרת שוב", למשל, ליטפה את גאוותם הפגומה וגירתה את פחדיהם העתיקים של הגברים האמריקאים הלבנים והשמרנים והביאה את האבטיפוס שלהם עד למשרד הסגלגל. וכאשר הילרי קלינטון, יריבתו של טראמפ במרוץ לנשיאות, הכריזה בעימות השני ביניהם כי טוב שאדם כמוהו לא אחראי על החוק במדינה, קטע אותה המועמד הרפובליקני בגסות אופיינית: "כי אז את תהיי בכלא". וכך, בחמש מילים, הפך טראמפ את עצמו לרשות מחוקקת ומבצעת של איש אחד בדמוקרטיה הגדולה בעולם, ועל הדרך אף הצליח לתמצת את האופן הבעייתי שבו תופסת הפוליטיקה האמריקאית לאורך ההיסטוריה את התא הקטן שנמצא מן העבר השני של הסורגים ואת האנשים שנדחקים בו.

החיים בכלוב צפוף, עתיר יצורים אנושיים שקובעים בעצמם את חוקי הג'ונגל, מספקים אלימות יומיומית, אכזריות קיצונית, תשוקה אסורה וסכנת מוות שאורבת בכל פינה. מאפיינים אלו עוררו לאורך ההיסטוריה את סקרנותו של ההמון, בעיקר בשל העובדה כי רובו הגדול מעולם לא חווה באופן אישי מציאות קלאוסטרופובית קיצונית, חונקת ומפחידה מסוג זה. מאז ימיו המוקדמים של הקולנוע ועד ימיה המאוחרים של הטלוויזיה סומן הכלא כמיקום אטרקטיבי לעלילות שופעות ריגושים וסיפוקים מחד ומעוררות סלידה ואימה מאידך. עשור אחרי עשור הופיעו על המסך אסירים מכל הסוגים – גברים ונשים, לבנים ושחורים, פושעי צווארון לבן ושבויי מלחמה, אזרחים הכלואים במדינה זרה וחולי נפש המתאשפזים במחלקה סגורה. אותם אסירים עומדים במרכז עלילות מגוונות – התאגדות אסירים נגד סוהרים, מאבקו של היחיד במערכת ובשיטה, סיפור אנושי על אובדן זהות וצלם אנוש, חפים מפשע שנקלעו לגיהנום, הישרדות בתנאים בלתי אפשריים כמו צינוק או כלא זר, מלחמתו של האסיר "הטוב" בסוהר "הרע", בריחות מתוחכמות, אהבות אסורות והרגעים האחרונים בחיי הנידונים למוות.

אולם מי שרקמו את הסיפורים האנושיים לא היו בהכרח התסריטאים, אלא דווקא פוליטיקאים רמי דרג. נשיאים אמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, יצרו במו ידיהם – בעזרת הצעות חוק פופוליסטיות שנשענו על גלי פחד, שמרנות, דעה קדומה וגזענות בקרב חלקים גדולים באומה האמריקאית – את הריאליזם המסויט של החיים בכלא. "אמריקה היא בית עבור 5% מאוכלוסיית העולם, אבל גם ביתם של 25% מאסירי העולם", צייץ אובמה ביולי 2015. עם נתונים כאלו, ליוצרי סרטי הכלא לא נותר הרבה מלבד להגיב למציאות, לבקר אותה ולמרוח עליה שכבת צבע דקה של פנטזיה.

לאלף את הגנגסטר

בראשית ימי הראינוע בלט במיוחד הדימוי של טור אסירים שדשדשו כאשר רגליהם כבולות בשלשלאות זה לזה, ראשם מוטה הצידה וכל אחד מהם אוחז במותניו של מי שצועד לפניו. כך, למשל, מדגים הסרט 'The Lock-Step' (1899) את הפיקוח מול הציות. הסרט יצא באותה השנה שבה החליטו מנהלי כלא סינג סינג לבטל את הצעידה בסך, אך זה לא מנע הן ממפיקי הסרט והן מבית הכלא שפתח את שעריו בפני המצלמות להציג בפני הצופים את חזיון הראווה שכלל השפלה פומבית של אסירים אזוקים. 'נשים אסירות: בית תיקון המעשים בדטרויט', שיצא אף הוא באותה שנה, העמיד במרכזו נשים שנכלאו בשל סטייה חברתית כגון זנות, שכרות, גניבת מוצרים ושוטטות. סרטים אחרים מאותה התקופה הושפעו מסגנון הכליאה האפל של ימי הביניים. 'עונשו של מורשע' (1903), שמזכיר במידת מה את 'הוצאתה להורג של מרי מלכת הסקוטים' של תומס אדיסון (1895), מתאר את האופן שבו הושג פיקוח יעיל באמצעות ענישה גופנית שהסתיימה לעיתים בהוצאה להורג לעיני ההמון.

בשלהי שנות ה־20 הפציעו קומדיות הכלא הראשונות שהעזו להפנות מבט משועשע אל חיי האנשים שנשללה מהם חירותם. לורל והארדי ('השמן והרזה') גילמו בסרט 'מאה השנים האחרונות' (1927) שני אסירים שמנסים להימלט מבית הסוהר אך מוצאים את עצמם שוב ושוב נכלאים מחדש. תחילה הם חופרים מנהרה שמובילה היישר למשרדו של הסוהר, ולאחר מכן הם מסתתרים בלימוזינה רק כדי לגלות כי מסלול נסיעתה מסתיים בכלא. בכך משקם הסרט הקצר את הסדר החברתי תוך הוקעת העבריינים מחד וביסוס החלוקה המעמדית מאידך.

אחרי הקומדיות הגיע תורן של הטרגדיות. סרטי הכלא של שנות ה־30, בהשפעת השפל הכלכלי הגדול, שיוו לחייהם של האסירים מראה קודר. 'I Am a Fugitive from a Chain Gang', בבימויו של מרווין לירוי ובכיכובו של פול מוני (1932), מתאר את הידרדרותו לפשע של חייל ששב לביתו הלום קרב אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסרט, שהתבסס על האוטוביוגרפיה של רוברט אליוט ברנס, ביקר בחריפות את מערכת הצדק ואת הברוטליות של בתי הסוהר והפנה אצבע מאשימה כלפי החברה האמריקאית כולה. שאר סרטי הז'אנר, כדוגמת 'הבית הגדול', 'האסיר מאי הכריש' ו'בכל שחר אני מת', התאפיינו בהתנגדות לפולחן הרומנטי סביב פושעים קשוחים וביקשו להעביר מסר חינוכי שירחיק את הקהל מעולם הפשע ואולי אף יגרום לגנגסטרים להפנים כי הפשע אינו משתלם. סרטו של מייקל קורטיז 'מלאכים עם פנים מלוכלכות' (1938), שמתאר את עלייתו ונפילתו של הגנגסטר הבדיוני רוקי סאליבן, מסתיים בסצנה שבה מזייף הפושע התמוטטות עצבים בדרך לכיסא החשמלי, מה שגורם למעריציו לבוז לו ולבחור בדרך הישר.

באירופה של אותן השנים, ערב מלחמת העולם השנייה, סיפקו סרטי הכלא אמירה רחבה בנוגע לאידיאולוגיות ההרסניות שהתפשטו בגרמניה ובאיטליה. 'האשליה הגדולה' (1937), סרט המופת האנטי־מלחמתי של הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, מתאר את ניסיונות הבריחה של שני טייסים שנפלו בשבי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הסרט העלה לסדר היום נושאים כמו גזענות ואנטישמיות (בעזרת דמויות של אסיר אפריקאי ואסיר יהודי) והבדלי מעמדות (בעזרת דמויותיהם של שני הגיבורים, האחד אריסטוקרט והשני ממעמד נמוך), והציב תמרור אזהרה מפני נטיות לאומניות.

סינג סינג בכותרות

בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהורגש בארה"ב הצורך להגדיר מחדש את הסדר החברתי ולכונן מחדש את גבולות החברה האזרחית, הופיע גל חדש של דרמות כלא אלימות שקידשו את זכותם המוסרית של היפים והאמיצים להילחם נגד כוחות דכאניים.

אמנם הסרט 'טירה על ההדסון' (1940), שיצא בזמן המלחמה, הציג באור חיובי את השלטונות, תוך התמקדות בסוהר המעניק רשות לגנגסטר הכלוא תחת השגחתו לבקר את חברתו שנפצעה בתאונת דרכים, אולם דרמות כלא אחרות באותו עשור העדיפו לצדד דווקא במאבקי האסירים נגד סוהרים ערלי לב. 'סאן קוונטין' (1946) מציג בין היתר מונולוג נרגש של סוהר־לשעבר בכלא סינג סינג המגן בלהט על התארגנותם החוקית של אסירים במטרה לשמור על רווחתם.

ההיסטוריונית פרופ' רבקה מק'לינן מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי טוענת בספרה 'משבר הכליאה' כי תקשורת ההמונים הפכה לשותפה של ממש ביצירת הדרמה סביב מתקני הכליאה. "התקשורת הבטיחה כי בתי כלא נודעים כמו סינג סינג יישארו בכותרות, במיוחד כאשר התרחשו בהם הוצאות להורג של פושעים מפורסמים, מהומות קשות או ניסיונות בריחה של אסירים".

הסרט 'כוח אלים' (1947), שמתאר את מאבקו של אסיר מרדן בסוהר סדיסט, הושפע מניסיון בריחה כושל אמיתי מכלא אלקטרז שאירע כשנה לפני צאתו, הסתיים במותם של שני סוהרים ושלושה אסירים וזכה לסיקור תקשורתי נרחב תחת הכותרת הסנסציונית – בעיקר אם מביאים בחשבון את התזמון, שנתיים בלבד אחרי תום המלחמה – 'הקרב על אלקטרז'. "ברגעי השיא של 'כוח אלים' מוצגת האלימות המחרידה ביותר שנראתה עד אז באולמות הקולנוע", כתב הסופר ומנתח הקולנוע אדי מולר.

בניגוד להרואיזציה של האסירים שכיכבה בסרטי שנות ה־40, הקשיח הקולנוע את עמדתו כלפי המורשעים בעשור השמרני שבא אחריו. אף שהתמרדויות של אסירים עדיין זכו למידה מסוימת של אמפתיה, בחרו רוב סרטי התקופה ליישר קו אידיאולוגי עם הנהלות בתי הכלא. הסרט 'מורשע' (1950), המתאר סוהר שנחלץ לעזרת אסיר חף מפשע שהורשע ברצח, מסתיים בסצנה שבה מתוודה הרוצח האמיתי על מעשיו בעוד החף מפשע ניצל מן הכיסא החשמלי ומתנחם בין זרועותיה של בת הסוהר. כך מצליחה המערכת הכוחנית לרחוץ בניקיון כפיה ולשמח את הצופים המשתוקקים להפי אנד עם חמש כפיות סוכר.

קו צדקני לא פחות מתבטא בסרט 'מהומה באגף 11' שביים דון סיגל ב־1954, המציג אסירים שמוחים כנגד תנאי הכליאה הברוטליים ונוטלים בשבי סוהרים כבני ערובה. הנהלת הכלא, המוצגת כגוף מניפולטיבי המתמרן את מרד האסירים לצרכיו, גורמת לאסירים להאמין כי תמלא אחר דרישותיהם אך ברגע האחרון מבטלת את ההסכם ומובילה לכליאתו של מנהיג האסירים ל־30 שנים נוספות. ובכל זאת, כאשר מרד האסירים מצליח להגיע לכותרות הראשיות ולעורר תהודה ציבורית, מסכימה הנהלת הכלא לשחרר מספר כלואים ולהעביר אסירים הלוקים בנפשם לטיפול רפואי. והנה, כך עוטה על עצמה יד הברזל של המדינה כפפה יחצנית מרוככת של רחמנות, אנושיות וחמלה.

בד בבד ביטאו סרטי הכלא של שנות ה־50 השפעות מתנגדות של דור הביט המרדני בארה"ב וניצני תנועות המחאה שהוקיעו את השמרנות הצבועה והבורגנות המוסרנית, כמו גם תרבויות פופ ונעורים שהעזו להודות בתשוקות המיניות המלבלבות תוך סגידה לנענועי האגן של אלביס פרסלי. ב־1957, השנה שבה הופיע הרומן האוטוביוגרפי 'בדרכים' של ג'ק קרואק מתנועת הביטניקים על מסעותיו והתנסויותיו בסקס וסמים, כיכב פרסלי בסרט 'רוק בבית הסוהר', המתמקד בבחור שהורשע ברצח אך הפך לאליל נוער. הסרט הציע מבט מוזיקלי ותיאטרלי למדי על שלילת החופש, התִגרות האלימות בין אסירים וסוהרים והממד ההומו־ארוטי של היחסים בין אסירים.

מכיוון שסרטי וסדרות כלא משתדלים בראש ובראשונה להחניף לרוב ההטרוסקסואלי, הם מעדיפים בדרך כלל להציג יחסי מין בין אסירים ככפויים, טראומטיים, משפילים ורצחניים, כמו בסדרה 'אוז' – שילינגר הנאצי וההומופוב המוצהר נוהג לאנוס את טובי ביצ'ר ואף מקעקע על ישבנו צלב קרס. רק לעיתים נדירות נראה בהם מערכות יחסים חד־מיניות רומנטיות המתבססות על תשוקה הדדית ואהבת אמת: הקומדיה 'אני אוהב אותך, פיליפ מוריס', שעלתה למסכים באקלים החברתי הטולרנטי של ימי שלטון אובמה, מתבססת על סיפור אהבה אמיתי בין שני אסירים, אשר אחד מהם מבצע עבירות קטנות בכל פעם שהוא משתחרר מהכלא על מנת להיכלא שוב ולהתאחד עם אהובו מחדש. לעומת הפוריטניות האמריקאית, 'שיר אהבה', סרט מהפכני בן 26 דקות של הבמאי הצרפתי ז'אן ז'נה (1950), הציג שלל תשוקות חד־מיניות – לפעמים בעלות אופי רומנטי ולפעמים בעלות אופי סאדו־מזוכיסטי – בין גברים מאחורי הסורגים תוך שילוב סצנות עירום אסתטיות ונועזות.

שחור זה הכתום הישן

הסתירות הפנים־ז'אנריות של סרטי הכלא בשנות ה־50 התבטאו לא רק במתח הדרמטי בין הוקעת העבריינות והסגידה לאסירים אמיצי לב, ולא רק במתח בין הומופוביה להומו־ארוטיקה, אלא גם בדרכי ההתייחסות לנשים אסירות. חוקרת התרבות פרופ' אן מאריי מאוניברסיטת טקסס A&M טוענת כי סרטים על אסירות שהופקו לאורך שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 השתמשו בבתי הכלא כאמצעי לביית את האישה, אך לטענתה הכלא מוצג בסרטים אלה כסוכן חברתי שנכשל במשימתו, מאחר שהוא מתאר הן את האסירות והן את הסוהרות כברוטליות, "גבריות" וכמי שזהותן המגדרית מטושטשת.

האידיאולוגיה המגדרית דאז התייחסה לנשים כעקרות בית ומתרבתות באופן טבעי, ולפיכך הן אינן זקוקות למוסדות ש"יתקנו" את דרכיהן ויחנכו אותן כיצד לבצע את תפקידיהן המסורתיים. כך או אחרת, סרטי כלא מאותה התקופה שהציבו נשים בחזית, כמו 'Caged', 'כלא הנשים', 'נערות בכלא' ו'בית הנשים', הראו על המסך אסירות רבות שמצאו עצמן בכלא למרות היותן רעיות ואמהות טובות. בכך סימן הז'אנר את כישלונה של התפיסה המהותנית לגבי ה"טבע" של האישה.

ההיסטוריונית אסטל ב' פרידמן מאוניברסיטת סטנפורד מדגישה כי בתי הכלא לנשים, שהראשון בהם נפתח ב־1873, נוסדו במקור על מנת להדריך מחדש נשים באמצעות צוות נשי סימפטי, תפילות, חינוך ואווירה ביתית. אך אידיאלים אלה ננטשו במהרה לטובת השלטה כוחנית של משמעת. יוצרי הקולנוע הדגישו באותם הסרטים את המתח בין ביתיות ומשמעת, נשיות וכוחנות, חמלה ואלימות, קריירה ואבדון.

הפתיח של 'נשים בכלוב', למשל, זעק: "קריירות פשע של אלף נשים! אולפני האחים וורנר חושפים את האיום שהופך את מי שמורשעות כיום בפעם הראשונה ללגיון האבדון של המחר!", אך בחר להאשים דווקא את השיטה ואת מערכת הכליאה. בעוד האסירות תוארו כ"נשים חסרות מזל", הוצג בית הסוהר כנכלולי ומושחת. ואילו הסרט 'בית הנשים' מפנה ביקורת כלפי התנגדות הממסד לאפשר לאסירות לטפל בילדיהן בין חומות הכלא עד תום ריצוי מאסרן.

איור: אסיה אייזנשטיין

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי. לפרטים לחצו כאן

שתף