כך הרגו הסיסמאות את השיח הציבורי / נדב איל, הטור המלא

0

את תהליכי ההתנוונות של הפוליטיקה הישראלית אוהבים לתאר אצלנו במילות תואר שמבטאות התנהגות. התלהמות, בהמיות, שטחיות וגסות, הן בסך הכול מעטפת דקיקה ובלתי נסבלת של התנהלות. נניח אמירה כמו זו של מוטי יוגב (איני מהין להוסיף לפני שמו 'ח"כ', תרשו לי את האסקפיזם הזה) על ה־D9 שיעלה על בית המשפט העליון. זאת אומרת, כרגיל האמירה הזו מבטאת את חוסר ההבנה מהי דמוקרטיה, תאווה לאלימות וכיו"ב, אבל היא מפריעה לנו בעין הרבה יותר מאשר אמירותיו של יריב לוין, נניח (אני עדיין באסקפיזם) אף שהן מבטאות אותו דבר. למה? כי היא גסה ומתלהמת הרבה יותר בסגנונה. ולוין הוא רק רואה חשבון כזה, שמחשב את קיצה של הדמוקרטיה לאחור.

אבל כשאתה מתנתק רגע מהמעטפת וההתנהלות והסגנון, ושואל את עצמך באמת מה קרה כאן בעשור האחרון, נדמה לי שהתופעה שאנחנו חוזים בה היא מותה המוחלט של הענייניות. וזו תופעה שכמובן איננה מוגבלת לימין, היא מפושטת במערכת כולה.

ענייניות בשיחה ציבורית היא בפשטות היכולת לנהל ויכוח כפי ערכו. להשמיע טיעונים שייבחנו לפי טיבם ועוצמתם, עם הפוטנציאל לשכנע ולהשתכנע. הענייניות מובילה לדיאלוג יעיל. השיחה הציבורית שלנו, על כל סוגייה במחלוקת, לא נועדה לשם שמים או לתועלת הוויכוח עצמו. היא אמורה להובילנו לנקודה מסוימת, להחלטה או למדיניות. כדי ששיחה כזו תתקיים ותוביל אותנו נכון, היא חייבת להיות בעלת ממדים ענייניים.

עכשיו אני יודע ששום דבר לא באמת ענייני. אנשים יפים זוכים נניח, מחקרית, לקצת יותר האזנה מאנשים פחות יפים. הרושם הראשוני ושורה של הבניות, גם גזעניות, גוררים אחריהם דעה קדומה, חיובית או שלילית. קשה לנו מאוד לנתק את עצמנו ופשוט להקשיב לרעיון נקי, בלי להביט במשמיעו. אבל זו המשמעות של שיחה רציונלית. כשאנחנו מנסים לעשות בדיוק את זה, החברה אומרת – לא, זה לא לגיטימי לומר למישהו שהבקשה שלו נדחית כי יש לו כתם על החולצה, הוא לא מגולח ונראה לא לגמרי קוהרנטי (אחרת כל הבקשות שלי היו תמיד נדחות: אני אבא לילדים קטנים ונראה כך 90% מהזמן).

****************

הענייניות היא ייצוג עליון של חובה להיות אנושיים. לא לפסול טיעון בוויכוח כי המשמיע הוא  יהודי, ערבי או אריתראי. החברה שלנו מנסה לחייב אותנו לפסוע בשביל הענייני, בפשטות כי הוא הדרך הכי טובה להחליט. היא עושה את זה גם דרך הבניות חברתיות שרואות בגזענות, לדוגמה, עניין לא לגיטימי.

אז העניין הוא שהענייניות אצלנו מתה או גוססת וזה די ברור. מה זה "אצלנו"? אחד הדברים היפים בתרבות האנגלו־סקסית, האמריקאית והבריטית, הוא הרעיון האדברסרי. הוויכוח איננו מטרה כמובן, אלא אמצעי למצוא אמת. אפשר לנצח בו. איך מנצחים? טוענים טיעון מנצח – או מנסים. ההערכה הזו לטיעונים מכריעים היא ממש יסוד בתרבות הבריטית. ולא רק שם. אובמה נבחר לכהונתו השנייה, בין השאר כי הציג רעיונות מכריעים בשכנוע שלהם. הוא הואשם שהוא "פרופסור שמסביר". ההסברים שלו שכנעו.

אצלנו? פחות מסבירים ויותר מפחידים. מאוד קשה לשפוט טיעון כאשר אתה פוחד. וזו רק הדגמה של חיסול הענייניות. מי האויבים שלה, הורגיה? גזענים, בין השאר, זה ברור. אבל זה הרבה יותר רחב מזה. כי גם שמאלנים שגרים בתל אביב בין נחמני לירקון הורגים ענייניות על בסיס יומיומי. הם הורגים אותה בגלל הרעה החולה הכי נפוצה בשיחה הישראלית – התיוג. מישהו אומר משהו, הצד השני משיב: 'אתה אומר את זה כי אתה מתנחל'. מישהו אחר אומר משהו, 'אתה אומר את זה כי אתה שמאלני'; 'אתה אומר את זה כי אתה איש מערכת הביטחון'; 'אתה חרדי'; 'אתה ערבי אנטי־ציוני'; 'אתה מדבר ככה כי אתה ליכודניק/ מרצ/ שונא את ביבי/ כיפה סרוגה/ מושבניק עם קרקעות/ לא שירתת בצה"ל'.

התיוגים האלה הפכו לגמרי לגיטימיים בשיחה שישראלים מקיימים עם עצמם. כל אחד מחליף עם השני עלבון המבוסס על זהותו. כל אחד מהם בעצם מחשיד את הדובר שהוא איננו מדבר מתוך ענייניות כלשהי, אלא רק מתוך הפוזיציה שלו. משום כך אין טעם בכלל לשמוע אותו. הוא מתויג. לפעמים התיוגים גזעניים ממש (ערבי), ולפעמים הם פוליטיים (סמולני). משמעותם היא שאין יותר טעם בקיום שיחה, משום שממילא כל מה שחשוב בה הוא זהות הדובר. מילותיו מתאפסות ומתרוקנות כליל מערך. אמור לי מי אתה ואומר לך מה טיעונך.

כדי להיות הוגן, החברה הישראלית תמיד סבלה מזה. לשפוט רעיון לפי ערכו זה לא בדיוק בדנ"א הציוני. בן־גוריון בוודאי שפסל כל רעיון של בגין; בתקופת מפא"י ודאי שרביזיוניסט לא היה יכול להציג טיעון מנצח, כי הוא היה, ובכן, רביזיוניסט. אבל נניח, כשהגיעו גנרלים לזירות הפוליטיות הם נהנו מהילה בגלל מעמדו של צה"ל, אבל גם מפני שהם היו "מר ביטחון". שזו דרך אחרת לומר שחשבו שיש בהם ממד ענייני קריטי, שהם חושבים על הערך היסודי (ביטחון). אבל בשנים האחרונות גם ההילה הזו נפגמה ואז הושמדה.

עכשיו, אנשים אומרים באמת דברים מתוך הפוזיציה שלהם. זה נכון, אבל זה שהם אומרים את זה מתוך הפוזיציה האישית והזהות שלהם – זה לא טיעון נגדם. אם הם עובדים עבור אדם שהם מקדמים זה בהחלט הגיוני שטיעונם ייפגם. אבל כולנו בעלי זהות קבוצתית כלשהי; האם זה לגיטימי שניתן לכך להשמיד לגמרי את הרעיונות שלנו? השמדת הענייניות היא השמדת השיחה הישראלית, ובסופו של דבר היא סוג של אלימות. כי קבוצות חזקות או קולניות יותר יכולות להשתיק לגמרי מיעוט. ישראלים פשוט הפסיקו לשים לב עד כמה הדיונים שהם מנהלים הם מנותקי הקשר לעצם המחלוקת וממוקדים רק בזהויות. פוליטיקת הזהויות הזו, שמתפרסת ממוסף הספרים של 'הארץ' ועד הטוקבקיסט שחושב ששמאלני זו מילת גנאי, פשוט מרוקנת אותנו לגמרי מהיכולת לקבל החלטות טובות כקולקטיב. אני זה הטיעון שלי? ממש לא.

שוב, הכול עניין של מידה. בכל מקום ובכל ויכוח יש מימדים לגמרי לא ענייניים. אבל אצלנו יש התפרעות מוחלטת. אצל פוליטיקאים זה דבר נורמלי; האופוזיציה צריכה לתקוף את הממשלה על כל דבר. והממשלה לבטח תצדיק את עצמה בכל עניין שפעלה בו. אבל בין זה ובין שיחה על מתווה הגז, נניח, יש מרחק גדול. כי בשיחה הזו מואשמים מי שדורשים את שבירת המונופול ותחרות בכך שהם "בולשביקים סוציאליסטים שרוצים הלאמה", או שהם בפשטות "סמולנים". אבל הטיעון שלהם הוא לגמרי ימני (שגם זה לא ממש משנה. מה שמשנה זה אם הוא נכון). התיוג הוא הכלי הכי מאסיבי בוויכוח הציבורי, והתכלית שלו ממש היא להרוג את הענייניות, ליצור רעש מיותר.

****************

אחד הדברים שהעיר לי בשעתו אמנון דנקנר המנוח, היה שהרגע שבו אנשים מתים רעיונית הוא כשהם על אוטומט. הוא כמובן נהנה מאוד לא להיות על אוטומט, אולי קצת יותר מדי (נניח, כשקרא את תיק דרעי כולו והחליט, באמת ובתמים, שהאיש זכאי. הוא טעה לדעתי). אבל העניין הוא שהחברה שלנו כולה הועברה לאוטומט והיא יורה צרורות. לא, זה לא לגיטימי בוויכוח לבצע תיוג ודמוניזציה למתויג כדי לאפס טיעון סביר. הריגת הענייניות היא כלי של יועצים אסטרטגיים, של סקרים וספינולוגים. הם תמיד מאמינים, וזו אמונה שמזינה את עצמה, שאנשים מדברים רק מתוך פוזיציה אישית, ושאין להם שום יכולת לקבל החלטה מושכלת כתוצאה מטיעון טוב. הגדול בהם הוא כמובן ראש הממשלה שלנו. אחד הדברים הראשונים שנתניהו משנן לאנשיו בזמן עימות ציבורי גדול הוא "תעשו את זה פוליטי". שזו בעצם הוראה להתרחק ממהות הדיון ולהתמקד בזהות הצד השני; אבל אצל נתניהו הענייניות מתה וזה לא רק כלי אסטרטגי. כשהוא נתפס לוחש לרב כדורי המנוח "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", לא הייתה שם שום מטרת שכנוע ציבורית, אלא טיעון אישי. הטיעון ביצע את התיוג, הדמוניזציה, ומכאן הסביר שכל דבר שהשמאל יגיד בא מתוך הפוזיציה שלו – לא יהודי. זאת אומרת, אולי נתניהו באמת מאמין שאין שום דבר כמעט שהוא ענייני. שזה הכול אישי, מחנאי ואתני; אבל כשאין ענייניות קשה לקבל החלטות, כי הן כולן מונעות משיקולים שאינם קשורים למהות. הוא התנגד להתנתקות, ואז תמך בה, ואז שוב התנגד. למה? כי ממדי הענייניות בהחלטה שלו היו מהרגע הראשון מוגבלים, והפוליטיקה והתדמית של ההתנתקות השתנו.

מעבר למורשת הפוליטית הזו של נתניהו, מה שמטריד הוא החלחול של שיחת התיוגים האלימים על חשבון השיחה העניינית. שיחת התיוגים מסתדרת נהדר עם סיסמאות רחבות, הבטחות ריקות, יוזמות שיוזמיהן יודעים שלעולם לא יתרחשו. אתה אמרת כי אתה ככה, ואני אמרתי כי אני ככה, ואין תקווה לשינוי או לשכנוע, אז בואו נשב כולנו כאן באוגוסט ונקרא אחד לשני בשמות.

או שנוכל פשוט לנסות לשחזר את התחושה של ביטויים כמו "תדבר לעניין", "לגופו של עניין ולא לגופו של אדם" ו"מה הקשר לנושא" ו"לשקול לפי ערכו". זו השפה הישראלית שאבדה לנו ולא מאוחר לקומם ולהתקומם איתה.

– צילום: אמיל סלמן, אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית

שתף