כך הפכה קלינטון לכישלון פוליטי מהדהד // רותם דנון

0
יום מעונן וצונן קידם את באי הבירה האמריקאית וושינגטון די.סי בתשעה בנובמבר. היום שקדם לו היה בהיר, שמשי. אז, 24 שעות לפני הבוקר שאחרי הבחירות, השחקנים במגרש הפוליטי החשוב בעולם לא יכלו לדמיין את ענני הדרמה שיתעבו מעל ראשם. את הפורענות הצפויה להתרגש על כל מה שהם
מכירים ויודעים.
הילרי קלינטון, ילדה טובה וושינגטון. כזו שמכירה כל ועדת משנה וחוק עזר, כזו שנולדה לפוליטיקה. שרצתה ורצה, שלחמה ושידלה, שמירקה את כמות החטאים הפוליטיים והאישיים הסבירה בהחלט שלה בעבודה קשה ורצון כן להיות נבחרת ציבור שתהיה דוגמה ומופת לדורות. שלא שיערה, כמו רוב העולם המערבי, שסדר הדברים הישן עלול להתערער באופן כה מטלטל. הילרי קלינטון הפסידה לדונלד טראמפ, תופעה פוליטית שאיש לא חזה, הבין או כיבד.
הממזרים, הם בעלי זכות הבחירה, שינו את הכללים ולא סיפרו לה. הם החליטו להתמסר לסנטימנט הגועש שבתוכם, זה שהיה אוושה עצבנית והפך בעזרת זורע הגשמים טראמפ לסערת רגשות אדירה. להעדיף את הזעם על פני התקווה. לבקש תיקון מידי מי שנראה כאיש הכי פחות מתאים לכך, להאמין לשקרים ולהעניש את האמת.
בבחירות 2016 סיפר דונלד טראמפ סיפור שבו הוא הפרוטגוניסט הטוב. הבוחרים האמינו. דווקא בעידן שבו הידע גדוש, חופשי לכל, הצליחה תנועת הדיסאינפורמציה לבצע התנקשות אכזרית בשכל הישר.
הילרי קלינטון היא הקורבן של העידן הפוליטי החדש. אבל לפני שניתן מבט אחרון בגווייתה הפוליטית האומללה, כדאי לחזור להתחלה. להבין איך לעזאזל זה קרה.

בדיחה ידועה מימי נשיאותו של ביל קלינטון הלכה בערך כך: ביל והילרי מגיעים לתחנת דלק ומגלים שהמתדלק הוא החבר של הילרי מהתיכון. ביל פונה זחוח לאשתו ואומר לה, 'רואה, אם היית מתחתנת איתו, היית עובדת היום אולי בתחנת דלק'. הילרי עונה: 'אם הייתי מתחתנת איתו, הוא היה היום נשיא'.

הלך הרוח בימי ביל קלינטון העליזים נטה רוב הזמן חסד לגברת הראשונה הבלתי שגרתית שאיתו. היו לה מהמורות בדרך. ב־1992, במהלך הקמפיין הסוער לנשיאות, שוחחו עם הגברת הראשונה לעתיד בראיון על החלטתה לממש את הקריירה שלה כעורכת דין ואקטיביסטית פוליטית ולא להישאר בבית, כאשת מושל בלבד. "אני מניחה שיכולתי להישאר בבית ולאפות עוגיות… אבל החלטתי להגיע למימוש מקצועי בעצמי", ענתה. מה שהיה נראה כעלבון כלפי ברברה בוש, אשת הנשיא המכהן הפופולרית דאז, "האמא" של המדינה כולה; וגם כלפי נשים שהחליטו להישאר בבית באופן כללי. פחות עניינה אותן העובדה שקלינטון כבר דורגה כאחת ממאה עורכות הדין הבולטות במדינה, עם רקורד מרשים בזירה העסקית ופעילות ציבורית למען נשים ומיעוטים.

האגף השמרני תיעב את הילרי עוד לפני כן. כשותפתו של בעלה הדמוקרט בשלטון במדינת דרום עמוק רפובליקנית (ארקנסו), אמרו שהיא עלתה לו במערכת הבחירות השנייה שלו, בגלל ההחלטה להשאיר את שם משפחתה המקורי (רודהם), להתלבש כמו עירונית מתוחכמת, וכן – לשאוף למשהו שחורג ממתכוני עוגיות. המעורבות האינטנסיבית שלה לאחר מכן, בעת כהונתו, השניאו אותה עוד יותר על הרפובליקנים. הם עלצו כשמונתה לנווט את הניסיון לרפורמת בריאות ממלכתית ונכשלה; הם רקדו על דמה במהלך פרשיית מוניקה לווינסקי. אבל התפיסה הכוללת באמריקה הייתה שבבית הלבן יש אישה מוכשרת וחכמה לא פחות מבעלה; ושהעובדה שהקריירה הפוליטית שלו נסקה ושלה עוד לא באמת התחילה היא רק תולדה של כללי המשחק השמרניים.

במובן מסוים הם צדקו. במובן מסוים צדק גם דונלד טראמפ כשסנט בה שוב ושוב "היית שם 30 שנה". כי אי שם, לפני יותר מ־20 שנה, החליטה הילרי קלינטון לרוץ לנשיאות ארה"ב.

מתמודדת נצחית

רוברט (בובי) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ה־35 של ארה"ב, ספג גם הוא מנה גדושה של אישומי נפוטיזם. בצדק, בתחילה. העובדה שהנשיא הטרי (והטירון למדי) מינה את אחיו לתובע הכללי (שר המשפטים) כשזה אך ציין 25 סתווים בלבד להולדתו, נתפסה כשערורייתית; גם אז, בעידן שהיה גמיש בהרבה מהבחינה הזו. כמו אחיו לפניו, קנדי חיכה לתורו. ג'ון, הבן השני, ידע שהמסומן במשפחה הוא הבכור ג'וזף; אך זה נהרג במלחמת העולם השנייה. המשאבים והתקוות הועברו אליו. אחרי הירצחו בנובמבר 1963, ציפה בובי, השלישי מבין הבנים, לעבור לקדמת הבמה. למרות תיעובו וזלזולו כלפי הנשיא הטרי לינדון ג'ונסון, הוא ציפה שזה ימנה אותו לסגן נשיא. זה לא קרה, וקנדי הצעיר החליט לחשב מסלול מחדש, בדרכו לבית הלבן. ב־1964 התמקם במדינת ניו יורק ונבחר מטעמה לתפקיד סנאטור. ארבע שנים אחר כך התמודד בפריימריז על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית ונרצח במהלכם.

עוד לפני תום נשיאותו של ביל קלינטון החליטה הילרי לאמץ את מודל בובי קנדי. קנדי היה ממדינת מסצ'וסטס. היא ילידת אילינוי שבהמשך עברה לארקנסו. למי אכפת. ניו יורק הדמוקרטית העניקה לבעלה 60% מהקולות ארבע שנים לפני כן. השניים תכננו ממילא להתמקם במדינה ולבנות את עתידם האישי והציבורי בה. בעוד בעלה משרת בבית הלבן, קלינטון ניצחה בקלות יחסית, עם כ־55% מהקולות (ו־67% בבחירתה מחדש, שש שנים אחר כך). המטרה הייתה ברורה. קודם הסנאט, לפחות לכהונה שלמה אחת; ולאחר מכן – הבית הלבן. למעשה, בהיסטוריה של המועמדים לנשיאות, הילרי קלינטון נמצאת בפסגה בכל הקשור למשך הזמן שבו מתכננים ורוצים ומכשירים את הקרקע לקראת הריצה.

בימים ההם, הילרי קלינטון הייתה בשיאה. היא נחשבה לגיבורה עבור משפחות 9/11, היא הייתה אהודה בכל חלקי המדינה הצפונית והליברלית; ודאי בלב הפועם של מנהטן. היא הצליחה להתנקות אפילו מכתם התמיכה שלה במלחמה המיותרת בעיראק. הפופולריות שלה הייתה כה גבוהה, עד שכל תחינות הבוסים של המפלגה הרפובליקנית בפני מועמדים פוטנציאליים לרוץ נגדה פגשו אוזניים ערלות. גם המושל הרפובליקני ג'ורג' פטאקי וראש העיר המגה פופולרי לשעבר רודי ג'וליאני לא העזו להרים את הכפפה.

חלוצה מרכזית בקבוצת "השיטה"

בחירות 2008 היו אמורות להיות טיול בפארק, כמאמר האמריקאים, עבור המפלגה הדמוקרטית ועבור הילרי קלינטון. תדמיתו של ג'ורג' בוש הרפובליקני, הנשיא היוצא, הייתה בשפל; התהליכים הדמוגרפיים שעברו על ארה"ב סידרו מחדש את מפת האלקטורים המסורתית, באופן שהוא נוח בהרבה למועמד דמוקרט; ולא היה נראה שיהיה מי שיאתגר את הסנאטורית הנמרצת, בעלת שם המותג הנוצץ ביותר (דאז) בפוליטיקה האמריקאית: קלינטון. אז, כמו גם לפני מערכת הבחירות הזו, כולם התגעגעו לניינטיז. לנמרצות ולהישגים של ביל קלינטון. לכלכלה הפורחת. לבום התרבותי. אחד מההישגים של דונלד טראמפ בקמפיין הזה היה הסגת הגעגוע הזה לאחור. אם עד לפני שנה־שנתיים האמריקאי הממוצע התגעגע לניינטיז, קמפיין טראמפ האפקטיבי גרם לו להתגעגע דווקא לאייטיז. את תקופת הקלינטונים הוא צבע בשחור מרושע, ומעמד הביניים והפועלים הלבן שכתב בסיועו את ההיסטוריה וחזר להתגעגע אל רונלד רייגן ולסדר הדברים הישן.

קלינטון לא צפתה את הוריקן אובמה. סנאטור צעיר, הבטחה גדולה משיקגו, העיר שמכילה את המנגנון הכי קשוח של המפלגה הדמוקרטית. מוכרת, אחראית, מנוסה. "מגיע לה". הקמפיין של קלינטון ב־2008, ניסה למכור פחות או יותר את אותה סחורה שימכור, עם שדרוגים מסוימים, שמונה שנים אחר כך. ואז, כשסוסי המרוץ התכנסו מול האומה המתקהלת, התגלתה קלינטון בחולשתה. בעימותים מול אובמה וג'ון אדוארדס היא הציגה תשובות מתפתלות ומורכבות ואפרוריות באופן כללי. הסנאטור השחור הפך לדמות מדוברת יותר ממנה. הפער האדיר שאיתו הגיעה בסקרים הלך ונסגר. בוועידה הראשונה באיווה היא כבר הפסידה.

כשהילרי קלינטון מפסידה, זה אומר שהמנגנון מפסיד. לא בכדי מזהים צופי 'בית הקלפים' יותר מקורטוב מהקלינטונים בדמותם של פרנק וקלייר אנדרווד. הקלינטונים הם מלכי הפוליטיקה, קיסרי ההון־שלטון, הקוניקטורים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית. ניו יורק, שבה השתקעו, היא בירת המיליארדרים. יותר תרומות מגיעות למערכת הפוליטית מהאיסט סייד של מנהטן מאשר בכל ארה"ב גם יחד. שם, במועדונים הסגורים ובדירות הפאר, הפוליטיקאים השאפתניים של אמריקה נמשחים בדולרים למלכות. זוהי הממלכה של הילרי קלינטון. היא נמצאת ברדיוס של כמה מאות מטרים ממגדל טראמפ. הגרוטסקיות הזהובה של הפנטהאוז במגדל הזה, וזו של בלורית האיש המאכלס אותו, הייתה תמיד לצנינים בעיניהם של מלכי הפוליטיקה והכסף במנהטן. צעקני, וולגרי, נרקיסיסט, לא כוס התה של החברים של ביל והילרי. אפילו לא הרקיק. הם כוס שמפניה, הוא מכל צבעוני של מיץ ממותק. הם המייפלאואר, הוא לאס וגאס.

לפני שממשיכים עם התבוסה הצורבת של 2008 כדאי להתעכב על העניין הזה בדיוק. על הכסף. המעקב אחר נתיבו, כפי שלימד אותנו 'גרון עמוק' בפרשת ווטרגייט, הוא המפתח להבנת הפוליטיקה. היותם של הקלינטונים פונקציית מפתח במטריצת הממשל והכסף האמריקאית סיבכה אותם לא פעם. וגם אם נשארו בתחום האפור ונזהרו מכתבי אישום, כמעט תמיד נשאר טעם רע. הם לא נהנתנים מוחלטים. קלינטון עצמה מעולם לא הייתה שם בשביל הכסף. גם כשישבה בדירקטוריונים של חברות ענק כמו וולמארט. גם כשמכרה הרצאות לענקי הפיננסים של וולסטריט ברבע מיליון דולר החתיכה.

הכסף כאמצעי, לא כמטרה

היא באה מהמעמד הבינוני. אב רפובליקן, בעל עסק קטן, שהטמיע בה את השאיפה למצוינות ולהגשמה אישית. את ההבנה שצריך לעבוד קשה כדי להגיע למשהו בחיים. ההתנגשות בין התודעה הפמיניסטית וההומניסטית שהתפתחה אצלה לבין הכיוון שאליו הלכה המפלגה הרפובליקנית ב

שנות ה־60 הפכה אותה במהלך לימודיה האקדמיים לדמוקרטית. כסף לא היה המטרה. כוח, השפעה, בהחלט. היא שטפה כלים ועבדה במשמרות במפעל דגים כדי לא לבקש כסף מאביה. השנים הראשונות עם בעלה הטרי ביל נראו כמו תמונה גנרית של שני צעירים אמריקאים אידאליסטים ומאוהבים. כל עוד יש פוטון ישן לשים עליו את הראש, הכל בסדר. אבל אז החל הזוג לתכנן את דרכו הפוליטית, והגיע להבנה מהירה שבשביל פוליטיקה יעילה צריך כסף – והרבה. קלינטון כבר התבלטה כעורכת דין במדינתו של ביל, ארקנסו; וביל עצמו –  שכבר הפך לתובע הכללי הצעיר בתולדות המדינה, ישדרג את השיא כמושל הצעיר ביותר, בגיל 32 בלבד. שני הקלינטונים כבר הספיקו לעבוד עבור הממסד הפוליטי בוושינגטון, וללמוד דברים שבפוליטיקה המקומית של ארקנסו הזניחה והנחשלת פשוט לא ידעו. הם גייסו למרוץ יותר מ־700 אלף דולר לעומת 170 אלף דולר של המתחרה הרפובליקני.

לקלינטונים לא הייתה כוונה להסתפק במשכורת המושל (אז, ב־1978, קצת יותר מ־3,000 דולר בחודש). הם יצרו קשר חם בין השאר עם חברת מזון גדולה בשם טייסון, שפעלה במדינה. אנשי טייסון תרמו כסף לקלינטונים; הקלינטונים העבירו החלטות בממשל שסייעו לעסקי טייסון; ערבוביה שמוכרת לנו היטב, ושבדרום העמוק של לפני 40 שנה לא הרימה אף גבה או תחקיר עיתונאי. מלבד יחסי התן־קח האלה, קלינטון נהנתה מגישה למידע רווחי במיוחד כמו הימורים בורסאיים על חוזי בקר שהניבו לה רווחים אסטרונומיים מול השקעה כספית דלה. הקלינטונים גילו את הכסף הגדול. ביל שכלל את המנגנון, ולאחר שהפסיד בניסיונו להיבחר מחדש, ייצר עוד קשרים מניבי כוח ומזומנים כדי לתקן זאת בבחירות שבאו לאחר מכן. השניים כבר החלו לתכנן אז את מסעו לנשיאות ארה"ב. והילרי, מצדה, הבינה איך עובד עולם התאגידים הגדולים, וכיצד משורטטים הממשקים בינו לבין העולם הפוליטי. כעורכת דין בתחום התאגידים היא קנתה לעצמה שם מכובד. ישבה בדירקטוריונים, תיווכה בעסקאות גדולות וניהלה תיק השקעות רווחי עבורה ועבור בעלה.

רוב ההתנהלות הזו עברה בשלום, אבל חלקה לא. פרשת ווייטווטר, למשל, שבה היו מעורבים השניים בעסקת ענק מפוקפקת להקמת דירות נופש, ליוותה את הקלינטונים לאורך כל שנות הנשיאות, בחקירות פדרליות וחשדות כבדים. הם יצאו נקיים, השותפים שלהם – לא ממש. באורח פלא הוענקה להם חנינה ביומו האחרון של קלינטון בבית הלבן. שמם לא היה היחיד ברשימה הזו. מארק ריץ', טייקון יהודי שהיה מקורב מאוד למפלגה הדמוקרטית (וגם לפוליטיקאים ישראלים), זכה גם הוא לחנינה שנויה מאוד במחלוקת.

הקלינטונים וכסף, כפי שהבנתם כבר, שזורים זה בזה כשני שיחים מטפסים המכסים קיר פוליטי עצום. זהו חלומו של כל שחקן בליגת־העל הפוליטית. והילרי קלינטון הייתה מושא לקנאתם של רוב הקולגות שלה במפלגה הדמוקרטית. בואכה פריימריז 2008, להיות באותו חוג של הצד המזרחי של מנהטן, עתיר הצ'קים, היה יתרון עצום. לא פלא ששיאני גיוסי התרומות בשלב המוקדם של הפריימריז של אותה שנה היו שני ניו יורקרים, משני הצדדים: קלינטון הדמוקרטית ורודי ג'וליאני הרפובליקן. שניהם הביאו בשלב מוקדם בתחילת המרוץ רבע מיליארד דולר כל אחד. ג'וליאני יתרסק במהרה ויפרוש בינואר 2008, עוד לפני ההתמודדות הראשונה. קלינטון, בשלב הזה, משוכנעת שהניצחון בכיסה. היא לא הבינה עד כמה אובמה מתוחכם ועוצמתי. היא שכחה שלה אין את מרכיב הכריזמה של בעלה, ודאי שלא את זו של המתחרה, שהיה גדוש בכריזמה להתפקע.

איור: אלון ברייאר

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי. לפרטים לחצו כאן

שתף