כך בישל גדעון סער את הפרישה מהפוליטיקה // רונית ורדי

0

ההכרזה על הקדמת הבחירות תפסה את גדעון סער בלתי מוכן. המערכת הפוליטית געשה, אבל איש מקודקודיה לא שיער שזה יגיע מוקדם כל כך. "ראש הממשלה נראה ונשמע השבוע כמו במערכת הבחירות שבה איבד את השלטון – לחוץ, מתלהם, עצבני, ובעיקר שובר בחוזקה לימין הקיצוני", כתב יוסי ורטר ב'הארץ' בסוף השבוע שלפני ההתפרקות הכללית. באותו זמן ממש התפרסם אייטם אחר לגמרי, על במה שונה לחלוטין. מדור הרכילות של ynet חשף תצלום של האזרח הרענן גדעון סער, משחק עם דוד הקטן בפארק הירקון. אלפי קילומטרים מפרידים בינו לבין הממסד השנוא. דקה אחר כך כבר נזרק להתלבטות הגורלית על עתידו הפוליטי, מוחמא על ידי מקורבים, פעילים וסקרים.

סער לא תכנן לחזור למשחק כל כך מהר. את הימים שקדמו לכל זה הוא עשה בכלל בניו יורק. חופשת שחרור והבראה לקראת תחילתה של קריירה חדשה. הוא בוחן הצעות רבות שקיבל. לחלקן הוא צפוי לתת אור ירוק, חלקן בגישושים. אחת מהן, שכבר נענה לה, תעסיק אותו מינואר הקרוב. תפקיד של "יועץ מיוחד" באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בתל אביב. אז מדוע הודיע כי הוא שוקל את צעדיו? האם זו התכנית שרקם ממילא, או שפשוט לא נגמל מן האדרנלין הפוליטי? כך או כך, סער רצה – והצליח יחסית – להסתמן כיורש ראוי לאחר קריסתו הפוליטית האפשרית של בנימין נתניהו.

בשעה שזיעתו של ביבי מילאה את מהדורות החדשות; בזמן שהציבור בז ומאס בהחלטה להקדים את הבחירות – סער הרוויח זמן מסך, וגם זמן איכות אבהי עם דוד הקטן. וחשוב לא פחות: הוא הפך באחת – לאחד מאיתנו. מופרד כמעט לגמרי מן הפוליטיקה המסואבת והשנואה בירושלים. סער ידע, כמו שסיפר למקורבים בעת הפרישה, שליד נתניהו "אי אפשר לפרוח". אמר נתניהו, והתכוון גם למר וגם לגברת, שחנו סר בעיניה מזמן.

ועדיין נותרה השאלה: מדוע נתן את ידו לספין? כי איך שלא נסתכל על זה, למיומנות הפוליטית של גדעון סער – אין מתחרים. אז למה, גדעון, מה קרה?

הדברים שלמדנו בארגנטינה ובשדה בוקר

גדעון סער נולד בתל אביב ב־1966. אביו, ד"ר שמואל סרצ'נסקי, רופא ילדים, עלה באמצע אותו עשור מארגנטינה. שורשי המשפחה במולדובה. וכל בניה, שלא עקרו לארגנטינה, נספו בשואה. ארגנטינה הייתה הפכפכה. גן עדן עלום שהפך לדיקטטורה צבאית, שהתחלפה במשטר דמוקרטי מושחת ושוב דיקטטורה אלימה. וכן הלאה. תנועות הנוער הציוניות, בעיקר השומר הצעיר, סידרו את הצעירים המשכילים בגרעינים שעלו ארצה. אחיו של ד"ר סרצ'נסקי, עו"ד מאריו סרצ'נסקי, הגן אז על פועלים שנרדפו על ידי הממשל. וסופו שנחטף בעצמו, באמצע שנות ה־70, ונעלם. אלפים ממתנגדי המשטר נחטפו אז, וגורלם לא נודע. משפחת סרצ'נסקי הייתה מבועתת. למרבה המזל הצליחו האמריקאים לאסוף עדויות שתיעדו את נוכחותו בבית מעצר נידח, והוא ניצל בזכותם. הדוד מאריו השתחרר אחרי שש שנות מאסר והתיישב בספרד.

בישראל, התחננו יוצאי ארגנטינה שהמדינה תסייע להם להציל את קרוביהם. אבל ראשי הממשלה בתקופה ההיא, יצחק רבין ומנחם בגין, התעלמו מתחינתם. ברקע עמדו העסקים הענפים של התעשיות הביטחוניות בישראל עם הממשל הארגנטיני, שהכניסו הון למדינה ולמתווכים שפעלו מטעמה. 2,000 יהודים נרצחו בעשור ההוא בארגנטינה, באותה תקופה אפלה.

גדעון סער אינו מזכיר את הפרשה בשיחותיו. הוא היה ילד קטן כשכל זה אירע. אבל היותו דמוקרט קלאסי, בית"רי, בליכוד שמשנה את פניו מהקצה אל הקצה, קשור בכך בעבותות.

אמו, ברוריה, היא נצר למשפחת סופיוב, ממייסדי שכונת הבוכרים בירושלים. מורה ומחנכת בגמלאות. תל אביבית. מתגוררת בשיכון בבלי. אישה חמה, חזקה, אך נחבאת אל הכלים. מומחית אדירה למטבח הבוכרי. אורז, כיסונים, כבש וכוסברה. גאולה אבן, אשתו השנייה, הפכה לתלמידה קולינרית שלה, וגם היא טורחת עתה על קדירות אורז. עושה שמיניות באוויר כדי לברוא בית חם. וגם מתחזקת את גדודי הילדים, בני משפחת סער־אבן, שמסתובבים בו. הם מארחים חמים, גם של מבקריו וגם של מבקריה. במקביל אבן מצליחה לשרוד ברשות השידור הסבוכה, שם היא מתחזקת קריירה רבת־שנים. עוזרת בית מגיעה פעם בשבוע, לארבע שעות. בשאר הזמן גדעון וגאולה אוספים את ערימות הצעצועים והספרים שמפוזרים בכל פינה, ועמלים במטבח בצוותא.

כשהיה בן שנתיים עקרה משפחתו מתל אביב למצפה רמון. המקום היה אז מעין מעבדה למיזמים חברתיים־שיתופיים. חשמל – כמעט לא היה. מים – במכליות ניידות. מתיישבים באו והלכו. מיזמים עלו וירדו. וגם הסרצ'נסקים המשיכו הלאה. אחרי שנתיים במצפה, התיישבו בקיבוץ שהיה סמלה של תקופה, שדה בוקר. האב היה רופא הקיבוץ והם "תושבי חוץ" במעמד מיוחד. "משפחת הרופא", זו שהייתה לה מכונית משלה. מהמכוניות הבודדות שעברו בקיבוץ, ובנגב בכלל. האב עבד לעתים גם בבית החולים סורוקה בבאר שבע. עבודתו בקיבוץ התחלקה בין טיפול שוטף בילדים הבודדים שהיו שם, וגם בשירותים הדחופים להם נזקק "הזקן", דוד בן גוריון, שהתגורר בצריף המפורסם. סער עצמו היה ילד רציני. סקרן, שקט ומופנם. לימים, כשיכהן כשר החינוך ויידרש לאלימות הגואה בבתי הספר, יספר: "הזיכרונות שלי עד כיתה ד' הם מעטים… בעיקר אני זוכר שילד אחד פתח לי את הראש עם מוט ברזל. רבנו על משהו. אני זוכר שירד לי דם מהראש ושמו לי תחבושת גדולה".
בן גוריון היה אז באחרית ימיו. רחוק ממרכז העניינים. אבל בקיבוץ היה מלך ואל. הוא נטע בו את צריפו כעשור וחצי קודם לכן. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. אז פרש (לכאורה) מן הפוליטיקה, והלך למדבר. בפועל, התקין את חזרתו במשנה כוח. אפילו הנחה את הרמטכ"ל דאז, משה דיין, באשר לפעילות הצבאית השוטפת, מאחורי גבו של ראש הממשלה משה שרת. סער הוא קורא אובססיבי של ביוגרפיות פוליטיות. ישראליות וזרות. הוא לומד אותן לפרטיהן. ברור שפרשת חייו של "הזקן" עדיין חיה לנגד עיניו. גם בבואו לנהל את חייו הפוליטיים. שש השנים בשדה בוקר, חלקן בחצר הצריף המפורסם, השפיעו עליו.

פרח סורר פורח בערוגת השמאל

שנתיים אחרי מות "הזקן" חזרה משפחת סרצ'נסקי לתל אביב. אבא, אמא ושלושה ילדים: גדעון, גיורא ואלמה. הם התגוררו בשיכון ל'. הבנים – בחדר אחד. הבת, היום מנהלת משאבי אנוש בגילת, בחדר הילדים השני. 'למ"ד' הייתה אז שכונה מבודדת. בשטחי הפרא שסביבה עלו סביונים בחורף. באביב חמציצים ובקיץ קוצים ונחשים. מטוסים עלו וירדו בשדה התעופה הסמוך, ועשן הארובה של רדינג סימן את הנוף. ובכל זאת, זו הייתה שכונה קסומה. השכנים, טייסים שחיל האוויר שכר דירות מפנקות עבורם. דיילות, דוגמניות, אמנים, סוכני ביטוח ורופאים. יוסי ודורית שריד. ציפי שביט ואבישי דקל. אולסי פרי, תמי בן עמי ופינצ'י מור. וגם איש העסקים עמי שגיא ואשתו, הקוסמטיקאית ואשת החברה ליזיקה.

חלף זמן עד שהילדים, הקיבוצניקים, הפנימו את חוקי המשחק של העיר. גדעון למד בבית הספר היסודי, ארן, בשכונה. "ילד צנום, חלש פיזית ולא טוב בספורט", מספר עליו אחד מבני כיתתו. "לא השקיע בלימודים. אבל קרא המון ספרים והיה ידען גדול". התלמידה הטובה בכיתה ההיא הייתה רקפת רוסק. לימים מנכ"לית בנק לאומי. "חרשנית־שקדנית", ובכל זאת נערצת. הוא, לעומתה, התקשה יותר להסתגל. פעם התווכח עם המורה למתמטיקה על הדרך לפתרון איזה תרגיל. ואז נעלב ויצא, בוכה, מהכיתה. וגם בבית לא היה קל. איזה ילד שגדל בקיבוץ יודע שאסור להקפיץ כדור בתוך הבית? שאסור לעשות רעש בצהריים? שהשכנים מלמטה דורשים קצת משמעת? ושהדבר הכי חשוב בחיים זה ללמוד. איך אני יכול להיות חבר כנסת? הוא שאל פעם את אביו. תלמד, ענה לו. ואז הכול יהיה פתוח בפניך.

יום אחד יצא עם גיורא, הקטן, לטיול היכרות עם העיר. הילדים צעדו על הכביש, נפעמים מכמות המכוניות החדשות והרעש. הם חצו את הירקון והגיעו קרוב למגדל שלום. ואז, בשיאו של הטור, קנו גלידה. שניהם היו והנם תאבי סוכרים. אלא שהכסף נגמר עם הגלידה. והם נאלצו לחזור ברגל הביתה. שעות התגלגלו ברחובות.

כשגיורא סרצ'נסקי מספר זאת היום, הוא מחייך. הוא מנהל כיום את תיק ההשקעות הגדול בישראל, כ־170 מיליארד שקל, של קרנות הפנסיה הוותיקות – עמיתים. אבל גדעון? היה ונותר יותר אינטלקטואל. חיה פוליטית, לא איש עסקים. הדירה של סער־אבן בצפון הישן של תל אביב, בואכה יהודה המכבי, מרווחת אבל צנועה יחסית. הוא לא היה בוחר להתגורר במגדלי אקירוב, גם אם הייתה ניתנת ההזדמנות. הוא לא סגפן מוחלט, אבל הנהנתנות זרה לו. עיניו לא ייפערו מאאודי A8, זו מסיפורי אהוד אולמרט ואהוד ברק. היא זהה בעיניו לפורד או למאזדה משפחתיות. בכל מקרה אין לו רישיון נהיגה, והעיקר שהמכונה מסוגלת לנסוע, עם מי שלא יהיה על ההגה. כרגע זו גאולה, במיעוט הזמן, וברובו – נהגי מוניות.

בית הספר התיכון בו למד הוא בית הגידול של השמאל התל אביבי 'תיכון חדש'. הווי בית הספר הזה – כמו זה של הלבטים המצפוניים והאישיים של לפני הגיוס – תועד בסרט 'בלוז לחופש הגדול'. האתוס החינוכי של תיכון חדש שילב מצוינות במעורבות חברתית. דמויות החיקוי היו בוגרים שהתפרסמו בתרומתם לחברה: דניאל בארנבוים, יעל דיין, יוני רכטר, יונה וולך וגם עדה יונת, דורית ביניש, אוריאל רייכמן ואוריאל פרוקצ'יה. הנער גדעון סרצ'נסקי כבר גיבש זהות פוליטית אחרת לגמרי, והרכז השמאלני שמילא את מי התיכון הטה אותו עוד יותר ימינה. הוא הפגין נגד פינוי חבל ימית והצטרף לנוער 'התחיה'. הוא אפילו ירד לימית והשתתף בשביתה ליד האנדרטה. שם הכיר את צחי הנגבי, ממנהיגי המחאה ובנה של מנהיגת התנועה גאולה כהן. הנגבי, המבוגר ממנו בעשור, סייע לבחירתו ליו"ר נוער התחיה. הם חברים גם היום. יורשו בנוער התחיה היה צביקה האוזר. החברות עם האוזר, לימים מזכיר הממשלה, הלכה לאורך שנים. סער היה זה ששידך את האוזר לנתניהו. לצדם צמח בנוער התחיה גם נער בשם אדי בליטנטל. לימים עדן בר טל, מנכ"ל משרד התקשורת של משה כחלון.

למרות חריגותו הפוליטית, הנער גדעון הצליח להיבחר ליו"ר מועצת התלמידים של התיכון הכי שמאלני במדינה. קודמו היה בנו המיוחס של עו"ד אלי זהר, גיא זהר. סער התחבב על ה"שמאלנים" בבוקר, ובערב הלך לעצרות של הימין. זו אחת היכולות שפיתח ושכלל מאז: להתיידד עם השבטים השונים של הפוליטיקה והחברה הישראלית.

גולנצ'יק בפינגווין

כחייל שירת בגדוד 12 של גולני. באותם הימים, אמצע שנות ה־80, צה"ל התבוסס בבוץ הלבנוני. בירושלים התנהל משפטה של המחתרת היהודית, שרצחה סטודנטים ופצעה ראשי ערים פלסטינים. מילואימניקים ששירתו בהתנחלויות התלוננו על יחס המתנחלים אליהם וחזרו נסערים ומודאגים לבתיהם. עבור סער נראתה המציאות שונה לגמרי. הכנאפה בכיכר המרכזית של שכם. הפלאפל בג'נין ובחברון. הכול נגיש ופתוח. הישראלים, למרות המתח הגואה, סחרו ועבדו עם הפלסטינים. והוא חזר מן השטחים לתל אביב, שזוף יותר, שרירי וחזק. הלך נער צנום, ושב גולנצ'יק נועז. חברי ילדות שנדרשו לסוגיית השירות בגולני אמרו שהוא חלק מתכנית האב הסדורה: גיוס ליחידה קרבית ישרת טוב יותר את הקריירה הפוליטית שידע שהוא רוצה. סער רתם את עצמו לאסטרטגיה שגיבש, ואליה התמסר עד תום.

בוקר אחד, לאחר תרגיל בגולני, התעורר במשוריין עם כף יד משותקת. זו נחשבת אמנם לפציעה קלה, אך היא פגמה בתפעול הנשק. על כן שוגר לקורס מש"קי מודיעין, והוצב בקריה. עשרה חודשים אחר כך הוצב בגולני כעוזר קצין מודיעין.

והיה לו גם צד אחר. זה שבילה במועדונים המעושנים של שנות ה־80, של מוזיקת הפאנק והניו־ווייב. הסצנה התל אביבית של אז. סער אוהב לספר שהיה חלק ממנה. אבל האמת, שחלק מינורי וזהיר. הוא הקשיב למוזיקה ה"חתרנית" ההיא, למד אותה יחסית לעומק. רכש תקליטים בשכר שהרוויח בעבודת נערים בבית המרקחת הקטן שבמעלה רחוב קינג ג'ורג'. קרוב לחנות התקליטים המיתולוגית, 'פאז', בכיכר מסריק. גם היום הוא מומחה לגרי ניומן, פינק פלויד, לד זפלין ומינימל קומפקט. ומתגאה בניגודיות של מי שכאילו נולד עם עניבה על צווארו, אבל בקי בשורות של פורטיס ודני דותן, אבי ה'קליק' וההוויה השיינקינאית.

החבר'ה הקשוחים סגרו אז לילות ב'ליקוויד', ב'קולנוע דן' וב'פינגווין'. מועדונים אלטרנטיביים עם בירה, סיגריות, וויסקי זול. קצת שאכטות וסקס בשירותים. מוטציה מקומית של האיסט וילג' הניו יורקי. אלא שאצלנו לא יצאת באזיקים או באמבולנס. אלא מסטולים במידה, שמחים ועם רעש באוזניים, לקראת אור ראשון. הפינגווין, ברחוב יהודה הלוי, היה מקום מפלט למתבגרים שרצו "אחרת". עדי מילשטיין, הבעלים, היה בכלל חוקר משטרה בדימוס ואיש עסקים מתוחכם ורחום. וזה הוא שערבב בין ילדי הפריפריה החברתית לבין נערי השמנת מצפון תל אביב. שונאי המלחמה בלבנון וגולנצ'יקים כמו סער. כל עוד היית "אחר", הפינגווין היה הבית שלך. וגדעון סער היה "אחר". שקט ומופנם. לא עושה סמים. לא משחיל נזם באף. לא לובש ז'קט עור רחב כתפיים. ומתבייש מנשים. אבל חובב מוזיקה אדוק. סוג של אורח סקרן. גם אחר כך, כשהיה סטודנט למדעי המדינה ומאבטח במתקנים של חברת החשמל.

את אשתו הראשונה, שלי, לא הכיר שם. מבוגרת ממנו בשנתיים. בלונדינית ודעתנית. הם הכירו בהפגנה שנערכה בכיכר העירייה. הוא התאהב ונישא ארבע שנים אחר כך. בגיל 24. היא אם שתי בנותיו, דניאלה ואלונה. מנהלת מוערכת של מערכות גדולות. עומדת עתה בראש מחלקת השירות של 'מנורה'. ב־2009 סיפרה בראיון: "אחת הסיבות שהתחתנתי איתו ושטוב לנו יחד היא שהוא מצחיק אותי עד דמעות. הוא עושה חיקויים. בדרן לא נורמלי. החלוקה בינינו היא לא שוויונית מאז ומתמיד, וזה בסדר גמור. הוא מפנה מהמדיח (לא מכניס, עם זה הוא מסתבך), מכניס ומוציא כביסה מהמייבש (אבל לא יודע להפעיל אותו) ויורד פעמיים ביום עם הכלבה, מוקה".

והיו לה גם שני יתרונות נוספים. היכולת הניהולית־ארגונית שלה הפכה אותה למנהלת קמפיינים משובחת. היא ניהלה בפועל את הקמפיינים הראשונים שהביאוהו לכנסת. וכבונוס, גם הצליחה להתחבב על שרה. במהלך נישואיהם התגוררו ברחוב מזא"ה בתל אביב. בבניין שהיה שייך, בחלקו, לאמא שלה. סער היה מוריד בכל בוקר, לפני שבע, את הכלבה לטיול. תושבי רחובות מזא"ה־נחמני היו צופים בשר אוסף בשקט לשקית את צרכיה של כלבתו הזעירה, כשמאבטח שר עם אוזנייה ואפוד מתצפת על שניהם.

כך חודרים את ביצורי התקשורת

סער בקי, מקושר ומעורב יותר מכל פוליטיקאי אחר בתקשורת המקומית. בחיוג המהיר שלו יש ייצוג מפואר למפה כולה. ירון דקל (גלי צה"ל); יוסי ורטר ('הארץ'); סימה קדמון ('ידיעות אחרונות'); אמנון מירנדה (ynet); עמית סגל ואמנון אברמוביץ' (חדשות 2); בן כספית ('מעריב'); מזל מועלם (אל־מוניטור). כולם מעריכים אותו ומנהלים איתו שיחות ארוכות. אין כלי תקשורת אחד, רציני יותר או פחות, שאינו קשוב לו. טביעות אצבעותיו זהרו כמעט בכל הטורים הפוליטיים בשנים האחרונות. הוא מנתח ומפרשן ומסייע, לא רק אם זה לתועלתו האישית. מעולם לא פסק ולא נח. דיבר, תדרך, סייע וייעץ. ותמיד יצירתי ומעניין. שומר תמיד על אמינות. יודע יותר מכל אחד אחר את המשחק.

השפה והצרכים של המפלצת התקשורתית אינם זרים לו. סער היה בעצמו כתב פוליטי, בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90.

באותן שנים התחלקה השליטה בתעשיית התקשורת בין משפחות מוזס, שוקן, ז'אן פרידמן (שהיו לו ערוצי טלוויזיה בצרפת) ומספר עיתונאים ישראלים ותיקים שהיו להם מניות ב'מעריב'. טומי לפיד, למשל. 'ידיעות אחרונות' היה העיתון של המדינה. 'הארץ' – הסמן האינטלקטואלי של השבט הלבן. ורשת המקומונים של עמוס שוקן קבעה את הטון של הרחוב העירוני.

אם היית בנו של לפיד, או של החידונאי שמואל רוזן או של איש העסקים חזי שלח, הוצנחת בקו ישר לליבת העיתונות הפוליטית־ביטחונית. אבל אם היית בן של רופא ילדים ארגנטינאי, נצטרכת לפלס את דרכך אט־אט לליבת העיתון. תחילה ככתבנו בנתניה או בנגב. אחר כך בשפלה. ואז כתב לענייני משפחות שכולות ותאונות דרכים ובית משפט השלום. פוליטיקה? חכה ששיבה תזרוק בשערך בכמויות נדיבות. אבל סער איתר מסלול חלופי לקידום המהיר: הוא הציע עצמו כ"ימני מחמד" לאורי אבנרי שנאבק על קיום 'העולם הזה'. "ימני מחמד" הוא ביטוי מבית היוצר של סער עצמו. אולם האמת שהיה בו גם דבר־מה גדול מכך.

עם מקורות מצוינים בצמרת מפלגות הימין, יכולת אנליטית ושנינות, התייצב כיש מאין בחוג הכתבים לענייני מפלגות. הטורים שכתב היו מרתקים. צבעוניים ושונים. עתירים במתרחש מאחורי הקלעים. כשמכר אבנרי את השבועון למקורבו של אריאל שרון, איש העסקים אריה גנגר, סער הצעיר כבר נתפס כסוג של נכס. רפי גינת, העורך החדש, סימן אותו ככוכב. איל ארד, אז יועץ התקשורת של בנימין נתניהו, היה לחבר. וכמעט כל הכתבים הפוליטיים של אותן השנים היו לידידיו האישיים. כי סער היה נדיב למתחריו. אדם שכדאי וניתן להיוועץ בו. כתבת המפלגות של עיתון 'חדשות', חנה קים, המליצה עליו כיורש. וזאת על אף היותה שמאלנית וסוציאליסטית והוא מזוהה עם הימין הקשה.

קים הסבירה לעורכי העיתון כי חשוב שיהיה לו כתב פוליטי בעל תפיסת עולם ימנית. העורך דאז יואל אסתרון, עורך המוסף הפוליטי ראודור בנזימן, וסגן עורך העיתון עו"ד יוסי עבאדי (לימים שותף בפירמת הענק 'מיתר ליקוורניק גבע לשם טל') אספו אליהם את הפלא בחמימות. סער חיבר את הצד הפוליטי של 'חדשות' למקורות מידע חדשים. הוא היה עיתונאי נשמה. מתקן עולם אדוק. אבל גם אדם מעשי. לכן המשיך ללימודי משפטים. כש'חדשות' נשם את נשימותיו האחרונות, הוא הצטרף לצוות ההקמה של חדשות ערוץ 2, ככתב לענייני משפט.

רבים ממגויסיה הטריים של חדשות 2 הצעירה המשיכו בדבקות בחברה בשני העשורים שלאחר מכן. רינה מצליח, רוני דניאל ואהרון ברנע הם רק חלק מהם. אבל סער, כזכור, החזיק בתכנית אחרת לגמרי. חודשים אחדים לאחר מכן "נחלץ" מהתקשורת, בעזרת הצעה מפתה לשמש כעוזרו של היועץ המשפטי לממשלה הטרי, מיכאל בן יאיר.

דברים שלמדתי בפרקליטות

באמצע שנות ה־90 התמודדה הפרקליטות עם שרשרת כישלונות שהפכה אותה לחוכא ואטלולא בתקשורת. שרשרת אנשי ציבור שהועמדו אז לדין זוכו, ועניינם הסתיים בלא כלום. התקשורת העלתה על המוקד את בן יאיר. למערכת המשפט הייתה אז דוברת אחת. פקידה ממשלתית, שישבה בירושלים והייתה אמורה לעשות עבודה של עשרות אנשים. עו"ד גדעון סער כבר נודע אז כעיתונאי־משפטן ובעל מהלכים בחוגים הפוליטיים. הוא כבר "התמרכז" מהתחיה לליכוד. בקיצור – העוזר המושלם. יעיל, חרוץ וגם מבין בתקשורת, שהפרקליטות עמדה מולה חסרת אונים.

ביוני 1996 הודיע ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו על מינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים. מיד אחר כך הגיש העיתונאי יואב יצחק עתירה לבית המשפט העליון בטענה כי נאמן אינו כשיר לכהונה – בשל הודעות כוזבות שמסר ומעשים פליליים שביצע לכאורה. שבועות אחדים לאחר מכן הודיעה הפרקליטות על פתיחת חקירה פלילית, ונאמן התפטר. העמדתו לדין, וזיכויו מקץ כשנה, הביאו להתגוששות רבתי בירושלים: מי החליט לסכל את מינויו של נאמן לשר המשפטים?

באותה תקופה סערו הרוחות במשרד המשפטים. הרבה דם רע ניגר בנהר שחיבר בין המערכת המשפטית לזו הפוליטית. כמעט כל מי שהיה בסביבה נכווה. חוץ ממעטים, בהם עוזר היועץ גדעון סער. הוא היה בכיר מספיק כדי להכיר את הפרטים. אך זוטר דיו כדי שלא "להיספר" על ידי איש. עם פרישתו של בן יאיר ממשרד המשפטים הזמינה אותו פרקליטת המדינה עדנה ארבל לכהן כעוזרה. קשריו עם ארבל, הקרובים גם היום, רבי־ערך. וכל זה, כמובן, לא הזיק לו, בעת שאלמונים מן המערכת הפוליטית טרחו והפיצו מכתבים אנונימיים שהחשידו אותו בקשרים אסורים עם נשים. עניין שהסתיים בלא כלום, אך העכיר את חייו ואת חיי משפחתו.

בן יאיר, אגב, הוא איש שמאל אדוק. ועל אופייה הפוליטי של הפרקליטות, אין צורך להכביר מילים. לא ברור אם הסביבה הזו עזרה להזיז את סער קרוב יותר למרכז המפה הפוליטית, אבל ללא ספק היא תרמה לו ידע שלא יסולא בפז.

אצל ביבי ושרה בחצר

בתחילת 1999 בערה האדמה מתחת לרגליו של נתניהו. התרקחת "רק לא ביבי", שמתרגשת עלינו לכאורה גם כיום, הייתה אז בשיאה. סער, שבנה שם גם בפרקליטות אבל לכל אורך הדרך המשיך לטפח קשרים פוליטיים במחנה הימין, קיבל הצעה מראש הממשלה לכהן כמזכיר הממשלה. נתניהו היה אז סחורה פגומה. אבוד, מתוסכל, פרנואידי ואגרסיבי. בכירי לשכתו הדליפו נגדו. ראשי מערכת הביטחון תדרכו נגדו. בני משפחת אשתו ביקרו אותו ברבים. אפילו מי שחשבם לחבריו הטובים, חברי ילדותו, פעלו כנחשים מאחורי גבו. אבל סער הבין שהחודשים שנותרו עד לבחירות הם ההזדמנות שלו לקדם את הפרק הבא בקריירה. ביבי כבר היה עם רגל אחת בחוץ, אבל סער ידע ששמו יהפוך ברגע למותג פוליטי. שהוא גם יכול להפוך לשותף ולאיש סוד, להתאוששות פוליטית אפשרית של נתניהו.

בן 32 היה בעת שישב ליד שולחן הממשלה וניהל את סדר היום. התנסה בהתמודדות עם חומרים ביטחוניים מסווגים. למד את צורת החשיבה. מילון המונחים המקצועי. בשעה שהחבר'ה שהכיר בפינגווין רק החלו לשלוף את הנזמים מאפיהם, הוא כינס את הקבינט באמצע הלילה – בעקבות אירוע בלבנון או בעזה. החברים, בתקשורת, תהו מה לו ולראש הממשלה הזה. אך סער כמו סער, הצליח בירושלים. וגם בתל אביב. ונותר אהוד ומקובל. אצל נתניהו שכלל את החשיבה הסטטיסטית, זו שמסתכלת על סקרים באובססיה. למד רבדים חדשים על חשיבות ההופעה הטלוויזיונית. עד היום הוא מתכונן היטב, מחדד את תשובותיו האפשריות כל הזמן. התקופה ההיא גם הסתיימה ביחסים טובים עם שרה.

לאחר הכישלון בבחירות הודיע נתניהו על פרישתו מן הפוליטיקה. שובר את המנטרה הפוליטית של זקני הדור שמעון פרס ואריק שרון: להישאר תמיד על הגלגל. אבל נתניהו פתח אז מסלול הישרדות חדש לפוליטיקאי שכשל: יצא החוצה, הסדיר את מצבו הכלכלי הרחק מעיני התקשורת וסלל את דרכו חזרה. חיזר אחר עיתונאים. התחבר לאליטות שהעליב. כרסם, בסתר, במעמדו של ראש הממשלה אהוד ברק. מיתג עצמו מחדש כ"אזרח המודאג". ולא פחות חשוב, רענן את רשימת התורמים, מבלי שצריך להטריח את עצמך לדיווחים למבקר המדינה. הרי אתה לא פוליטיקאי, רק אזרח. מודאג.

ובאותה תקופה שימש סער עוזרו הקרוב והנאמן. מתנדב על חשבון זמנו הפרטי. מלווה אותו אפילו לשיחות עבודה עם עורכי דינו, יעקב וינרוט ויהודה וינשטיין, שהתמודדו עם החשדות שהועלו אז נגדו ב"פרשת עמדי והמתנות". הוא אפילו הוזמן עם רעייתו שלי לחגיגות יום הולדתו של יאיר הקטן.

את פרנסתו מצא בתקופה ההיא במשרד עורכי דין שהקים עם חבר מימי האוניברסיטה, עו"ד אילן שרקון. המשרד פעל בבית ישן, מט לנפול, קרוב לדירתו, ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. הרחוב ההוא רק החל להתעורר משנת חורף עמוקה. רוב בתיו הישנים נועדו לשימור שטרם מומש. השקת המשרד ריכזה תקשורת, כאילו מדובר במיזוג של 'הרצוג פוקס נאמן' ו'ש. הורוביץ'. החברים כולם פרגנו ודיווחו. אפילו צוותי טלוויזיה הגיעו.

קורס התבגרות בחוות שקמים

היה קשה להאמין אז שראש הממשלה החדש אהוד ברק יתרסק כה מהר. וכשחושבים על כך היום, אפשר לחייך. ולכן כשהגיעה העת – נתניהו היסס. ובסופו של דבר החליט שלא להתמודד על הירושה, ופינה את הבמה לאריאל שרון. ואז נאלץ להמתין עוד שנים עד ששרון קרס, ואולמרט הלך והסתבך משפטית וציבורית (בעידודו הגלוי והלא גלוי).

אורי שני, יועצו הוותיק של שרון, התקשר אליו בואכה הבחירות ב־2001 וביקש שירכז עבור אריק את צוות '100 הימים'. הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו בליכוד בכלל התכונן ברצינות לקבלת השלטון. כך יצא שבהכנת העבודה השתתפו שני "אנשי ביבי" נוספים: צחי הנגבי ומשה ליאון. שעות אחדות לאחר שהעבודה הועברה לחוות שקמים ונקראה על ידי אריק, היו על הקו עמרי שרון ואורי שני. "הזקן", אמרו לסער, "רוצה שתהיה מזכיר הממשלה". אבל סער דחה את ההצעה. אפשר שלא האמין בשרידותה של הממשלה, ואפשר שחשש למעמדו בחבורה הצפופה של אריק. ואפשר שרצה לשחק גם את ה"הארד טו גט".

ביום שלפני הבחירות ביקשו שיסייע לניסוח נאום הניצחון. הם כולם היו עייפים מהקמפיין, ואילו הוא הגיע רענן. ישב עם שרון ושרטט עמו את הנאום. אבל אז גילה כי שרון אינו איש של מילים. והדרך פתוחה בפניו להשפיע על הנאום. זה היה מרתק. בתום הניסוח, חזרה ההצעה לתפקיד.

ובכל זאת, בשעה שפורום החווה חגג את ניצחונו בגני התערוכה – הוא ישב עם נתניהו ושוחח על העתיד: אני הולך לאריק… "אבל למה?", ניסה ביבי לדבר על לבו, "למה?". קיבלתי את אותה החלטה, ענה, שאתה היית מקבל. וזו אכן התבררה אכן כהזדמנות הגדולה של חייו.

שרון, בוגר ובשל, הציב אותו בצוות שניהל את המשא ומתן הקואליציוני. כל כך שונה מכל מה שהכיר אצל נתניהו. אריק הגדיר את היעד: הקמת ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, נקודה. כל השאר נתפס בעיניו כטפל. מן הצד השני ניהל את המשא ומתן חיים רמון. והשיחות נמשכו. משברים קמו ונפלו. אבל את אריק כל זה לא עניין. רק השגת המטרה: ממשלת אחדות.

ואז, יום אחד, הופיע רמון בטון מעשי: רוצה לסגור?

סער, אז עוד טירון, ביקש פסק זמן. וביקש מאורי שני, אז עוזרו של שרון, לשוחח עם הבוס כדי לקבל את אישורו לסגירה.

זה מיותר, ענה שני. תחתום ודי.

אבל אני רוצה לקבל את ה"אוקיי" לפרטי ההסכם.

שני: אתה יודע מה? אז תתקשר אליו.

אריק, הוא עדכן את שרון בשיחת טלפון, סגרתי.

אז תחתום! אמר אריק.

אתה לא רוצה לשמוע את הפרטים?

שרון: תחתום ודי!

בגיל 34 למד: מילים הן רק מילים. סעיפיו של הסכם – הם רק סעיפים. הדרכים לא חשובות. רק המעש נחשב. השגת המטרה. נקודה.

סער נפרד ממשרד עורכי הדין הקטן, חזר לירושלים והתיישב במזכירות הממשלה. המזכיר היוצא היה יצחק הרצוג, לימים יו"ר מפלגת העבודה. מאז תהליכי החפיפה ההם, גם היה לאחד מחבריו הקרובים בפוליטיקה, וגם שותף ללא מעט מהלכים.

גדעון סער התבגר בלשכת ראש הממשלה שרון. למד את עיקרי "הבולדוזר": חשיבות הבסיס האישי ברקימת קואליציות. הקשרים הבלתי אמצעיים עם קרובים ואויבים כאחד. המילה האישית שתמיד כדאי לשגר. התחזוק הפוליטי. תרשימי הזרימה בפרוזדורי האוצר. תהליכי ההצבעה בוועדת הכספים של הכנסת. מספרי הטלפון של המו"לים והזכיינים. הפרסומאים שכדאי לחבור אליהם. ב־2003 נבחר לכנסת, ומונה ליו"ר הקואליציה של ממשלת השרון השנייה. תכנית ההתנתקות קרעה קרע אידיאולוגי ביניהם, אבל מעולם לא שברו את הכלים.

מבוא לליכודניק

כששרון עזב לקדימה החליט סער להישאר בבית, בליכוד. את הקריסה הצפויה של המפלגה, ידע, אפשר למנף באופן אישי. כשהוואקום גדול, גם אתה – הקטן – הופך מיד לכוכב. וגם כי בית לא עוזבים. ההחלטה התבררה כמוצלחת. בשנות הבצורת של הליכוד, כסיעת אופוזיציה בת 12 מושבית, הוא היה יו"ר הסיעה. השקיע את כולו במפלגה. מכיר בשם כל חבר מרכז ופעיל זוטר בסניף מרוחק. שלוש שנים אחר כך גם נתניהו הפקיד אותו על המשא ומתן הקואליציוני הסבוך, בבחירות שבהן קיבל הליכוד מנדט פחות מקדימה. סער ביסס את מעמדו כסוחר פוליטי אמין. נהנה מאמונם של השותפים הקואליציוניים, וגם של היריבים.

חברו מנוער 'התחיה', עו"ד צביקה האוזר, מונה למזכיר הממשלה. העיתונאי ניר חפץ, שהיה ידידו, הובא על ידו לניהול מערך ההסברה של ראש הממשלה נתניהו. עכשיו כבר נחשב לאחד האנשים המקושרים במדינה. אנשי תקשורת, עורכי דין ושופטים. מחנכים, מנהלים וראשי ערים. בכירי אגף התקציבים, מנהלי בנקים, חברות השקעה וביטוח. היועצים והפרסומאים ארנון פרלמן, טל זילברשטיין, אודי פרידן וראובן אדלר. השופטת עדנה ארבל ועו"ד דוד חודק. ומעל לכל אלה ריחפה כמובן רוחו של נוני מוזס. הוא היה לשר חינוך מוערך. וגם חבר קבינט ביטחוני פעלתן.

עם פרופיל ציבורי גדול יותר, סער חתך ללב הימין היהודי. הוא יודע לקרוא את המפה, בעיקר זו של מפלגתו. התחזק ביהדות, חידש את חידון התנ"ך למבוגרים, הוציא אוטובוסים למערת המכפלה. כשר פנים גם הקים עליו את כל חבריו התל אביביים, כשהכין את מנעולי השבת ל־AM:PM הקרוב לביתם.

סער יודע שישראל החדשה היא קואליציה של שבטים דומים בגודלם. קואליציה לא יציבה של מזרחים ואשכנזים, ותיקים וחדשים, חרדים, דתיים וערבים. גשר ימני לצד השמאלני תמיד היה. אבל המותג צריך להיות ברור. וכמובן, כזה שלא פוסל ולא נפסל על ידי שבטים שאינם שבטו. בכך הוא דומה לבני דורו הפוליטי, יצחק הרצוג ומשה כחלון. אולי זה גם מה שתרם לרומן שבו פצח עם המסורת היהודית ושמירת הכשרות. הציניקנים משוכנעים בכך, חבריו של סער דווקא מאבחנים בכך תהליך עמוק ואותנטי שהוא עובר.

אין חברים בבלפור

מערכת הבחירות ב־2013 שינתה את מצבו הפוליטי. הוא אמנם נבחר ראשון, שוב, בפריימריז, אבל מעמדו לא כשהיה. בואם של יאיר לפיד ונפתלי בנט הקדיח את הקדירה. הפרנויה בלשכת ראש הממשלה ובבית בבלפור גברה. שרה חשדה כבר שנים בנאמנותו. סער מונה לשר הפנים אך הותר מחוץ לקבינט המדיני־ביטחוני. להבנתו, כדי שלא יצמח חס וחלילה אל מעבר לפופיק. כזו היא תקרת הזכוכית המשוריינת שהזוג נתניהו בנה עבורו. גם העובדה שבכירי לשכת נתניהו נחשבו לחברים ומקורבים של סער סייעה לטינה שגובשה כלפיו בבלפור.

כשמביאים בחשבון את אורח החיים המסחרר שניהל, ותואר כאן, אפשר להבין גם מאין צמח המשבר. מאז היה בן 20, האיש הזה עבד 24 שעות ביממה. פגש וטיפח קשרים עם אלפי אנשים, מקהלים שונים ובעלי שפות שונות. ביקר באינספור אירועים משפחתיים של אנשים – שלא היו בני משפחתו. חתונות, בר מצוות, בריתות והלוויות. ימי הולדת, חנוכת עסקים חדשים. הוא היה הליכודניק החזק ביותר, במפלגה שמנהיגה מנותק ממנה. פעמיים נבחר ראשון בפריימריז, מוחנף על ידי התקשורת. בבית משפחת נתניהו לא אוהבים עצים שצומחים לגובה. סער הבין והפך עצמאי בשטח. מנהל את הקמפיין של שנוא נפשם רובי ריבלין לנשיאות, ועל הדרך אפילו מותח ביקורת גלויה על ראש הממשלה.

בימי הממשלה הזו אכל סער מרורים מנתניהו. הוא הלך ומודר, וכל ניסיון שלו להתקרב בחזרה – נכשל. במקביל, עבר מהפך אישי. פירק את חייו המשותפים עם רעייתו הראשונה. עזב את לב תל אביב ושכר דירה במעוז השמרנות של צפון העיר. נפרד ממוקה הכלבה ומהפיצוצייה של יהודה הלוי. ואז גם החל לדלל את רשימת חבריו. אפילו הקשר עם שלי יחימוביץ', ידידת הנפש הקרובה שלו, התרופף. הרי כולם מחשבים מסלול מחדש בהגיעם לגילו. אז למה שהוא לא? גם לפוליטיקאים מותר להתאהב עד כלות הנשמה. וזה בדיוק מה שאירע לו.

עכשיו החל לקרוא מחקרים על האומץ לאבד שליטה. היכולת להיפרד. האופטימיות הדרושה. האושר. ניהול משברים. איפה כתוב שאדם נידון לקריירה אחת בחייו? ועל "המשפחות החדשות" שמעתם? כזו היא משפחת סער־אבן, עם שישה ילדים משני הצדדים. שתיים שלו. שלושה שלה. ודוד הקטן, המשותף. את ההחלטה קיבל כבר בתחילת השנה הקודמת, ככל הנראה. אבל הבטיח לריבלין שיפרוש רק לאחר שיסיים את הפרויקט לבחירתו, על אפו וחמתו של ביבי. "אני יודע שנוני מאחוריו", נשמע נתניהו אומר על סער באותם ימים.

קרב אחרון ופרידה זמנית

סער ניצח בקרב הזה, יחד עם חברו למפלגה ח"כ חיים כץ. הוא השקיע בבחירת ריבלין את כל מה שצבר מאז החל לעסוק בפוליטיקה. פירק באצבעותיו את כל מטעני הצד שמשפחת נתניהו הטמינה בדרכו של ידידו לבית הנשיא. מה לא היה שם? ביטול מוסד הנשיאות, הארכת כהונה לפרס, תמיכה חשאית בשטרית. ביבי ושרה במיטבם. תחשבו שזה אני, סער דיבר על לבם של חברי הכנסת החרדים, כדי שיתמכו בריבלין.

קשה להגזים בתיאור חגיגות הניצחון שנערכו אז. אז גם בוסס מעמדו של סער כאויב אסטרטגי לנתניהו, וגם לכל בני דורו שלו, שרואים עצמם כיורשיו הפוטנציאליים. סער המשיך לראות את מבטיו הצוננים של הבוס מעבר לשולחן הממשלה עוד כמה חודשים, ואז כינס אירוע. הוא פירט בקול רועד לפרקים את עשייתו, נשבע נאמנות לתנועה – והודיע שהוא הולך. וגם השאיר לעצמו דלת פתוחה, לחזור.

את התקופה שבין הבחירות הקרובות לאלו שיבואו לאחריהן יקדיש סער לשלושה דברים. האחד: כסף. הוא מתכוון לצבור סכום שיבסס אותו כאדם אמיד, לא עשיר. הוא גם יגביל את עצמו בהתקשרויות עסקיות יותר מהאהודים למיניהם, כי הוא זהיר יותר מכולם. השני: שמירה על קשר הדוק עם המסדרונות הליכודיים. זוהי עדיין האפשרות המועדפת והטבעית מבחינתו לחזרה, למרות הניסיונות למשוך אותו למסגרות פוליטיות אחרות (אם כי לא מן הנמנע שיבחר בכך). והשלישי: משפחה. דוד הקטן כבר למד ללכת מאז אותו נאום פרישה. ואבא גדעון נהנה מכל רגע שבו הוא רחוק ממשפחת נתניהו, וקרוב למשפחת סער־אבן. קשה להאשים אותו על זה.

למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

איור: יונתן פופר

שתף