כדי להבין את מלחמת ששת הימים יש לחזור למלחמת סיני // יותם ירקוני

0

50 שנה למלחמת ששת הימים – סיקור מיוחד ב'ליברל':

אל בתוכנו: משה דיין של אחרי ולפני 1967 // מאת יונתן שם־אור

————————————————————————————————————————

טראומה היא דבר מעצב. ילד תוחב אצבע לתוך שקע חשמלי חשוף, ואם הוא שורד, זה כבר לא יקרה לו שוב. הכאב נחקק והמוח לומד. מדובר במנגנון הישרדותי חשוב מאין כמותו.

ולא רק ילדים. גם מנהיגים מוּנעים מלקחי העבר האישיים שלהם. בנימין נתניהו נכווה קשות ב־1999 כשהסתכסך עם מחנה הימין ואיבד את השלטון לאהוד ברק. מאז ועד היום, לא משנה מה, ביבי לא מעז לצאת נגד ה"בייס" הפוליטי שלו. אחת החוויות המעצבות בחייו של אריאל שרון הצעיר הייתה הקרב הכושל על כיבוש לטרון במלחמת העצמאות. חיילים פצועים הופקרו שם למותם. יותר מ־50 שנה אחר כך, כשאף אחד לא הבין מדוע ראש הממשלה מסכים לשחרר מאות מחבלים תמורת אזרח אחד, סוחר סמים בשם אלחנן טננבאום, שנפל באשמתו בשבי חזבאללה – טענו מקורביו של שרון שהתשובה נעוצה בלטרון.

בחודש האחרון אי אפשר היה לחמוק מחגיגות היובל למלחמת ששת הימים. השיח נע בין התרפקות נוסטלגית על הניצחון המזהיר ורוח האחדות ששרתה על העם, לבין עיסוק ב־50 שנות כיבוש והתנחלות. אבל כדי להבין באמת את הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה ששינתה את פני המזרח התיכון, לא די בחזרה ל"תקופת ההמתנה" של מאי־יוני 1967. יש לחזור למלחמה הקודמת, מלחמת סיני 1956 (מבצע קדש) וללקחים שכל צד הפיק ממנה, בצדק או שלא בצדק, לפי חוויותיו הוא. גמאל עבד אל־נאצר, משה דיין, אבא אבן ולוי אשכול – כולם מילאו תפקידי מפתח בשתי המלחמות. ובשני המקרים היו אלה מנהיגי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שקבעו בסופו של דבר את התוצאה המדינית של ההתמודדות הצבאית במזרח התיכון.

כיצד קרה שמבצע קדש הביא למשבר החמור ביותר בתולדות יחסי ישראל־ארה"ב בעוד שמלחמת ששת הימים הולידה את תור הזהב בין המדינות? איך זה שב־56' הייתה ממשלת ישראל מוכנה לספוג סנקציות כלכליות ואולי אף הדחה מהאו"ם, ולעומת זאת ב־67' היא ניסתה לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להרגיז חלילה את העולם? ואיך נוצרו הנסיבות שהכריחו את ישראל לסגת מכל סנטימטר שכבשה במלחמת 56' בניגוד מוחלט לעמדתה, בעוד שאחרי מלחמת 67' נסוגה ישראל רק מהשטחים שבחרה לסגת מהם, בהתאם לאינטרסים שלה?

שיכרון הניצחון

בואו נחזור רגע בזמן לסוף 1956: פחות מ־2 מיליון תושבים חיים בישראל, מדינה בת שמונה שנים שעדיין מתמודדת עם קליטת עלייה המונית. בן־גוריון, האב המייסד, חזר לפני שנה לתפקיד ראש הממשלה והוא שולט במדינה ביד רמה. היחסים בין ירושלים לוושינגטון אינם מזהירים. בן־גוריון מעולם לא הוזמן לבית הלבן, אבל לעומת זאת בארמון האליזה בפריז הוא דווקא אורח רצוי. צרפת היא בת הברית האסטרטגית של ישראל, והיא עדיין מעורבת מאוד במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אמריקה עסוקה אותו זמן במערכת בחירות, שבה מבקש הנשיא דווייט אייזנהאואר להיבחר לכהונה נוספת. מוסקבה, לעומת זאת, שקועה עד צוואר בניסיון לדכא התקוממות אנטי־סובייטית בהונגריה שמאיימת על כל אחיזתה במזרח אירופה.

על הרקע הזה רוקמות ישראל, בריטניה וצרפת מבצע צבאי נגד מצרים של נאצר, שהעז להלאים מידי הקולוניאליסטים את תעלת סואץ ולחסום את מְצרי טיראן לשיט ישראלי. מבחינת בריטניה וצרפת, משבר 56' (מבצע מוסקטיר) מסתיים בכישלון מחפיר. מבחינת צה"ל (מבצע קדש) ההצלחה היא אדירה. בתוך שבוע כובשת ישראל את רצועת עזה, את מצרי טיראן ואת חצי האי סיני – כמעט עד קו התעלה.

בשארם א־שייח' עורך צה"ל מסדר ניצחון חפוז. דגל ישראל מונף בגאווה. בן־גוריון אמנם לא מגיע למסדר, אבל שולח איגרת לגיבורי הניצחון. הרמטכ"ל, משה דיין, מקריא אותה באוזני אלפי חיילים כשהוא עומד על במה מאולתרת הנשענת על שני קומנדקרים: "יטבת תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!".

מלכות ישראל השלישית. לא פחות. המבוכה תהיה כה גדולה עד שבן־גוריון ינסה למחוק את הביטוי הזה מההיסטוריה שלו. הוא לא יופיע בכתביו ולא יוזכר בזיכרונותיו. לימים, בחלוף עשר שנים, יודה בן־גוריון כי טעה. "הרחקתי לכת. וזה היה בניגוד להשקפות שהבעתי, שהם (המעצמות והאו"ם) לא יניחו לנו להישאר בסיני. הניצחון היה מהיר מדי. הייתי יותר מדי שיכור ניצחון".

—–

לא רק "הזקן" היה שיכור ניצחון. כל המערכת הפוליטית בישראל (למעט המפלגה הקומוניסטית) יצאה מגדרה. גם אלה שלא תמכו במלחמה. מפ"ם, מפא"י, אחדות העבודה, הציונים הכלליים, הדתיים, הפרוגרסיבים, הדרוזים – כולם התלכדו בתמיכתם בבן־גוריון. אפילו היריב הנצחי, מנהיג חרות מנחם בגין, קרא לעבר שולחן הממשלה: "יישר כוחכם!". בן־גוריון ציטט מהתנ"ך והגדיר את קדש כמערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו. "מעמד הר סיני נתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צבאנו. זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו הקדומים, מקום מתן תורה, בו נבחר עמנו להיות עם סגולה".

(אגב, כשטס בן־גוריון מעל הר סיני הוא כתב ביומנו ש"לא ייתכן שסביב ההר עמד העם – כי אין מקום".)

זה היה מעין קדימון למה שיקרה בישראל לאחר ניצחון ששת הימים. אמנם לא היה מדובר בהר הבית ובכותל המערבי, וגם לא במערת המכפלה או קבר רחל, אבל מתברר שגם הר סיני המרוחק יכול לעורר שדים קדומים. הציונות הייתה תנועה פרקטית מאוד, אבל ברגע שהיא נשענה על חלום עתיק בן 2,000 שנה היא יצרה מתח אדיר שאיים עכשיו להתפרץ. בן־גוריון ודיין היו חילונים גמורים, אבל גם הם חוו את עצמם כחלק מהרצף ההיסטורי הגדול של חיי העם היהודי. בן־גוריון דיבר על מלכות ישראל השלישית, ומשה דיין מיהר לחשוף באזור עזה עתיקות מהתקופה הכנענית. ראש הממשלה כבר פנטז על חידוש התנועה במסילת הרכבת שבין תל אביב לעזה. הרמטכ"ל דיין האיץ את העבודות לשיקום המסילה כי "הדבר חשוב בעיקר לקראת עונת ההדרים". אוטוטו הוא יבקש מראש הממשלה להקים את ההתנחלויות הראשונות ברפיח ובשארם.

צילום: משרד הביטחון, לע"מ

שתף