fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

ימי הפרח, האהבה והדם // מאת אורן נהרי

0

קנדי, הנחיתה על הירח, הפריחה של אפריקה, הזוועות באסיה, המהפכות באירופה והתרבות שהתפוצצה בכל העולם. מסע לאורכו של אחד העשורים שמשפיעים עלינו עד היום, הסיקסטיז

אנקדוטה ידועה מספרת ששאלו פעם את הברון רוטשילד, הבעלים של יקב מוטון רוטשילד ואולי גדול המבינים ביין באותה עת: מהו היין הטוב ביותר ששתית? הוא הרהר בכובד ראש בסוגיה הרת הגורל וענה: הייתי בן 17, היא הייתה יפהפייה והיינו מאוהבים. יצאנו לפיקניק ביום אביבי. בגט, ויין זול בעטיפת נייר חומה מהמכולת. אינני זוכר אפילו את שמו, אבל זה היין הכי טוב ששתיתי.

והנמשל? נוסטלגיה. נוסטלגיה העוטפת את זיכרונותינו, האמיתיים, המיופים, המדומים. והסיקסטיז הם כולם נוסטלגיה – לדור שלם שידוע בכינוי שהיה למילת גנאי באופנים מסוימים, בנסיבות מסוימות, ה'בייבי בומרס'. הם (כולל אני, שנולדתי ממש בקצה הדור הזה בישראל, דור הקמת המדינה עד 1955, שמתועד להפליא בספרה של חנה יבלונקה 'ילדים בסדר גמור') מדחיקים את הרע – והיה – וזוכרים בערגה את הסלואו הראשון, במסיבת כיתה, בסלון מוחשך, לצלילי 'הניחי את ראשך על כתפי' של פול אנקה.

אבל בואו: אנו קוראים לעשור הזה הסיקסטיז, לא "שנות השישים". כלומר כבר כאן אנו הופכים אותו למאורע אמריקאי־בריטי, אולי אמריקאי־אירופי. ואם נזכור את הדימויים הוויזואליים של העשור אז כן – כולם שם, כל כוכבי המאמר הזה: קנדי והביטלס, הנחיתה על הירח וחצאיות מיני ומרטין לותר קינג ומלחמת וייטנאם. אולי כדאי לזכור שחוויית הסיקסטיז של מי ששרד את מהפכת התרבות בסין, של מי שראה את ילדיו גוועים ברעב בביאפרה, מעט שונה ממסר השלום והאהבה של וודסטוק.

כמובן, כל ניסיון לתחום את העשור בעייתי. הרי כל תקופה בהיסטוריה אינה מבודדת מזו שקדמה לה, מזו שתבוא אחריה – כולן זולגות זו לזו, נמהלות זו בזו. וכך גם הסיקסטיז. אז מתי הם מתחילים, מתי מסתיימים?

אם ניקח את אחד מסמלי העשור – ודאי אחד מבעלי ההשפעה הרבה ביותר לטווח הארוך – להקה של כמה ילדים מליברפול, זו קמה בסוף שנות ה־50, ותתפרק רשמית כיאות בסוף העשור, ב־1970.

במרוץ לחלל ההתחלה היא עם הספוטניק הסובייטי בשנת 1957, ורצף ההצלחות של ברה"מ בתחום – והסיום, או אבן הדרך הדרמטית, הנחיתה על הירח ב־1969, כמובן.

ובמדיניות בינלאומית? המשך המלחמה הקרה, נכון, שלא מתחילה או מסתיימת בעשור הזה – אבל שנות ה־60 ישנו את כיוונו של המאבק הגלובלי. הוא יגיע למדינות, בעצם יבשות, שלא חשבו שאותו מאבק יתנהל שם.

וכמובן – ההשפעה האדירה של הסיקסטיז לטווח ארוך. או אולי לא? אם ניקח את אחד מסמלי העשור, המאבק הבין־דורי, 'עשו אהבה ולא מלחמה', תרבות הנגד ומה לא – כדאי לזכור שבסוף הקיץ של האהבה, בסוף הדרמה של ההפגנות וניסיונות המהפכה במאי 1968, העולם כולו למעשה נשלט בידי משטרים שמרנים מן הימין, פרט לאלה שנשלטו בידי דיקטטורות קומוניסטיות שמרניות. שבתום מרד הסטודנטים המזעזע את הממסדים, ולרגע נראה שמפיל אותם – הבורגנות, השמרנות, חזקות מאי פעם. איך אומר עורך העיתון לעיתונאי בסיום המערבון 'האיש שירה בליברטי ואלאנס'? "זה המערב, אדוני. כאשר האגדה הופכת לעובדה, הדפס את האגדה". והרי אנחנו יודעים, כולנו, כמה אנו דבקים במיתוסים שלנו, שעליהם גדלנו – כן, גם הסיקסטיז. 

ג'ק פלאש המקפץ

אז בואו נצלול אל העשור, ונתחיל בבחירות 1960 בארה"ב – עידן חדש נפתח במעצמה החשובה והחזקה בעולם. עידן של שינוי, של רוח רעננה, או כך לפחות זה התקבע בזיכרוננו.

זה אכן היה עידן חדש, אבל לא לגמרי: ג'ון פיצג'רלד ("ג'ק") קנדי אמנם היה הצעיר, הרענן, השנון, מול ניקסון המבוגר יותר, איש "הפוליטיקה הישנה" – אבל בואו נזכור שניקסון מבוגר מקנדי בארבע שנים בלבד. לכל צורך פרקטי, השניים הם בני אותו דור. לניקסון יש יתרונות מוכחים: הוא סגן הנשיא של אייזנהאואר, יש לו ניסיון של שמונה שנים במדיניות בינלאומית, הוא מזוהה עם עידן השגשוג של שנות ה־50, הוא התמודד בהצלחה ב'עימות המטבח' מול המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב – ומולו מי? נער תפנוקים יפה תואר, שהתקשורת הליברלית מאוהבת בו ושחושב לרכוש את הנשיאות בכסף של אבא שלו?

קנדי גם עוסק בפייק ניוז – הוא לא היחיד, כמובן – ואחד הטיעונים שלו הוא שברה"מ מובילה בפער ניכר על פני ארה"ב בטילים בין־יבשתיים. שהממשל הקודם פשוט הזניח את הביטחון הלאומי האמריקאי – שזה, לומר בעדינות, הבל הבלים.

הבחירות הוכרעו על פי שיטת האלקטורים האמריקאית, שביתרונותיה ובעיקר בחסרונותיה דש כל העולם עד לזרא בשנת 2000 וביתר שאת בשתי מערכות הבחירות האחרונות בארה"ב. ההכרעה הייתה ברוב זעום שבזעומים – קנדי ניצח באלקטורים וגם ברוב הבוחרים: 49.9% לעומת 49.6% לניקסון – אבל אם כ־30 אלף בני אדם בלבד היו משנים את הצבעתם באילינוי ובטקסס, ניקסון היה הנשיא, שמונה שנים לפני שהצליח להיבחר לבסוף, וכל העולם מאז ועד עתה היה שונה. ושלא תהיינה אי־הבנות – גם במקרה כזה היינו מסבירים לכם מדוע ניקסון היה רוח התקופה, וכיצד מישהו בכלל יכול לחשוב שקנדי היה מנצח את ניקסון.

ואם אתם אוהבים תיאוריות קונספירציה, והרי חלק גדול מהמיתוס של קנדי בחייו וברציחתו, כרוך בקונספירציות, בעיקר אחרי מותו ועד עצם היום הזה (חלק מתיאוריות הקונספירציה הבאמת מטורללות של QAnon טוענות שקנדי לא נרצח בדאלאס אלא שהוא בחיים, או לפחות היה בחיים עד לפני זמן קצר, ובנו ג'ון, שנהרג בתאונת מטוס ב־1999, חי, מסתתר ותומך נלהב של טראמפ וכנראה ירוץ איתו כסגן הנשיא שלו). אילינוי, אז וגם עתה, היא מדינה דמוקרטית עם פוליטיקה בעייתית. בעת ההיא הבוס הפוליטי שלה היה ריצ'רד דיילי, ראש עיריית שיקגו המיתולוגי, שטבע את הביטוי "הצביעו מוקדם, הצביעו הרבה"; ובוס המאפיה היה סם ג'יאנקנה, שגם הוא היה מעורב בפוליטיקה הדמוקרטית; וטקסס, אז עוד דמוקרטית, היא מדינתו של לינדון ג'ונסון, סגנו המיועד של קנדי.

בסופו של דבר קנדי נבחר בזכות מסע בחירות ממוקד, התמקדות במדינות המתנדנדות – ואולי בעיקר בזכות המכשיר שכבר לא חדש, אבל בשנות ה־60 יגיע לשיא השפעתו: הטלוויזיה, כמובן. משהו חדש בא לעולם – עימות בין המועמדים לנשיאות, בשידור חי לכל סלון באמריקה. כשאנו מתבוננים בו היום, העימות מכובד, ממלכתי, איטי. המועמדים עונים תשובות ארוכות על נושאים רציניים. אולי כאן הנוסטלגיה מוצדקת.

העימות היה לחומר לדוקטורטים בתקשורת ופוליטיקה. ניקסון המתרוצץ מעצרת לעצרת, כשרגלו הפגועה מאלצת אותו להעביר משקל מרגל לרגל בזמן עימות – מה שנתפס כאי־נוחות והתחמקות, החליפה האפורה הנבלעת ברקע, הוא לא חש בטוב, לא היה מגולח היטב וסירב להתאפר. אלה, יחד עם התאורה הבעייתית, הציבו אותו באור רע. ולעומתו קנדי שהתכונן היטב, נח, לבש חליפה כחולה הבולטת על הרקע אז, וכן, נראה טוב יותר. המראה ניצח. היום אנחנו רגילים לכך, אז זו הייתה נקודת מפנה.

ועדיין: רוב מאלה שהאזינו לעימות ברדיו, סברו שניקסון ניצח (בין השאר כי המבטא הבוסטוני של קנדי היה פחות ברור ברדיו). אבל הטלוויזיה קבעה. 70 מיליון אמריקאים צפו בעימותים. על פי הסקרים, כ־4 מיליון מהם שינו את עמדותיהם בעקבות העימותים. מיליון עברו מקנדי לניקסון, 3 מיליון מניקסון לקנדי. קנדי ניצח ברוב של מעט יותר מ־100 אלף קולות.

נאום ההשבעה של קנדי היה אחד הטובים, ודאי אחד המלהיבים אי פעם. אכן, נשיא חדש לדור חדש. בעצם לא לגמרי: שנות אייזנהאואר נחשבות בדמיוננו הקולקטיבי כשנות נמנום של אמריקה בפרברים הלבנים, הנוצריים. זה לא מדויק – אז נבנתה רשת האוטוסטרדות, החל הרוקנרול, התקבלה פסיקת בראון נגד משרד החינוך, רוזה פרקס סירבה לקום באוטובוס ומרטין לותר קינג צעד בסלמה, אבל אלה היו עדיין אירועים "בשוליים".

צילום: Center for Jewish History, Flickr

מרטין לותר קינג בצעדה בוושינגטון, 1963 // צילום: Center for Jewish History, Flickr

נהרות הדם של דרום־מזרח אסיה

ישנן שאלות לא פתורות, שכמובן כבר לא ייפתרו, על קנדי. היה לו הפוטנציאל להיות נשיא דגול, האם היה מגשים אותו? אולי הגשים אותו, ולו חלקית, בשנתיים ועשרת החודשים שבהם כיהן? או שהיה נשיא די כושל?

מצד אחד, הפיאסקו הנורא של ההתערבות בקובה (הפלישה למפרץ החזירים) זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד. ובאותו הקשר, של אמריקה נגד הקומוניזם, ניתן להוסיף את המפגש הראשון שלו עם חרושצ'וב, שבו האיכר הרוסי הפשוט התעלל בבן הטובים האמריקאי – והסיק, בטעות, שהוא חלש ויישאר חלש. וזה מביא אותנו לרגע הקריטי של נשיאותו, של המלחמה הקרה כולה: הניהול המזהיר של משבר הטילים בקובה, על פני 13 ימים באוקטובר 1962, שנה לפני רציחתו. מתיחת הקו בפני ברה"מ, מניעת ניצחון תעמולתי ואסטרטגי קריטי – תוך כדי חסימת הקולות בממשלו, בעיקר בכוחות המזוינים ולא רק בהם שתבעו מלחמה בקובה. אגב, שוב עניין של דימוי: בתום המשבר הוציאה ברה"מ את הטילים מקובה; במסגרת ההסכם, ובצנעה, הוציאה ארה"ב את הטילים שלה מטורקיה. כלומר, לא חזרו לסטטוס קוו הקודם – ובהשוואה למצב ערב המשבר, ברה"מ דווקא הרוויחה, אבל הדימוי יישאר. הטלפון האדום הותקן, משברי העתיד כבר ינוהלו אחרת לגמרי.

והייתה גם הירושה הבעייתית שיותיר קנדי אחריו. אייזנהאואר אמנם חשדן, ובנאום חשוב קורא לאמריקאים להיזהר מהקומפלקס התעשייתי־צבאי, אבל קנדי, הדמוקרטים, נושאים עדיין את צלקות עידן מקארתי של שנות ה־50.

אביו של קנדי, ג'ו, הבטיח להנרי לוס, המו"ל החשוב ביותר של התקופה ונץ מושבע, שהילד יהיה בסדר, הוא גיבור מלחמה, הוא לא יהיה רכרוכי מול הקומוניסטים חסרי האל. וכך קנדי מתחיל לשלוח יועצים צבאיים לדרום וייטנאם. וכשזה לא יעזור, והווייטקונג ימשיך להצליח במאבקו, קנדי יקשיב ליועציו שמסבירים שהבעיה היא שהממשל הדרום וייטנאמי לא תקיף מספיק, לא מחובר מספיק לאוכלוסייה (הנשיא נו דין דיים ובני משפחתו רבי־העוצמה והמושחתים הם נוצרים, במדינה שכמעט כל אוכלוסייתה בודהיסטית), וייתן היתר להפיכה צבאית בחסות אמריקאית. בהפיכה הזו יירצחו הנשיא, אשתו ואחיו – ויעלה משטר צבאי שבלי ספק יביא לפתרון, כלומר ניצחון בווייטנאם תוך כמה חודשים. "הניצחון כבר נראה לעין", אמר גנרל הרקינס, מפקד כוחות ארה"ב בדרום וייטנאם במארס 1963, ומעתה ואילך מפקדים – ופוליטיקאים – אמריקאים יראו את האור המנצנץ של הניצחון בקצה המנהרה, שוב ושוב – כל הדרך אל התבוסה המשפילה. מ־1,400 יועצים צבאיים בזמנו של קנדי, המספר יגיע תוך חמש שנים בלבד ליותר מחצי מיליון חיילים אמריקאים – ובאותה מידת הצלחה. כלומר, כישלון.

את ההמשך אנו מכירים: ההסתבכות, "הניצחון נמצא מעבר לפינה", ספירת גופות כשיטה של שר ההגנה רוברט מקנמרה, איש חקר הביצועים האולטימטיבי, שהיה קודם לכן מנכ"ל ענקית הרכב פורד, והביא שיטה כה רציונלית לניהול מלחמות – בתנאי שהצד השני רציונלי כמו האמריקאים…

מתקפת הטט – שהייתה מבחינת הווייטקונג תבוסה צבאית איומה, אבל ניצחון תודעתי ופוליטי. המספרים הבלתי נתפסים: יותר מ־50 אלף הרוגים אמריקאים, נכון, שכולם זוכרים מהסדרות התיעודיות, הסרטים, הספרים – אבל כדאי לזכור, גם מיליוני וייטנאמים. הטרגדיה של וייטנאם, מהרבה בחינות, הייתה שהיא ניצחה במלחמה ונותרה בת חסות של מוסקבה. והפצצות, כל כך הרבה הפצצות על ג'ונגלים, כולל כאלו של נשק כימי. ומכיוון שמאז מלחמת העולם השנייה ארה"ב נלחמה פעמים רבות – אבל מעולם לא הכריזה בפועל על מלחמה, כולל אישור הקונגרס, כי יש לכך משמעויות חוקתיות וכלכליות – אנשים גויסו על פי היום שבו נולדו. מי שיכול היה – כולל אנשים כמו ביל קלינטון, דונלד טראמפ, כל חבריהם למעשה – נשאר בבית וחגג את הסיקסטיז. מי יצא לווייטנאם? לבנים פטריוטים, בעיקר דרומיים מהאסכולה הישנה, בהחלט; ומי שלא הייתה לו ברירה. איך יאמרו השחורים על וייטנאם ובצדק? האדם הלבן שולח את האדם השחור להרוג את האדם הצהוב. ועדיין, מי העלה בדעתו שקומץ איכרים יכול להביס את ארצות הברית של אמריקה? 

תידלק, תתחבר, תנשור

ואז כמובן התאריך ההוא, שכל אמריקאי מאותו דור זוכר, זוכר בדיוק איפה היה ומה עשה כשהגיעה הבשורה מדאלאס. תחילת הסוף של עידן התמימות של ארה"ב. הרצח בדאלאס. כדאי לזכור – קנדי יורד לדרום, לפלורידה ולטקסס, כי זוהי פתיחתה של שנת בחירות, שנה בדיוק לפני בחירות 1964, צריך לחזק את התמיכה בדרום. אמנם הלבנים שם מצביעים לדמוקרטים מאז מלחמת האזרחים, אבל הם חשים אי־נוחות מהתבטאויות הנשיא, מהריחוק שלו מהגזענים הלבנים, מהתמיכה שלו – ולו חלקית – במרטין לותר קינג, המטיף השחור, שבעקבות מהטמה גנדי מנהל מאבק בלתי אלים, אבל מאוד אפקטיבי, נגד משטר ג'ים קרואו (חוקי ההפרדה הגזעית הפדרליים והמקומיים), נגד האפליה הממוסדת בדרום. ואת נאומו הידוע, הנאום האופטימי, המחבק גם את המדכאים, נאום 'יש לי חלום', יישא ד"ר קינג בוושינגטון, שלושה חודשים בדיוק לפני רצח קנדי.

ואם אנו באלימות פוליטית אמריקאית – בשנת רציחתו של קנדי נרצחו שלושה פעילי זכויות אזרח במיסיסיפי, שני יהודים ושחור צעירים, שנסעו דרומה לסייע לשחורים להירשם להצביע. מלקולם אקס נרצח ב־1966, וב־1968 נרצחים, בהפרש של חודשיים בלבד זה מזה, מרטין לותר קינג ובובי קנדי, אחיו של ג'ון, שסביר להניח היה נבחר באותה שנה לנשיאות אם לא היו מתנקשים בחייו, בתום מסע הפריימריז המוצלח שלו.

את החקיקה הנקראת 'החברה הגדולה' כבר לא יעביר קנדי – אלא סגנו ויורשו, לינדון ג'ונסון, המחוקק האולטימטיבי (ראו מדור הפתיחה של הח"מ בגיליון זה), מי ששלט בסנאט והכיר את כל השטיקים והטריקים של החקיקה. הוא יפדה טובות, ישדל, יאיים, יגרד גב זה או אחר, יסביר שמדובר במורשתו של ג'ק – ויעביר את החקיקה שתשנה את פניה של אמריקה, ולטווח הארוך תעביר את הדרום הלבן מהדמוקרטים לרפובליקנים.

לינדון ג'ונסון בבית הלבן, עם מרטין לותר קינג ומנהיגי התנועה לזכויות האזרח, 1964 צילום Yoichi Okamoto

לינדון ג'ונסון בבית הלבן, עם מרטין לותר קינג ומנהיגי התנועה לזכויות האזרח, 1964 // צילום: Yoichi Okamoto

מה שנראה היה מבחוץ כמו תחילת מלחמת אזרחים, ודאי תרבותית, הגיע לשיא במה שנקרא תרבות הנגד עם טימותי לירי, המרצה ששכנע את צעירי דורו שהסם הפסיכדלי LSD הוא הפתרון, שסיסמתו הייתה (בתרגום חופשי): "תידלק, תתחבר, תנשור". Turn on, Tune in, Drop out. תרבות הנגד האמריקאית לא פרצה בתחילת שנות ה־60 – היא החלה בעצם רק לקראת סיום העשור, נכנסה מהשוליים לליבה רק אחרי מתקפת הטט. רק אז תתחיל באמת ההליכה לסן פרנסיסקו. נכון, מעט קודם לכן נולד אחד הסמלים החשובים ביותר של אותה תרבות נגד – מחזמר באוף ברודוויי ושמו 'שיער', ובו שירים החוגגים את השיער הארוך, שורה של מעללים מיניים, השתמטות מהמלחמה, יחסי מין בין לבנים לשחורים. ההפך המוחלט מכל מה שההורים הלבנים, ודאי דרומית לקו מייסון־דיקסון (ובעצם גם הרוב שחיים מצפון לו), האמינו בו.

וכדאי לזכור עוד משהו חשוב – אין דבר כזה שמגיעה נניח תרבות חדשה, המוחקת מיד את קודמתה. מדובר בשכבות גיאולוגיות המטפסות זו על זו. כלומר – גם בשנים שבהן בוב דילן, סיימון וגרפונקל, סליי ומשפחת סטון, מרווין גיי וכל השאר כבשו את המצעדים, גם פרנק סינטרה ששר את 'My Way', אלביס פרסלי, או לואי ארמסטרונג עם 'איזה עולם נפלא', עשו אותו דבר. וכשברגר, קלוד ושאר חברי הקומונה ההיפית ב'שיער' שרו על עולם חתרני, הם לא היו המחזמר המצליח ביותר – על התואר הזה התחרו 'כנר על הגג', 'הלו דולי', 'מצחיקונת' ו'איש למנשה' הכה מסורתיים.

צילום: Central Press, Getty Images IL

צילום: Central Press, Getty Images IL

אז מה מאזן הביניים בתום העשור הזה? ארה"ב מסובכת בווייטנאם, באוניברסיטת ברקלי ובקמפוסים אחרים ההפגנות סוערות, הזעם השחור מבעבע ומתפרץ אף הוא בערים הגדולות. אבל מצד שני, ב־1968, ניצח בבחירות לנשיאות ריצ'רד ניקסון, אותו שמרן שרבים כל כך שנאו, ודאי ילדי הפרחים, ומי שהכל היו בטוחים שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה סופית שנים קודם לכן (ב־1962 הוא הפסיד שוב, הפסד משפיל במיוחד, בבחירות למושל קליפורניה).

אבל החיים אינם רק פוליטיקה ומלחמות. בנאום ההשבעה שלו קנדי סימן יעדים. אחד מהם היה "להציב אדם על הירח עד סוף העשור" – לא סתם אדם כמובן, אדם אמריקאי. האסטרונאוטים היו לגיבורי תרבות בשנות ה־60, ארה"ב החלה לעקוף את ברה"מ בתחום הכה חשוב הזה של המרוץ לחלל – חשוב אסטרטגית, חשוב יוקרתית – ובקיץ של 1969 נשמעו המילים הכה ידועות שאמר ניל ארמסטרונג מהשטח המכונה 'ים השלווה': "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". אמריקה ניצחה במרוץ. ובעצם, לא רק ארה"ב. האנושות הראתה, כמו שהיא מראה לעיתים – ניתן לטעון לעיתים רחוקות מדי – את יכולתה המדעית, הטכנולוגית, המפעימה. מאות מיליוני בני אדם צפו בנחיתה בשידור ישיר, וחוו התרגשות שיא. בצדק.

באז אולדרין על הירח, 1969 // צילום: ניל ארמסטרונג

באז אולדרין על הירח, 1969 // צילום: ניל ארמסטרונג

פרצופו הזוועתי של הקומוניזם מתגלה

עוד נחזור לארה"ב – אבל גם ב"מאה האמריקאית", גם בעשור האמריקאי הזה, היא לא לבדה.

ומה קורה בינתיים בגוש הקומוניסטי? יש לנו נטייה לחלק את התקופות על פי קלישאות נוחות: שנות סטלין הנוראות, ובהן גם הניצחון במלחמת העולם השנייה ופולחן האישיות. ימי חרושצ'וב ותחילת ההפשרה, ולימים הדטאנט של גורבצ'וב. משום־מה לעיתים קרובות נשמט מזיכרוננו הקולקטיבי לאוניד ברז'נייב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, כלומר שליט ברה"מ, מ־1964 ועד 1982. ימי דור כמעט, 18 שנים. רק סטלין שלט זמן רב יותר. ברז'נייב, שחילק לעצמו עיטורים שלא היה זכאי להם ביד רחבה, היה אבי 'דוקטרינת ברז'נייב': שליטה בלא פשרות בגוש המזרחי, מאבק וניסיון להגיע לשוויון אסטרטגי מול המערב. לימים תמוטט הדוקטרינה את כלכלת ברה"מ ואת המדינה והגוש כולו, אבל זה דבר שאנו יודעים בחוכמה שבדיעבד.

ברז'נייב נואם בוועידה הקומוניסטית 1971 // צילום: Mondadori Portfolio by Getty Images IL

ברז'נייב נואם בוועידה הקומוניסטית 1971 // צילום: Mondadori Portfolio by Getty Images IL

מה שברור גם בזמן אמת, הוא שהקומוניזם של ברה"מ איבד את ה"אפיל" שלו. לא רק בגוש הקומוניסטי הקודר, העצוב, הטוטליטרי, אלא בעולם האינטלקטואלי המערבי. יש עוד מתי מעט הנאמנים למורשת סטלין; אבל בהכללה, אחרי שמתבררים ממדי הזוועה של הגולאגים, משפטי הראווה וכל השאר, ברור לכל שבזירה הרעיונית הקומוניזם הסובייטי לא עובד. ולא רק בה: המלחמה הקרה היא התמודדות על פני העולם כולו, אבל התחושה תמיד הייתה שאם תהיה מלחמה, היא תהיה שוב במישורים הגדולים של אירופה המרכזית, בין גרמניה לפולין, אוקראינה, בלרוס, כמו בעבר.

ולמערב יש נקודת תורפה – שהיא נקודת תורפה גם למזרח: ברלין. העיר המחולקת, בירת הריגול, שבה ניתן לעבור מהצד המזרחי למערבי – ולהפך. ורבים מנצלים זאת. גרמניה המזרחית פשוט מתרוקנת מתושביה: משום־מה עשרות ומאות אלפי בני אדם, בעיקר צעירים ומשכילים, מגיעים לברלין המזרחית ומעדיפים, מי היה מאמין, את גרמניה המערבית על פני שלטונם המלבב של ולטר אולבריכט ואריך מילקה.

2.5 מיליון בני אדם עברו מערבה מאז חלוקת גרמניה. ביום אחד בלבד, למשל, ערקה כל מחלקת המתמטיקה של אוניברסיטת לייפציג. ומערב גרמניה, וכמובן בנות ברית נאט"ו, חוששות מאוד שיום אחד ברה"מ תפלוש לברלין המערבית, שאי אפשר להגן עליה צבאית (היא מובלעת הנמצאת מאות קילומטרים בתוך גרמניה המזרחית), דבר שעלול להצית את מלחמת העולם השלישית. מצור על ברלין נכשל, צריך פתרון יצירתי חדש.

משחקי ריגול

נהגי המוניות היו הראשונים להבין שמשהו מתרחש, כשלא יכלו להגיע למזרח העיר. ב־13 באוגוסט 1961 החלה בניית הגדר, שהייתה לחומה. חומת ברלין. ובה: מגדלי שמירה, צלפים, כלבים, כוחות צבא. ועדיין, אלפים סיכנו את חייהם כדי להגיע לחופש. 5,000 הצליחו, כ־200 נהרגו בניסיון. סיום המלחמה הקרה יהיה ב־1989, כאשר החומה תנותץ על ידי המון אדם מאושרים בלילה אחד. ולידה ינאם ג'ון קנדי ביוני 1963 נאום, ובו יאמר את המילים הידועות: "אני ברלינאי". לכאורה, גרמניה המערבית התנגדה בתוקף לחומה – אך בזמן אמת הם קיבלו אותה כמעט באנחת רווחה. היא סיימה את הפחד מהשתלטות על ברלין, הפחיתה את החיכוך. וקנדי אמר משהו מדויק עם הקמת החומה – "ניצחנו במלחמה הקרה". כי ברור לחלוטין שהדרך היחידה שבה הגוש הקומוניסטי יכול לשמור על אנשיו בתוכו, היא על ידי הפיכתו לכלא אחד גדול.

בניית חומת ברלין, 1961 // צילום: Von Keussler, picture alliance via Getty Images IL

בניית חומת ברלין, 1961 // צילום: Von Keussler, picture alliance via Getty Images IL

יהיה ניסיון נוסף ב"סוציאליזם בעל פרצוף אנושי", שיסתיים בכך שיתברר שאין לו. לפחות לא בגרסה הסובייטית. צ'כוסלובקיה מתירה את הרסן. צעירים עם שיער ארוך. סופרים ובמאי קולנוע עם חופש יצירה, המעיזים ללגלג בעדינות על הקומוניזם. לא יעלה על הדעת.

האביב של פראג תחת המנהיג אלכסנדר דובצ'ק החל בינואר 1968, ונמחץ ב־20 באוגוסט באותה שנה, כאשר מאות אלפי חיילים ואלפי טנקים של ברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה. זה היה המסמר האחרון בניסיון הסובייטי להטות את לב ההמונים במערב, או אף את האינטלקטואלים במערב, אבל הכוח הברוטלי הצליח, לפחות לעוד 21 שנים.

משחקי הריגול של המלחמה הקרה ישוחקו בערי מרכז אירופה: ברלין, וינה, וכן – כמובן – גם בלונדון ובוושינגטון. בוגדים ייחשפו: ג'ורג' בלייק, קים פילבי ואחרים. ומשחקי הריגול כמובן ישוחקו גם בדפי הספרות ובסרטי הקולנוע.

הבריטים הם סופרי הריגול הטובים מכולם – מאז רודיארד קיפלינג ועד ימינו. אמנם איש ביון לשעבר ממלחמת העולם השנייה בשם איאן פלמינג החל לכתוב את עלילות גיבורו, סוכן הוד מלכותה ג'יימס בונד, כבר בשנות ה־50 (הספר הראשון בסדרה, 'קזינו רויאל', ראה אור ב־1953), אבל הסרט הראשון, 'דוקטור נו', יצא לאקרנים בדיוק עשר שנים אחר כך, בשנת 1963; ובונדים למיניהם ממשיכים לרדוף על מסך הקולנוע אחרי נבלים ציוריים ויפהפיות חטובות בלהט זהה, מאז ועד היום.

אבל עם כל הכבוד לפלמינג, יש טובים ממנו בהרבה. שני בריטים אחרים, מהורהרים, ציניקנים, שבעולמם האפור כבר אין טובים ורעים מוחלטים, האויב יכול להיות המנהל החלקלק האופורטוניסט והציניקן הרוצה להתקדם ומוכן להקריב את איש השטח שלו, או הבוגד מהחדר הסמוך שהגיבור מכיר מאז למדו יחד באוניברסיטת יוקרה. הם מביאים עומק ודמויות בלתי נשכחות אל הדף ואל המסך, ופורצים בהפרש של חודשים ספורים, מיד לאחר הקמת חומת ברלין.

ב־1962 מפרסם לן דייטון את 'תיק איפקרס', שיהיה לסרט עם צעיר בריטי שיהפוך לכוכב בין השאר בגלל הסדרה הזו, מייקל קיין שמו. בספר, וכן בבאים אחריו באותה סדרה – 'סוס מתחת למים', 'לוויה בברלין' ו'מוח מיליארד הדולר' – הגיבור מדבר בגוף ראשון, בסגנון הנואר הבלשי האמריקאי. יודע רק תמונה חלקית, לא בא מהמעמד הנכון ואין לו שם.

וב־1963, איש שירות הביון MI6 לשעבר דיוויד קורנוול, הכותב תחת שם העט ג'ון לה קארה, יכתוב ספר שיהיה ללהיט על משחקי הריגול האכזריים, הציניים, ובסופו של דבר הלא משפיעים בברלין המחולקת. הספר 'המרגל שחזר מן הכפור' נחשב עד היום לספר הריגול הטוב ביותר אי פעם. הגיבור, אלק לימאס, שמבין את בוגדנותם האיומה של מעבידיו, שהמטרה מקדשת את האמצעים עבורם, שהם (זהירות, ספוילר!) מקריבים אותו, את שותפתו – היהודייה, אדם חף מפשע – יהודי מזרח גרמני, כדי להגן על הסוכן שלהם, הנאצי במוצהר.

כן, לה קארה כתב ספר ובו מוקרבים שני יהודים בגרמניה החדשה, כדי להגן על נאצי שנסחט כדי להיות סוכן בריטי. הוא מעדיף לא לחזור מן הכפור, למות על החומה עם עקרונותיו. בספר מופיעה דמות משנית, מנהל אפור וסתמי בשירות הריגול, ג'ורג' סמיילי שמו, שיהיה לגיבורו המוכר של לה קארה.

מועדון הקצב

אז דרך לה קארה ודייטון הגענו ללונדון, שכבר איננה בירת אימפריה. אבל לפתע, העיר האפרורית הזו הופכת למכתיבת טעם בעולם המערבי כולו. אפילו זוכה בגביע העולמי בכדורגל ב־1966, ובגמר מנצחת את גרמניה, מה יותר מתוק מזה. אגב, מאז ועד היום הם משוכנעים שהם מעצמת כדורגל, ומתבזים פעם אחר פעם בגביעי העולם, אבל זה סיפור אחר.

פרשת פרופיומו, שערבבה ריגול ומין, ושהיה לה אפילו ספיח ישראלי, הוכיחה את יכולתם האדירה של האנגלים להנפיק שערוריות עסיסיות. רחוב קרנבי הופך מותג. ב־1964 ממציאה האופנאית מרי קוונט לבוש חדש, כשהיא מקצרת באופן דרסטי את החצאית, והמיני בא לעולם. זו גם השנה שבה הרולד ווילסון, איש מפלגת הלייבור, הופך לראש ממשלת בריטניה. שנה אחר כך, בעת כהונתו, יוענק תואר אבירות לארבעת הבריטים המפורסמים ביותר בעולם. ודאי המשפיעים ביותר.

שוכחים היום שהביטלס גדלו על ברכי המוזיקה האמריקאית. הם החלו את דרכם במועדוני ליברפול והמבורג כשהם מבצעים גרסאות כיסוי, קאברים, לאלביס, ריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס.

ולא, הם לא היו הממשיכים הישירים שלהם: גל הרוקנרול הראשון, האמריקאי, היה באמצע שנות ה־50. אבל בסוף העשור, בתחילת שנות ה־60, ארה"ב לא שטופה ברוקנרול – המצעדים כבושים בידי פביאן, פרנקי אוואלון, פול אנקה, ריקי נלסון, פול ופולה, כאלה מיני מתקתקים. ההשפעה התרבותית האדירה של מוזיקת הנשמה – של ריי צ'רלס, ארת'ה פרנקלין, ווילסון פיקט, אוטיס רדינג וכל השאר – הייתה, בהחלט, אבל לקח להם זמן לחדור לזרם המרכזי, מילים מכובסות ל"הלבן", של מוזיקת הפופ.

הדבר המצחיק במה שמכונה 'הפלישה הבריטית' – מסעות ההופעות של הביטלס, ואחריהם האבנים המתגלגלות, פינק פלויד, המי, לד זפלין, האנימלס ושאר הלהקות הבריטיות בארה"ב – הוא שהם גילו מחדש לאמריקאים את המוזיקה שלהם עצמם. כשמיק ג'אגר וחבריו לסטונס הגיעו לאמריקה, הם רצו לפגוש את האמן הדגול שעל שם שירו הידוע הם נקראו, ענק הבלוז מאדי ווטרס. הם מצאו אותו – עובד כשרת באולפנים שבהם הקליט.

הביטלס שינו את המוזיקה. נכון, הם עמדו על כתפי ענקים – בהתחלה. ואז, באלבומי המופת 'סרג'נט פפר', 'אבי רואד', 'האלבום הלבן', הם פרצו דרכים חדשות. ולהקות אחרות, יוצרים אחרים, היו איתם – בריטים, אמריקאים, מה לא. (אגיד לכם מה לא – ישראלים לא. תקופת הסיקסטיז בישראל, ודאי במובן תרבותי, תחומה, כרגיל אצלנו, בין מלחמות: מתחילה אחרי מלחמת ששת הימים ומסתיימת במלחמת יום הכיפורים. תרבות הנגד שלנו – 'מלכת אמבטיה' – נתקלת בפלצות, ובמוזיקה, כשהביטלס עומדים להתפרק, כשהעשור מסתיים, הלהיט הגדול בישראל הוא 'בהיאחזות הנח"ל בסיני', הלהקות הצבאיות בשיאן.)

לונדון הייתה המקום הנכון להיות בו באותן שנים, גם אם השביתות וקריסת התעשייה כבר סימנו את התקופה הרעה, שתבוא רק בעוד כמה שנים ספורות.

ושוב אותה הערת אזהרה: הסיקסטיז אינן מקשה אחת. כשלונדון עישנה חשיש ושרה ביטלס, כשבארה"ב הסופרימס ולהקות הצליל הקליפורני שרו בהרמוניה, עלו לשלטון – בהפיכות אלימות יותר או פחות – ניקולה צ'אושסקו ברומניה, מפלגת הבעת' בסוריה, סוהארטו באינדונזיה ועוד ועוד.

הביטלס באמריקה, 1964 צילום United Press International, ויקיפדיה

הביטלס באמריקה, 1964 // צילום: United Press International, ויקיפדיה

תסבוכות אוריינטליות

ומה קורה בינתיים ביבשת הגדולה בעולם?

הודו בשליטתה של אינדירה גנדי היא מקום נחשל, הלוחם בפקיסטן, השכנה הנחשלת עוד יותר. יפן מראה שיש לה פוטנציאל בארגון אולימפיאדת טוקיו בשנת 1964, אמת, אבל מה כבר יכול לצאת מהמדינה שעוד לא עברו 20 שנה מאז נכנעה ללא תנאי במלחמת העולם השנייה. מדינה שמייצרת צעצועים זולים, מנסה לחקות את המערב, ויש לה יומרה לייצר מכוניות ואלקטרוניקה? הם יתחרו באירופה, בארה"ב? הרעיון עצמו נלעג. אז.

והמדינה המאוכלסת בעולם, מה איתה? סין נמצאת בעוויתות גסיסה מתמשכות.

ב־1961 נאלץ מאו דזה־דונג להתפטר מהנהגת המפלגה והמדינה. דנג שיאו פינג נקרא, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה, להציל את המדינה מאסון כלכלי והומניטרי שהמיט עליה מאו, הפעם כישלון 'הזינוק הגדול קדימה', שעלה בחייהם של עשרות מיליונים ברעב (ראו כתבה נרחבת בעניין של הח"מ בגיליון 'ליברל' ינואר 21').

דנג אכן מציל את סין, אבל גם אומר דברי כפירה: "לא משנה אם החתול שחור או לבן. אם הוא תופס עכברים הוא חתול טוב". לא משנה?? אידיאולוגיה לא משנה, אלא המציאות משנה? מותר לזנוח את המשנה הקומוניסטית אם היא גורמת סבל ורעב המוני? לא יעלה על הדעת. ומאו יוצא לתפוס מחדש את השלטון, להציל את האידיאולוגיה הטהורה מהפרגמטיסטים האלה. ובתמיכת הצבא הוא משלח את המשמרות האדומים, צעירים נלהבים, המנופפים בספר האדום הקטן של כתבי מאו נגד הבורגנות, נגד המערביות, נגד הדקדנס הפושה במדינה.

'מהפכת התרבות' הייתה העווית האחרונה של משטר מאו – אגב הרצחני ביותר, במספרים יבשים, מבין הרוצחים הגדולים של המאה ה־20. היא יצאה מהר מאוד מכלל שליטה, אבל זו הייתה הכוונה. מהפכת התרבות שהחלה ב־1966 הסתיימה למעשה רק עשור אחר כך, עם מות מאו ותבוסת כנופיית הארבעה ובראשם אלמנת מאו. וכן, כרגיל, היו אינטלקטואלים במערב שכבר לא יכלו להעריץ את סטלין, היה יותר מדי מידע עליו, אבל מאו פשוט ההליכות, האיכר הקורן טוב? כן, כל עוד ההערצה אינה תחת שלטונו, אלא מבתי הקפה של הגדה השמאלית בפריז. ומאו כמובן לא היה הרודן היחיד.

מאו דזה־דונג, 1967 צילום Apic, Getty Images IL

מאו דזה־דונג, 1967 // צילום: Apic, Getty Images IL

הבטחה ושמה אפריקה

ומה בשאר העולם שכונה אז 'העולם השלישי' (הראשון היה המערב, השני הגוש הקומוניסטי)?

מאבק ערכים מר התנהל באמריקה הלטינית. שנות ה־60 (וה־70) היו השנים של המאבק בין הכוחות – והאידיאולוגיות – של הימין והשמאל, אולי בצורה החדה ביותר בעולם: כמרים של הכנסייה הקתולית הלכו שמאלה, הרחק שמאלה, בדוקטרינת הצדק החברתי, והיו למעשה לפעילי שמאל בחסות הכנסייה. הממונים עליהם, הבישופים, המשיכו בקואליציה הוותיקה של כנסייה, צבא ובעלי אדמות, האליטה הלבנה שהמשיכה לנהל את המדינות, להילחם במלחמות אזרחים מלוכלכות: אלפרדו סטרסנר בפרגוואי, אנסטסיו סומוסה בניקרגואה, רפאל טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית ועמיתיהם.

מאורע שלא שמו לב אליו בזמן אמת היה באורוגוואי, ב־1962 – ייסוד הטופאמארוס, המחתרת או אם תרצו ארגון הגרילה העירוני הראשון באמריקה הלטינית. כיום, כשארגון הפארק, המחתרת השמאלית האחרונה באמריקה הלטינית, גוסס, קשה להיזכר – אבל אמריקה בערה. ועדיין, הדיקטטורות מהימין, שנקראו כמובן תומכות חירות בארה"ב פשוט כי היו אנטי־קומוניסטיות, יחזיקו מעמד עוד שנים רבות. ניסיונו של ארנסטו "צ'ה" גווארה לייצא את המהפכה הקובנית לאפריקה ולאמריקה הלטינית, יסתיים בחיסולו בידי צבא בוליביה.

אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק – כיום, כשתשע מעשר המדינות העניות בעולם הן באפריקה שמדרום לסהרה – אבל בשנות ה־60 אפריקה הייתה התקווה.

ראשית, אלה היו שנות העצמאות. בחלק מהמדינות בהורדה מנומסת של הדגל הבריטי, בחלקן בדם ואש, כששכירי חרב לבנים, המלהיבים את הדמיון עד ימינו, חילצו את אחרוני הלבנים מסטנליוויל וליאופולדוויל שבקונגו, שמיד ישנו את שמותיהן לקיסנגאני וקינשאסה. כמובן, בצפון היבשת נמשכה מלחמת העצמאות האיומה של אלג'יריה; אבל באפריקה שמדרום לסהרה, אפריקה השחורה, נראה היה שהעצמאות מצליחה: ב־1961 היה לחוף השנהב, שימו לב, תל"ג גבוה מלקוריאה הדרומית, ולגאנה גבוה משל יפן(!).

היו ויש להן מחצבים, הכל נראה מבטיח. אבל הכל השתבש – בשל המשטרים שקמו הן הפכו מיד לדיקטטורות מושחתות, בשל הימור על הגוש הקומוניסטי, מורשת הקולוניאליזם והעבדות, מלכודת אקלים ושינויי סביבה. הגבולות הקולוניאליים ששורטטו על מפות באירופה, בלי שום קשר למציאות בשטח, נותרו. כי האלטרנטיבה, כך חשבו אז והיום, גרועה יותר.

לא הכל קיבלו את המחשבה שהם נידונים לחיות במדינה שלא חשו אליה שום שייכות: בשנת 1967 החליטו בני שבט איבו, המשכיל והעשיר בניגריה, שהם רוצים מדינה משלהם. ביאפרה הם קראו לה, היא התקיימה כמה חודשים ומתה בדם ואש ורעב המוני, במיליון בני איבו שהושבו לניגריה בכוח ונמצאים בה עד עתה. כן, נעים יותר להיזכר בביטלס, אבל גם ביאפרה היא הסיקסטיז.

הרעב בביאפרה, 1968 צילום Romano Cagnoni, Hulton Archive, Getty Images IL

הרעב בביאפרה, 1968// צילום: Romano Cagnoni, Hulton Archive, Getty Images IL

ירושלים של ברזל

ואצלנו? מלחמת העצמאות הייתה חריג, וכך גם אותו מבצע בסיני, בחסות מערבית מושחתת, שכנעו את עצמן מדינות ערב. הסיבוב הבא יהיה שונה לגמרי.

ב־15 במאי 1967, יום העצמאות ה־19 של ישראל, הגיעה הידיעה – כוחות מצריים החלו לצלוח את תעלת סואץ ולהיכנס לסיני, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מבצע קדש ב־1956. תוך שלושה שבועות, עד תחילת המלחמה, יהיו בסיני שבע דיוויזיות מצריות ובהן 900 טנקים ו־100 אלף חיילים. יומיים אחר כך פנה נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר למזכ"ל האו"ם, בדרישה לפינוי כוח החירום של האו"ם. הדרישה התקבלה. שבוע לאחר הכנסת הכוחות הודיע נאצר על חסימת מְצרי טיראן לשיט ישראלי – עילה למלחמה בחוק הבינלאומי – ובחיוך רחב אמר: אם ישראל רוצה לצאת למלחמה, אהלן וסהלן.

לחץ הופעל על ירדן להצטרף למערכה לחיסול ישראל, וגנרל מצרי מונה לפקד על כוחותיה. ב־19 במאי גויסו כוחות המילואים של ישראל, המדינה שותקה למעשה. כל הגברים הכשירים אז היו בצבא, המשק לא תפקד. בעורף – שהיה מרוחק אז 19 קילומטרים מהחזית בתל אביב, כמה מטרים בירושלים, נותרו בעיקר נשים, ילדים וקשישים שהיו צמודים לטרנזיסטורים, מאזינים ל'קול הרעם' מקהיר, לפרשן הצבאי המגויס, האלוף במיל' חיים הרצוג, ולשירי התקופה – ובהם הלהיט החדש 'ירושלים של זהב', שיצא באותו יום עצמאות הנ"ל.

היום אנו נזכרים בשיר 'נאצר מחכה לרבין', בעליצות הבוטחת הזו. אבל מי שזוכר את המציאות, לא את המיתוסים, זוכר את החרדה האדירה. במדינת ישראל אז חיים רבים מאוד מניצולי השואה. משפט אייכמן הציף את אותה שואה שהודחקה עד אז. ובשנת 1967 ישראל נמצאת במיתון. הבדיחות היו מסוג "האחרון שעובר ב(נמל התעופה) לוד, שיכבה את האור".

לא ניכנס לכל הפרטים הידועים – רק שאחרי שלושה שבועות של המתנה, של מדינה משותקת ורהב ערבי, בלב כבד הוחלט על מלחמה.

ב־5 ביוני, בשעה 7:45 בבוקר, החל 'מבצע מוקד': ישראל הימרה על קיומה בהטלת קוביות אחת – האם נצליח להפתיע את חילות האוויר של המדינות האויבות על הקרקע, נשמיד אותם במהלומה אחת? מבלי להפחית מגבורת הלוחמים, מלחמת ששת הימים הוכרעה למעשה באותם שלושה גלי תקיפה בבוקר היום הראשון למלחמה, ששינתה את פני המזרח התיכון ומהדהדת בו עד היום.

פמיניזם, גייז ושמאל מהפכני

בסיקסטיז החלו תהליכים קריטיים לשוויון – אולי בעצם כדאי לתקן ולומר שתהליכים שהחלו קודם הבשילו, או התפרצו בשנות ה־60: הגלולה למניעת היריון תשנה מקצה לקצה את יכולת האישה לשלוט בגורלה, בהחלטה כמה ילדים ללדת – אם בכלל. בטי פרידן פרסמה את 'המסתורין הנשי', ג'רמיין גריר את 'הסריסה' – והאיצו את הגל השני של הפמיניזם. השחורים בארה"ב נאבקו לשוויון, בין המסר המפייס של מרטין לותר קינג למסר הבוטה של הפנתרים השחורים – מסר שזכור, בין השאר, מההצדעה המפורסמת של ג'ון קרלוס וטומי סמית באולימפיאדת מקסיקו 1968 (אולימפיאדה ששברה שיאים – בפעם הראשונה ירידה מעשר שניות בריצת 100 מטרים, הקפיצה המושלמת לרוחק של בוב בימון, דיק פוסברי קופץ לגובה דרך הגב).

ובסיום העשור, ב־28 ביוני 1969, מתקיים בניו יורק 'מרד סטונוול' – מילים גדולות, המתארות את היום שבו החליטו הומואים ולסביות להשיב מלחמה לשוטרים שהציקו להם בקביעות, במקרה הזה בבר באותו השם בניו יורק. התאריך הזה יסומן ויהיה המועד הקבוע למצעדי הגאווה בשנים שלאחר מכן. הדרך לשוויון הקהילה הלהט"בית החלה.

וה־מהפכה, או ניסיון המהפכה המפורסם ביותר בשנות ה־60, פרץ במאי 68'.

לרגע אכן נראה היה שהעולם הישן מתמוטט, כמו, אם תרצו השוואה היסטורית, באביב העמים – מהפכות 1848 באירופה, שבסיומן הקיסרים והריאקציה רק התחזקו.

במאי 68', אכן, הסטודנטים (אגב, הבייבי בומרס המבוזים של היום…) יצאו לרחובות. המהומות החלו באוניברסיטאות שונות, התפשטו, הגיעו לסורבון הפריזאי והשיא היה כשהרובע הלטיני בעיר מרד – 100 שנים אחרי שהברון אוסמן הרס את משכנות העוני והקים את הבולווארים הגדולים כדי שהתקוממות הקומונה לא תשוב – ושהפרשים יוכלו לדכא במהירות מרידות ולא ייאלצו להילחם בסמטאות הצרות.

ז'אן פול סארטר ושאר אינטלקטואלים מהשמאל קפצו על העגלה, ולרגע נדמה היה שהברית שעליה חולם אותו שמאל מאז ומתמיד – בין האינטלקטואלים לפועלים – אכן מתגשמת מרצון. מובילת ההתקוממות הייתה הליגה הקומוניסטית המהפכנית, ארגון טרוצקיסטי ש־11 מתוך 12 מנהיגיו היו יהודים – בראשם דני כהן־בנדיט, דני האדום.

אבל על מאי 68' אמרו בלעג ובצדק – זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מרדה הבורגנות בפרולטריון השבע. וכשבמאי הקולנוע האיטלקי הנערץ פייר פאולו פאזוליני הוזמן לדבר בפני הסטודנטים השובתים ברומא, הוא אמר להם: "אתם חושבים שאני בעדכם? אני שונא אתכם, ילדים מפונקים ואנוכיים, אני הרבה יותר בעד השוטרים שהם באמת בני פועלים ואיכרים, ולא אתם שבאים להפגין וחוזרים לארוחת הצהריים שמכינה המשרתת".

קץ האופטימיות. סוף דבר

האספה הלאומית בצרפת פוזרה, במדינה הייתה שביתה כללית, הסטודנטים כבשו את הרחובות. דה גול סיים את הקריירה הפוליטית שלו. ניצחון? ויוה לה רבולוסיון? לא.

ביוני, חודש בלבד אחרי תחילת המרד, התקיימו הבחירות. מפלגתו של דה גול זכתה ברוב מוחץ, האספה הלאומית שנבחרה הייתה שמרנית וימנית הרבה יותר מקודמתה.

והייתה השפעה נוספת לאירועי מאי 68', בעולם כולו: מרבית המשתתפים התברגנו, השתלבו. מעטים, מתוסכלים מכך שלא הצליחו להפיל את השלטון באמצעות מחאות ברחוב, יפנו להפיל את השלטון באלימות קשה יותר – בטרור. הם אלה שייסדו את ארגוני הטרור שיטילו את חיתתם על העשור הבא, שנות ה־70: הצבא האדום הגרמני – ארגון באדר־מיינהוף, הצבא האדום היפני, הבריגדות האדומות האיטלקיות, 'ארגון החזאים' בארה"ב (ראו מאמר נרחב מאת הח"מ בגיליון 'ליברל' פברואר 21').

את המסע הזה בסיקסטיז התחלנו באמריקה אופטימית, חייכנית, הנשיא קנדי המכריז על הנחתת אדם על הירח, על הקמת חיל השלום. בסוף אותו עשור אמריקה פצועה, מדממת על אדמתה שלה ובווייטנאם, והעולם, איך נאמר, לא נראה מקום טוב יותר.

ב־1967 מתחיל 'הקיץ של האהבה', כך הוא נקרא. הקיצים הבאים מעצימים את נהירת הצעירים להתכנסויות שכולן פציפיזם, אחווה, מין חופשי, סמים ומוזיקה. השיא מגיע שנתיים אחרי, אז מתקיים אחד הסמלים הבולטים של הסיקסטיז, פסטיבל וודסטוק, כישלון כלכלי נורא – אבל הצלחה אמנותית אדירה, מיתוס לשנים. נגד הממסד, נגד וייטנאם, בעד סמים, אהבה ושלום. אידיאל – לפחות לכמה. והייתי שמח לסיים כאן את המאמר. אבל…

הקיץ של האהבה חלף, כמו הסיקסטיז כולן. הפסטיבל הגדול הבא יהיה כמה חודשים אחרי וודסטוק, באלטמונט שבקליפורניה, בדקות האחרונות של העשור, דצמבר 1969. גם אליו הגיעו מאות אלפי בני אדם, ובשעת הופעת הלהקה האחרונה, הרולינג סטונס, הרגו המאבטחים שנשכרו – כנופיית 'מלאכי הגיהינום' – מעריץ של הלהקה. הסיקסטיז מתו סופית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook