יהדות התפוצה // מאת דוב גרינבוים

העיתונות החרדית עברה דרך מרתקת מאז תחילת המאה ה־20 ועד היום, עם שבירת ההגמוניה של המפלגות, הקמת השבועונים, התחזקות הפרינט מול המגמות בציבור החילוני, אבל גם פריחת הרדיו והאינטרנט במגזר.

בחודש מרץ עלתה לשידור בערוץ כאן 11 סדרה דוקומנטרית בשם 'נייעס', בעריכת צביקה בינדר ואיילת אפרתי. כותב השורות הללו היה בין מרואייני אותה סדרה, שהתיימרה להביא את סיפורה של התקשורת החרדית. כמה משפטים שנאמרו על ידו הפכו ויראליים (פה ושם עם הוצאה מההקשר, כמצופה ממי שמצייצים מפוזיציה…). בכתבה הזו ננסה להסביר אותם ולהסיר את הלוט מעל פני התקשורת הזו, הזרה כנראה לחלקים נרחבים מאזרחי המדינה. מהעבר ועד ההווה, ולתוך כל המורכבות העדינה שקיימת בתוך הברנז'ה הזו.

תחילה על ענף העיתונות. ישנם כיום ארבעה יומונים בציבור החרדי ושבועונים רבים. היומונים שייכים למפלגה – והשבועונים בלתי־מפלגתיים. זה אינו ההבדל היחיד ביניהם. מתוקף היותם "משויכים", היומונים ממלכתיים ומבוקרים, הרבה יותר מהשבועונים שמגלים מעט פתיחות וליברליות. עשרות אלפי משפחות חרדיות אינן מכניסות הביתה שבועונים, והן מנויות על יומונים – אלה "המבוקרים" בעיניהן, ושמביאים את מה שבאמת חשוב להן לדעת.

וכמו בכל הדברים, גם כאן קופחו המזרחים. למרבה הפלא, או שלא, ארבעת היומונים שייכים כולם רק למפלגה אחת: יהדות התורה. שניים ('המודיע' ו'המבשר') לזרם החסידי – זה של אגודת ישראל; ושניים ('יתד נאמן' ו'הפלס') לזרם הליטאי – זה של דגל התורה. סקרנו כאן בעבר, בכתבה נרחבת, את ההשתלשלות וההקמה של הסיעות המרכיבות את יהדות התורה, אך מתברר כי גם אם הם מסוגלים אולי לחסות תחת מפלגה אחת, הם לא מסוגלים לקרוא את ההשקפות והדעות של הצד שמנגד.

לעומת היומונים, גזרת השבועונים כמעט בלתי תלויה ובלתי מפלגתית. "כמעט" אמרנו, למעט אחד. עיתון 'הדרך' של ש"ס, שכרגע הוא שבועון, אך האוריינטציה שלו היא של יומון והוא מפלגתי ותלותי, והתוכנית היא להוציאו בהמשך כיומון, חמישי במספר בציבור החרדי. כאן הגילוי הנאות המתבקש: כותב השורות הינו עורך 'הדרך'.

ללכת נגד ה"זם"

מי שניסח את תפקידה של העיתונות החרדית היה גם החלוץ שנתן אור ירוק לעיתונות עצמאית: האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, גדול אדמו"רי פולין ומראשי אגודת ישראל (נפטר בירושלים בשנת 1948). למן עלותו על כס הנהגת חצר גור בשנת 1905 החל לעסוק בכך בנמרצות כצורך השעה.

את הלך רוחו ביטא במשפט שנצרב בתודעה והפך אבן דרך ב־100 השנים הבאות. הוא אמר אז כי מטרת העיתון החרדי היא כמעשהו של בניהו בן יהוידע: "לגזול את החנית מיד המצרי". ה"מצרים" דאז היו ארגוני ה"זם" למיניהם, כפי שכונו בשעתו – קומוניזם, סוציאליזם, ציוניזם, בונדיזם. הם שהיו משופעים בכסף, הוציאו עיתוני ועלוני תרבות שקרצו גם לדור הצעיר. היה מן הצורך להשיב להם באותה מטבע כדי לשמר את הדור הצעיר בחברה החרדית. כך הוקמה העיתונות החרדית וקיבלה גושפנקה של מועצת גדולי התורה.

האדמו"ר בחן ועקב מקרוב אחר התקדמות העיתון הראשון, ואף שלח מברקים עם הערותיו בנוגע לכיצד על עיתון חרדי להיראות. הוא בעצם סלל דרך באותם ימים לעיתונות החרדית ולצורתה הקיימת עד היום. הנה כמה שורות מאיגרת ששיגר באותם ימים לקהל חסידיו בפולין:

"זה כמה שעמלתי ויגעתי שיתייסד מכתב העת שיהיה ברוח היהדות ובאופן שלא יימצאו בו דברי מינות וניבול פה, כאשר כמה מכם שפכו דמעות כמים בביתי על ראותם בניהם ובנותיהם מתנכרים להם ונתונים לעם אחר, מסיבת הקריאה בכתבי ספרי פלסתר ומכתבי העת הנהוגים אשר מנפש עד בשר יכלה". להלן, מבקש האדמו"ר "לתמוך במכתב העת הזה, הן לחתום עליו בעצמו ולסייע בין מכירכם לחתום עליו, והן בהספקת ידיעות נכונות וכן נתינת מודעות". בקיצור, עשו מינויים לעצמם ולמכריכם, שתפו את העיתון עם ידיעות מעניינות – וכמובן, הביאו פרסומים לעיתון.

עם הזמן טווה האדמו"ר את הסגנון והצורה של העיתון. במכתבים אל העורכים הוא מעיר על כל נושא ונושא: על מילה פסולה ("עשה צחוק וקלות ראש בעניין הקדוש לרבבות ישראל עם תיבה אחת"); על סלנגים שהשתרבבו ("דרשתי שבעיתון החרדי לא יהיה נדפס הלשונות החדשים המוזרים שאין להם מובן"); על סיפור הבאי (כלומר, גוזמה: "לעניות דעתי אין שום צורך ומטרה בסיפור הזה… וכי תעלה על דעתך שיהיה פתי בעולם להדפיס ענייני הבל כזה)".

כך כיוון את דרכם עד שכוונתו הושגה וכך נוצרה לה העיתונות החרדית: נקייה מאלימות, מפלילים, ממיניות, מחיי הבל וריקנות, וכמובן אין בה אזכור של תוכניות טלוויזיה, כדורגל וכל פנאי לא כשר. שלא תבינו לא נכון, יש לציבור החרדי פנאי, אבל פנאי אחר. הפנאי פלוס שלהם הוא סיפורים על הנעשה בתוככי המחנה פנימה. ה"ליאורה" שלהם אלו תמונות האדמו"רים והרבנים.

התקומה העיתונאית

מאז היווסדה עשתה העיתונות החרדית כברת דרך ארוכה. הנה כמה מציוני הדרך הבולטים שלה.

כתבי עת כשרים, שלא היה להם זמן פרסום מוגדר, יצאו ראשונים. בעיקר בקרב יהודי גרמניה. 'שומר ציון הנאמן' של רבי יעקב אטלינגר מאלטונה, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה, הופיע כבר בשנת 1846. אחריו היו העיתונים 'דער איזרָאֵליט' (1860), שערך הסופר רבי מאיר להמן, ו'הלבנון' (1863) שבכתיבתו השתתפו רבנים חשובים כמו רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר.

בהמשך הופיע בלבוב הגליצאית העיתון 'קול מחזיקי הדת' (1879), בראשותם של האדמו"ר מבעלז ורבי שמעון סופר – מנהיגי התקופה. אחריו הוקם ברוסיה הירחון התורני 'הפלס' (1900), של מי שנחשב (ובצדק) מאבות העיתונות החרדית, הגאון רבי אליהו עקיבא רבינוביץ' מפולטבה.

האדמו"ר מגור לא הסתפק בירחונים וביקש לכונן עיתון יומי. רק כך, סבר, ניתן לדרוש מהציבור החרדי לעזוב את העיתונות החילונית ולהעדיף עיתון חרדי. בשנת 1906 יצא לאור בפולין עיתון 'הקול', שקיבל את ברכת גדולי ישראל. הוא לא שרד ונעלם כעבור שנה.

בראשית 1910 מקים הרב רבינוביץ' הנזכר את 'המודיע', שהופך להיות בימים ההם הבמה המרכזית להפצת הרעיון של התארגנות החרדים, לקראת כינון תנועת 'אגודת ישראל' שתוקם כשנתיים לאחר מכן. מזכיר המערכת, אגב, היה אברך צעיר בשם הרב יצחק מאיר לוין, לימים יו"ר אגודת ישראל, שר הסעד בממשלות ישראל ומחותמי מגילת העצמאות.

לאחר הקמת אגודת ישראל ב־1912 יוצא לאור עיתון 'הדרך' בראשות מנהיג האגודה, רבי יעקב רוזנהיים. בהמשך פועל האדמו"ר מגור להקמת העיתון 'דער יִיד' (1921), שנכתב ביידיש ומשמש כשופר למועצת גדולי התורה ולתנועה שהוקמה זה מכבר. האדמו"ר עומד על המשמר ותובע מעורכיו עיתון איכותי. הוא כותב: "ואני תמה עליך שתחשוב כי יזרקו ה'מוֹמֶנְט' (יומון חילוני שהופיע בוורשה, ד"ג), כל זמן שהעיתון 'יִיד' לא יהיה באמת כראוי".

לאחר הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, שנערכה ב־1929 בווינה, אוסטריה, הוחלט כי יש לעשות הכל על מנת להקים עיתון יומי חרדי יציב. האדמו"ר מגור מבקש מדודו, העסקן רבי מנדל קמינר, להקים חבורה קואופרטיבית, וכך נוצר באותם ימים העיתון האגודאי 'דָאס אִידִישֶע טַאגְבְּלָאט' שהפך לעיתון החזק והמשפיע בציבור החרדי בגולה. הגיליון האחרון שלו יצא ב־6 בספטמבר 1939, חמישה ימים לאחר פלישת הנאצים לפולין.

ובינתיים בישראל: ב־1922 נוסד ירחון של אגודת ישראל בשם 'קול ישראל'. בהמשך פעל כשבועון עד 1948. עורכיו היו ראשי התנועה בארץ – הרב עמרם בלוי, הרב משה בלוי והרב משה פרוש. ב־1934 החל לצאת ביטאונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, 'שערים', שהפך ליומון ב־1951. עם עורכיו נמנו פעילי פא"י – קלמן ברונר ויהודה נחשוני.

שנתיים לאחר קום המדינה מתנערת אגודת ישראל מאפרה ומקימה מחדש את 'המודיע', העיתון היומי החרדי רב־התפוצה הראשון במדינת ישראל. כעורכו הראשון משמש הרב יהודה לייב לוין, בנו של שר הסעד ויו"ר אגודת ישראל. מני אז, משך כ־35 שנים, שולט 'המודיע' באופן כמעט בלעדי על השקפת הציבור החרדי.

זמן פיצול

העיתונות החרדית הלכה יד ביד עם המפלגות והתנועות שקמו בימים ההם. אולי בגלל שלתנועות היה כוח ומשאב אנושי להקים ולממן מערכת עיתונות, ואולי משום שהם היו צריכים את זה יותר מכל אחד אחר, כדי לחזק את ההגמוניה. כך או כך, בתולדות הציבור החרדי, הקמה והוצאה של עיתונים היו כרוכות בהכרח עם הקמת מפלגות ורצונן במהלך.

כאמור, 'המודיע', ביטאונה הראשון של אגודת ישראל, הוקם מיד לאחר קום המדינה, והיה הטאבו והמילה האחרונה בכל הקשור לתנועה – עד הפילוג במועצת גדולי התורה.

ב־1983 עוזב הרב אלעזר שך את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ולפני שהוא מקים את מפלגת דגל התורה, הוא מבין שהוא חייב "בייס" חזק. ב־1985 הוא מחליט לפתוח עיתון. 'יתד נאמן' היה מעין קדימון, שנועד לחזק ולבסס את שלטון המרנים הליטאי. כעבור כשלוש שנים, בבחירות 1988, מתפצל הרב שך סופית מאגודת ישראל, ומכניס שני מנדטים לכנסת במסגרת דגל התורה. הזרעים של 'יתד נאמן' נקצרו ברינה.

'הסיעה המרכזית' של אגודת ישראל חשה לראשונה שהיא מאבדת את הבלעדיות על ההשקפה – ואת זה בדיוק רצה הרב שך. מני אז נעשו היומונים יותר ויותר קיצונים, הרב שך הוביל קו משלו – והחסידים, מנגד, הובילו קווים אחרים, קיצוניים לא פחות. השלום בין אגודת ישראל לדגל התורה ב־1992 בישר על עידן חדש בין המנהיגים והקהילות – אבל לא חידש דבר בעניין ההשקפה. זו נותרה עד היום סלע המחלוקת בין העיתונים, כל אחד וההשקפה שלו, כל אחד והאג'נדה שלו.

בעוד 'המודיע' של אגודת ישראל התמקד במאבקים נגד חילולי שבת, למשל, הוביל 'יתד נאמן' מלחמה בלתי מתפשרת נגד מי שכונה על ידם "החרדים החדשים", או "החרדים העובדים". לימים הביאה מלחמה זו לירידה ענקית בתומכי דגל התורה, עד שהגישה שונתה וכיום מחבקים את אותם עובדים.

מי שהוביל את הקו ב'יתד נאמן' והיה בגדר "תלמיד המחכים את רבו" הוא נתן גרוסמן, שגם כעבור פטירתו של הרב שך עדיין המשיך את הקו הקיצוני שלו. כך הושמץ שם מרן הרב עובדיה יוסף, וכך הושפל מנהיג הליטאים החדש באותם ימים – הרב אהרן לייב שטינמן. ניתן בהחלט לומר כי חלק מההקצנה של העיתונות החרדית היא הודות לגרוסמן ובזכותו.

סוף דבר: תלמידיו של הרב שטינמן השתלטו ב־2012 על העמותה, השליכו את גרוסמן ויישרו הדורים עם מוחרמי 'יתד' של כל השנים. גרוסמן לא נותר חייב. הוא פתח את עיתון 'הפלס', ומינה את הרב שמואל אוירבך כמנהיג הבלתי מעורער של אותו פלג – שהמשיך בלהט לגונן על "השיטה". מכאן העסק רק החל להידרדר. גרוסמן הפך קיצוני יותר ויותר, והוביל את הרב אוירבך להפגנות חסרות שחר נגד "גזירת הגיוס" כלשונם. מאות המנויים של 'הפלס' הם אותם צעירים שמוכנים "למות ולא להתגייס", שהחילונים מכירים מסיקור הפגנות הראווה של אותו פלג.

–

גם העיתון הש"סי קם על רקע אי־הכרה בהנהגה. עד 'התרגיל המסריח' של 1990, יכול היה הרב עובדיה לקרוא בשקט את 'יתד נאמן' ולהזדהות עמו. משעבר חתול שחור ביניהם והוא הפך מוקצה בעיתון, חש ניכור. לשיא הגיעו הדברים בישיבת ש"ס בממשלת רבין, בניגוד לרצונו של הרב שך, אז החלו ב'יתד נאמן' במתקפה חזיתית על המנהיג הרוחני של ש"ס. הרב עובדיה הפנים שהוא זקוק לעיתון עצמאי. ב־1993 נפתח היומון 'יום ליום', שהיה בתחילת דרכו ביטאון התנועה. בהמשך הפך לשבועון, ועם מכירתו ב־2017 לגורם פרטי, ייסד השר דרעי את 'הדרך', המהווה כיום ביטאון התנועה ומנהיגיה.

אם הליטאים פרשו, בצד החסידי עדיין המשיכו להיות מאוחדים תחת עיתון 'המודיע', עד לפיצוץ ב־2009. או אז רץ נציג שלומי אמונים, מאיר פרוש, לראשות עיריית ירושלים – למורת רוחה של 'הסיעה המרכזית' במפלגה. הוא הוחרם מעל גבי העיתון. פרוש לא בזבז זמן והגשים חלום ישן: הוא ייסד יומון משלו, 'המבשר'. הוא לקח עמו כמחצית ממנויי 'המודיע' הוותיק, ובעיקר שבר את ההגמוניה שלו סופית.

אם נעצור רגע ונתבונן, העיתונים כיום נושאים את שמות העיתונים דאז. 'המודיע', 'המבשר', 'הפלס', 'הדרך'. אלו שמות שכבר היו לעולמים. זה גם מלמד במעט על הראייה העיתונאית החרדית: אנו בעצם ממשיכים דרכם של הראשונים, והעיתונות החרדית ממשיכה את רצון גדולי ישראל מאז.

פערי גישה ואחידות צנזורה

מי שמחפש הבדלי גישות וניואנסים בין ארבעת היומונים יכול בקלות למצוא את הפערים הרבים. 'המודיע' מקדש מלחמה, למשל, במפירי השבת, וכותרת ראשית שלו יכולה לבשר על "ניצחון היהדות: מפעל פניציה מחלל השבת ייסגר לשביעות רצון שומרי שביעי". 'המבשר' של פרוש הוא לאומני, ומעניק רוח גבית מול כל ניסיון ומחשבת עקירה בישראל. כך למשל, חסידות חב"ד מוצאת ביטוי נרחב בעיתון, שאף העמיד כעורך את בנימין ליפקין, חסיד חב"ד ואחד מהכישרונות הברוכים בעולם העיתונות החרדית.

'יתד נאמן' נאבק שנים ארוכות בתרבות האקדמיה ובתרבות קלוקלת, לשיטתו. 'הדרך' מוביל מאבק להכרה של ציבור ענק שלא קיבל ביטוי מספק עד היום, והוא מעלה על נס את זעקת אפליית בנות המגזר. 'הפלס', לעומתם, דומה לפשקוויל ירושלמי, שמקדש מלחמה מול המדינה ומנהיגיה, והכל בחסות הדאגה לגורל עולם התורה וגיוס בני הישיבות.

הכלל של "עשית ולא פרסמת – לא עשית" תקף גם בציבור החרדי. מטבע הדברים, כל יומון מהלל את נציגו בכנסת. כך למשל, יום לאחר העברת תקציב לבני הישיבות, אפשר לקרוא את הכותרת בשלוש גרסאות: 'יתד' יהלל את משה גפני שהעביר זאת בוועדת הכספים; 'המבשר' יפרסם שהכל נעשה ביוזמת סגן שר החינוך מאיר פרוש; ואילו 'המודיע' יעניק את הקרדיט ליעקב ליצמן. 'הפלס' לעומתם – שאין לו נציגות בכנסת – יקדיש מאמר מערכת נגד הנציגות החרדית, שעשתה מעט מדי ומאוחר מדי. זו בדיוק הסיבה שהספרדים זקוקים ליומון משלהם. קרדיטים רבים "נגנבים" מתחילת השבוע ועד ליום חמישי, יום הפצת עיתון 'הדרך' (שוב, גילוי נאות וגו').

בכל חמשת העיתונים התלויים לא יוכנסו מודעות שאינן מצונזרות או נושאות אופי לא הולם, בהתאם לרגישות קהל היעד. בחלקם יהדרו יותר ו"היריון" יהפוך ל־ה' או ל"טרום לידה". מסכי מחשבים יצונזרו ברוב העיתונים, תמונות נשים – הס מלהזכיר, גם במוספי הנשים. ב'המודיע' יהפכו את ציפי לבני ל"צ' לבני" או ל"גב' לבני".

וזו מבחירה. הצרכן החרדי שרוכש את העיתון ומשלם עליו דמי מנוי, מבקש לקבל בדיוק את זה. הוא דורש הדרה. עורכי העיתונים והמבקרים שתפקידם לסנן מה לא כשר ולא ראוי – יחטאו אם יותירו צל של ספק בתמונה, או באמירה "רחובית" לא ראויה. תפקידו של עורך חרדי הוא בעיקר לדעת מה לסנן מהרחוב, מה לנקות ומה לנכש מהררי המלל הקיימים בתקשורת.

וזה כבר בדנ"א של הכותבים. פעמים רבות אני נשאל איך מתמודדים עם הידיעות שחלקן ממש פסולות וחלקן לא ראויות לפרסום בעיתון חרדי? התשובה היא שהן אפילו לא עולות על שולחן המערכת ונפסלות עוד לפני ההכנה. ודאי שכשיש ספקות, "המבקר" הממונה (ראו מסגרת) נדרש להכריע.

הופעת הביקורת המהפכנית

יצחק נחשוני היה כתב בגל"צ משך כשמונה שנים. את האהבה לתקשורת הוא קיבל בבית אבא, יהודה, שערך את 'שערים'. את רזי המקצוע הוא גם העביר לבניו, קובי – כתב אתר ynet, ויהודה – מנכ"ל השבועון החרדי 'משפחה'. נחשוני האב, כשמו כן הוא, היה הנחשון בציבור החרדי שהכניס את המושג "שבועונים".

הוא הקים ב־1983 יחד עם ישראל קצובר את 'יום השישי', כשהחידוש הגדול היה האומץ לדבר על מה שקורה בתוככי המחנה פנימה. לפני 'יום השישי', איש לא דפק חשבון לציבור. הח"כים החרדים מנוחתם עדן עשו ככל העולה על רוחם – אם בכספים ייחודיים ואם בנושאים אחרים – וכמעט לא נתנו דין וחשבון לאיש. עד שבא נחשוני.

'יום השישי' הטיל אלומת אור לראשונה אל הפינות האפלות של הציבור החרדי וביקש הסברים. גם איש ציבור יצטרך בסופו של שבוע לתת דין וחשבון לבוחריו. התגובות היו נלהבות מחד – ומאיימות מאידך. העסקנים הבינו שהציבור פוקח עליהם עין. הם גייסו את הרבנים ופתחו במאבק נגד השבועונים.

אחרי ש'יום השישי' פשט את הרגל, המשיכו השניים והוציאו את 'ערב שבת', ולאחר מכן חזרו להוציא את 'יום השישי' במהדורה שנייה. כיום עורך נחשוני את 'מרכז העניינים', ונחשב לזקן השבט של העיתונות החרדית הליברלית והבלתי מפלגתית.

כך הוקמו להם בזה אחר זה שבועונים רבי־תפוצה ובעלי השפעה, שחלקם אף מופץ יותר מהיומונים. ובעוד היומונים לא יבחשו במה קורה בבית פנימה, ויעדיפו לתקוף את יאיר לפיד ואביגדור ליברמן העומדים בדרכם, השבועונים יתקפו את אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן. השבועונים הם אלו שמובילים אג'נדות על דעתם האישית, שלא תמיד מסונכרנות עם גדולי ישראל, עניין שיוצר חיכוך תמידי בינם לבין ראשי הציבור החרדי.

'משפחה' הוקם כירחון בסוף 1987, על ידי קבוצת משקיעים ובעריכתו של אשר צוקרמן. בהמשך הפך לשבועון ונקרא בשם 'השבוע של משפחה'. לאחר סכסוך קצר נפרדה הקבוצה ונפתחו שני עיתונים מקבילים: 'משפחה' ו'השבוע', ששינה אחר כך את שמו ל'כל השבוע' ואחר כך ל'שעה טובה'.

עסקנים מהמגזר הביעו את התנגדותם לקו של 'משפחה'. בין השאר נטען כי הוא מעודד השכלה, הכשרה מקצועית והשתלבות אברכים במעגל העבודה. בסוף 2011 הם הצליחו לגייס את פוסק הדור, הרב יוסף שלום אלישיב, שיצא נגדם במכתב אישי: "כבר הבעתי דעתי אודות השבועון 'משפחה', המסלף ומטשטש השקפת התורה. ועתה בא להרבות השפעתו ותפוצתו. יש לעמוד על המשמר לבל ייכנס לבתי היראים לדבר ד', ובוודאי שאין להכשירו ולסייע בידו". מאז, חצרות הרבנים והאדמו"רים נוהגות בהסתייגות־מה לנוכח השבועונים. אמנם 'משפחה' עבר את הגל הקשה הזה, והוא כיום כמעט השבועון הנמכר ביותר – כשהוא מגיע לתפוצה של פי שניים ושלושה מהיומונים הוותיקים.

מי שחושב ששלדון אדלסון המציא את השיטה שבה עיתון ממליך פוליטיקאי – טועה. ראש עיריית ירושלים וחבר כנסת מטעם הליכוד בשם אהוד אולמרט, מאוד חשקה נפשו לשחזר את ההצלחה שלו ולזכות בכהונה נוספת בעירייה, ולשם כך היה זקוק לקול החרדי. בעצת ידידו איש התקשורת דודי זילברשלג נמצא הפתרון. האחרון הקים ב־1997 את עיתון 'בקהילה', תחילה כחינמון ואחר כך כשבועון מתחרה ל'משפחה' הוותיק, כשאיש אינו יודע מי המשקיע המסתורי שעומד מאחוריו בתחילת דרכו. ההמשך ידוע, אולמרט זכה ברוח גבית וכן בכהונה נוספת בעירייה, לפני שחזר לזירה הארצית והגיע עד ראשות הממשלה. 'בקהילה' המשיך והוביל במשך השנים פרויקטים רבים ומגוונים בציבור החרדי, כמו המאבק בבעיית הדיור החרדי ועוד (גילוי נאות נוסף: כותב השורות ערך את 'בקהילה' במשך מספר שנים).

ב־1996 פתחה קבוצת יזמים את עיתון 'השבוע בירושלים', שחולק חינם. בהמשך הצטרף אליו 'קול העיר' בבני ברק ובערים נוספות. כך, צעד אחר צעד, עד שזה הפך לרשת 'קו עיתונות דתית', המוציאה לאור עיתונים דתיים וחרדיים בתפוצת חינם ברחבי הארץ.

הרבה לאחר ש'יום השישי' המיתולוגי נסגר, נפנה עורכו יצחק נחשוני להקים ב־2005 את 'מרכז העניינים', שגם הוא מחולק חינם בריכוזי החרדים במרכז הארץ.

לצד כל אלו יש שבועונים המשויכים סקטוריאלית, כמו 'המחנה החרדי' של חסידות בעלז ו'כפר חב"ד' של חב"ד – שניהם, אגב, הוקמו כבר ב־1980. אלו היו ימים שגם חב"ד וגם בעלז לא הרגישו חלק מהקונצנזוס שהתאחד תחת מטריית 'המודיע' ואגודת ישראל – ולכן בחרו לצאת בעיתון משלהם. הביטאון יוצא בפורמט שבועי, וממוען בעיקר לחסידי הקהילות הללו.

כמו כן מחולקים בבתי כנסת כמה סוגים של עלוני שבת, שצברו תאוצה ופופולריות לאורך השנים. הבולט והוותיק ביניהם הוא 'שיחת השבוע' של חב"ד, שהחל לצאת לאור כבר ב־1986 על ידי צעירי חב"ד והעורך הרב מנחם ברוד, ומביא לצד דברי תורה וסיפורי צדיקים גם מסר אקטואלי, ברוחו של האדמו"ר מחב"ד. העלון מופץ חינם בלמעלה מ־150 אלף עותקים.

אחרון חביב: כנראה לא שמעתם עליו, אבל 'מרווה לצמא' הוא העיתון הנמכר ביותר בציבור החרדי, עם למעלה מ־30 אלף מנויים. ושימו לב: אין בו מודעת פרסום אחת, כולו על טהרת ההשקפה וסיפורי צדיקים. העיתון מחזיק את עצמו בזכות המנויים הרבים שיש לו.

האינטרנט מנצח את הרבנים

ואם השבועונים יצרו חיכוך, הרי שהאינטרנט הוא מקור הרע והפתיחות. כאן, הכל גלוי וחשוף. פחד אלוקים. כל מה שביקשו העסקנים ו/או התקשורת המפלגתית להסתיר – מקבל כאן ביטוי נרחב ובמה מרכזית.

יש נושאים שהם טאבו בעיתונות החרדית, גם זו הליברלית. פדופיליה, למשל, או עבירות מין בכלל. אף עיתון חרדי שמכבד את עצמו לא יספר את סיפורה של מלכה לייפער ולא את של אליעזר ברלנד. אבל האינטרנט פתח את הכל. במקום שיקראו את זה ב־ynet, שיקראו את זה אצלנו – אומרים עורכי האתרים – וחושפים סיפורים ואייטמים שלא ייכנסו בבית חרדי דרך הפרינט בשום אופן.

הראשון שפתח את הדלת היה 'בחדרי חרדים'. הוא נוצר בתחילה בינואר 2002 כפורום באתר 'הייד פארק'. מקים הפורום ומנהלו הראשון היה דוד רוטנברג. ב־2005 התמסד העניין, והוקם האתר 'בחדרי חרדים'.

במאי 2009 נוסד אתר 'כיכר השבת', שנקרא על שם צומת כיכר השבת, אחד המרכזים הגדולים של הציבור החרדי בשכונת גאולה בירושלים. באוקטובר 2013 הוקם באתר ערוץ וידיאו 'כיכר TV'. אם תרצו, טלוויזיה חרדית מהדלת האחורית.

ב־2011 נוסד אתר האינטרנט 'JDN' – ראשי תיבות של Jewish Daily News, חדשות יהודיות יומיות. ב־2014, לאחר שפרש מ'בחדרי חרדים', הקים דוד רוטנברג את האתר 'חרדים 10', יחד עם אשתו, הכתבת הפוליטית שרי רוט.

לצד האתרים המובילים נפתחו עוד אתרים רבים, והפתיחות הזו גרמה למאבק בלתי מתפשר של הרבנים. בדצמבר 2009 פרסמו בכירי הרבנים החרדים קול קורא חריף נגד אתרי האינטרנט החרדיים. בעקבות האיסור נסגרו רוב האתרים החרדיים.

את מידת השפעתם של האתרים על החרדים ניתן ללמוד ממתווה הכותל עליו השלום. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה המתווה שלפיו הייתה אמורה להתרחב רחבת 'עזרת ישראל' הסמוכה לכותל, המיועדת לתפילה מעורבת, ולעבור לניהול מועצה ציבורית. המתווה נוצר כפשרה בין הזרמים הליברליים, יהודי הגולה ו'נשות הכותל', לבין גורמים דתיים בישראל. המפלגות החרדיות קיבלו את המתווה בשתיקה, עד שקם 'כיכר השבת' והחל במאבק אישי משלו. הלחץ נתן את אותותיו, הח"כים החרדים לא יכלו לעמוד דום ואיימו לפרוש מהקואליציה. סוף דבר: המתווה הוקפא.

אז גם אם ברוב בתי החרדים עדיין אין אינטרנט, התקשורת המקוונת כאן וכנראה גם משפיעה.