'יהדות התורה' – סקירה היסטורית ואקטואלית // אברהם דוב גרינבוים

0

מלון 'המרכז' בירושלים כמרקחה. השנה: 1976. עיתונאים ועסקנים מחכים לתוצאות הפריימריז הראשונים והאחרונים של החרדים. לאחר התלבטות רצינית יצאה אגודת ישראל לדרך ובחרה לראשונה את מצבת הכוחות, המשמשת עד היום הזה – עקב אי־קיום פריימריז נוספים – כמגדלור לכל הרכבה עתידית של המפלגה.

אגודת ישראל מעולם לא הייתה מפולגת ומורכבת כפי שהייתה אז. את המקום הראשון קטפה 'הסיעה המרכזית' המשויכת לחצר חסידי גור, עם 27.75%. את המקום השני קטף במפתיע מנחם פרוש וסיעתו 'שלומי אמונים' עם 24.88%. אחריהם סיעת צא"י הליטאית, והסיעה המאוחדת – של יוצאי רומניה והונגריה ושאר הסיעות.

לתוצאות הבחירות הפנימיות האלה קדמה מערכה רבת־יצרים ומשולהבת. הזרם הליטאי בראשות הרב אליעזר מנחם שך וה'סטייפלר' (כינויו של הרב ישראל יעקב קנִיֶבסקי, על שם מוצאו מהעיר הורנוסטפייל באוקראינה) הביע זה זמן רב תסכול מכך שהמפלגה השיבה לחיקה את פא"י (או פאג"י – תנועת העובדים 'פועלי אגודת ישראל'), לאחר סילוקה והחרמתה בראשית שנות ה־60 – ולכן לא שירתו אנשיו את התנועה ואף לא יצאו להצביע בעדה בבחירות האחרונות ב־1964. כולם הבינו שיש לבדוק מחדש את מאזן הכוחות באגודת ישראל ולקבוע מי בראש.

אלא ש"לעשות בחירות" היה מומחיותו של מנחם פרוש, האגודאי הירושלמי הוותיק. במהלך מבריק רתם לסיעתו הפנימית 'שלומי אמונים' את הרבנים הליטאים הירושלמים, כמו הרב אלישיב, הרב אוירבך ואחרים. אלה חתמו ברגע האחרון על מנשר להצביע עבורו. פרוש לא בזבז זמן. הוא ידע שהעיתון המפלגתי 'המודיע' לא יפרסם את אותו מנשר הרבנים, ובצעד מדהים שכר מסוק – ופיזר בריכוזים החרדיים פשקווילים עם החתימות הטריות של תמיכת גדולי הליטאים בו. הצעד הזה זיכה אותו במקום השני בפריימריז עם 3,460 קולות, מותיר ענן של אבק למפלגת הליטאים צא"י, שזכתה רק ב־2,970 קולות. עד היום פרוש ג'וניור נחשב בהיררכיה של אגודת ישראל כמספר שתיים ברשימה ההיסטורית, מעמד שהושג באמצעות היצירתיות יוצאת הדופן הזו, בין השאר.

זה היה אירוע מכונן בתולדות אגודת ישראל, לימים יהדות התורה. אך כדי להבין כמו שצריך את המפלגה הזו ואת קורותיה, יש לשוב עוד יותר אחורה – 77 שנים ליתר דיוק – לימים שבהם משתוללת באירופה שואה המכחידה שליש מיהודי העולם.

 

השאלה הציונית

2 במאי 1940. הספינה 'מרקו פולו' עוגנת בנמל חיפה, על סיפונה משפחת המלוכה של חצר חסידות גור, החסידות הדומיננטית והגדולה ביותר בפולין עד למלחמת העולם השנייה. בראש היורדים מהספינה האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר. האיש שנמנה עם מקימי אגודת ישראל, מייסד העיתונות החרדית, שותף פעיל להקמת בתי חינוך לבנות ישראל ואחד מקברניטי הדור.

לצידו חתנו הרב יצחק מאיר לוין, נשיא אגודת ישראל בפולין, עם עוד כעשרה מבני המשפחה. הם נמלטו בעור שיניהם ברגעים האחרונים מאדמת ורשה החרוכה, ברחו לאיטליה ומשם עשו את דרכם עתה לארץ המבטחים פלסטינה־ישראל. האדמו"ר מגור הותיר מאחור משפחה ועדה, שרובה נכחדה בשואה.

פחות מ־30 שנה קודם, הוקמה 'אגודת ישראל' בקטוביץ שבפולין. ב־1912 התאגדו אדמו"רי ורבני הקהילות באירופה, והבינו כי אל מול התנועות הלאומיות ובכורח השעה יש צורך להקים אגודה שתפקח על כל ענייני הדת ותרכז אותם – בכפוף לגוף העליון שאליו היא ממושמעת ומצייתת: מועצת גדולי התורה.

מטרת האגודה הוגדרה על ידי מייסדיה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום־יום על הפרק בחיי עם ישראל". מאות סניפים נפתחו ברחבי אירופה, ללמעלה מ־100 אלף חברי התנועה, כשבכל מדינה התמנה יו"ר או נשיא מוסכם. בפולין, המעוז המרכזי, מונה חתנו של הרבי מגור – הרב יצחק מאיר לוין – לנשיא. הוא ואחרים מונו כחברים במוסד תנועתי נוסף – נשיאות אגו"י העולמית. אגו"י ערכה מעת לעת כינוסים המוניים תחת הכותרת 'כנסייה גדולה', בה הביעו רבני ה'מועצת' את דעתם בשלל נושאים שעל הפרק.

באותם ימים אימצו ראשי ומנהיגי התנועה את המונח התלמודי "נהרא נהרא ופשטיה", שפירושו נהר נהר ומסלולו; ומשמעותו: לגיטימציה לכל זרם לנהוג ככל העולה על רוחו. אחדות היראים? כן. כפייה הנהגתית? לא. כל זרם וזרם, חרף היותו משויך ומאוגד תחת מטרייה אחת, ימשיך בשלו ובדרכו הוא. בעצם, רק חיבור טכני מול ה"אויבים". בימים הבאים, בכל עת שתעלה שאלה גורלית והשקפתית בין הסיעות המרכיבות את התנועה, ישלפו מהבוידעם את המשפט שהפך למורה דרך בתנועה.

מכל סניפי אגודת ישראל בעולם, זה הירושלמי היה המורכב ביותר. בראש הארגון עמד הרב משה בלוי, אחיו של הקנאי הידוע הרב עמרם בלוי. באותם ימים עוד הייתה אגודת ישראל קונצנזוס וחברה אל העדה החרדית. שתיהן יחד קידשו מלחמה כנגד הציונים והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שסימל בעיניהם את הקִרבה לציונות. מנחם פרוש הצעיר, שאביו משה גליקמן־פרוש היה מזכיר הארגון ויד ימינו של בלוי, ספג בילדותו את האיבה לרב קוק, אבי הציונות הדתית. זקני האגודה עוד זכרו כיצד חיקה במשובת נעורים מסוימת ובאופן מזלזל את הרב קוק בהצגת פורים. זמן לא רב לאחר מכן, חוותה משפחתו טרגדיה. עבורו ועבור אנשי ירושלים זה משמש כתמרור אזהרה: אסור לפגוע ברבנים. בשום רבנים.

רק כעבור כ־20 שנה, ב־1945, ייפרדו התנועות אחת מחברתה. אז פורשת העדה החרדית ומתבדלת, ובהקמת המדינה לא תכיר בה; ואילו אגודת ישראל חותמת על מגילת העצמאות, כששלושה מנציגיה חתומים על "שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדול והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו". שני האחים בלוי מוצאים את עצמם מבין שני עברי המתרס.

עם הגיעו של הרב לוין ארצה ובידיעה כי רוב בניה של האגודה נשרפו ונרצחו, הוא נותר בעצם ללא משרה. הוא שהיה חבר נשיאות אגודת ישראל העולמית, נשאר בודד מעשייתו. האגודה הירושלמית פעלה ללא דופי ולא הייתה כל סיבה להסתכסך עמה.

אבל כמו בסיפורי אגדות, המזל שיחק לטובתו. ב־1946 ביקש יו"ר האגודה הירושלמית הרב משה בלוי לצאת לחו"ל במסגרת עבודתו. הוא בא להיפרד מהאדמו"ר מגור שאמר לו: "אתה הרי כבר חוזר". הוא לא הבין את הכוונה, אבל בעוד ימים קצרים יעלה על הספינה. הוא יורד במסינה שבאיטליה ויחזור חזרה בארון מתים. המשרד האגודאי התפנה לטובת נשיא אגודת ישראל. האגודה חזרה לידי 'הסיעה המרכזית'.

נאמנה ליסודות "נהרא נהרא ופשטיה" מתמסדת האגודה עם סיעותיה השונות. הסיעה המרכזית הייתה של כלל יוצאי פולין וגרמניה, כולל האגודאים הוותיקים הירושלמים של משפחת פרוש. הסיעה השנייה של יוצאי רומניה והונגריה (לימים 'הסיעה המאוחדת') והסיעה השלישית של צעירי אגודת ישראל (צא"י) בראשות שלמה לורנץ ושמעון סירוקה.

החלוקה ברורה: שליש לכל סיעה. בדיעבד, החיבור בין משפחת פרוש לסיעה המרכזית לא היה מוצלח, שכן הסיעה המרכזית סבלה מעודף כישרונות ומנהיגים לעומת אחיותיה. אבל זה "סחב" 28 שנים, עד לבחירות הפנימיות, הפריימריז של 76', אז קבעה אגודת ישראל את צורתה לעתיד. הסיעה המרכזית של גור במקום הראשון, שלומי אמונים של משפחת פרוש במקום השני, צא"י של לורנץ והליטאים בשלישי.

אמנם, החיבור הטכני בין המפלגות הוא ברמה הסיעתית בלבד ברוב המקרים. מוקדי הכוח יישארו תמיד נאמנים לאג'נדות שלהם ולבוחרים שהם מייצגים. נכונו למשל הצבעות אי־אמון, כשאלו פעלו לפי מועצת גדולי התורה – ואלו לפי רבניהם שלהם. ואגב, גם אם בכנסת נשמר האיחוד הטכני לאורך השנים, הרי שבזירה המוניציפלית ממשיכים את הקו של סיעות וסיעות. כל אחד עושה שבת לעצמו.

כך החל הפילוג

מי שלא היו חלק מאגודת ישראל אבל היו חלק בלתי נפרד מההווי שלה, הם חסידי חב"ד. לחסידים הייתה הוראה של רבם להצביע עבור המפלגה החרדית ביותר, ומטבע הדברים אגו"י הייתה זו שענתה על הדרישה.

בתחילת שנות ה־80 יצאו בצעירי האגודה (צא"י) נגד חב"ד. הרב שך והסטייפלר עקבו בדאגה אחר המשיחיות של החצר הברוקלינית ויצאו למלחמה. הנתק בין צא"י לחב"ד הלך וגדל, הרבנים התנגחו איש ברעהו ומלחמה של ממש התנהלה בין הצדדים. לתוך הוואקום הזה נכנסה אגו"י בסוף 88' והכריזה על סוף ל"החרמת עדה קדושה". ב'המודיע', ביטאונה של אגו"י, החלו להופיע תורותיו של הרבי מליובאוויטש, אבל זה בוודאי לא הפריע לליטאים שכבר ייסדו חמש שנים קודם את 'יתד נאמן'.

עם התקרב מועד הגשת הרשימות לבחירות 88', הודיעו בסיעה המרכזית כי הם הולכים עם חב"ד ויהיה המחיר אשר יהיה. הרב שך, שכמו חיכה לרגע הזה, הודיע על פתיחת מפלגה עצמאית, 'דגל התורה'. הסטייפלר בוודאי שמח ממרום, אבל לא זכה להשתתף בכינוסי הראווה הגדולים שנערכו בבנייני האומה וביד אליהו.

'מלחמת תשמ"ט' אכן הייתה המלחמה הגדולה ביותר בציבור החרדי. היהדות החרדית התפלגה והזכירה את ימי המלחמה העליזים עם פא"י בסוף שנות ה־50. הרב שך קיבץ סביבו את רוב ראשי הישיבות הליטאיות וייסד אז את מועצת גדולי התורה הליטאית. הניצחון היה לשני הצדדים. אגו"י זכתה בחמישה מושבים, ודגל התורה זכתה בשני מושבים, כששני ח"כים חדשים נכנסו לכנסת: משה גפני ואברהם רביץ. שלמה לורינץ מצא"י הוותיקה, שביסס את השליטה של הפוליטיקאים החרדים בוועדת הכספים (שבה שימש כיו"ר מ־77'), עזב את הכנסת והלך לבנק ישראל.

שנה וחצי שרדה האחדות הנפלאה בין אגודת ישראל לחב"ד. בחול המועד פסח תש"ן התפרקה החבילה וחב"ד חזרה למקומה הטבעי. היה זה בימי 'התרגיל המסריח', כשעסקנים ופוליטיקאים סיכמו עם שמעון פרס על הפלת שמיר והקמת ממשלה חלופית בראשות המערך. שני אנשים נלחמו בתרגיל כל אחד מסיבותיו הוא. הרבי מליובאוויטש, אוהד הימין וארץ ישראל השלמה, והרב שך, שדווקא נטה בדעותיו שמאלה, אבל הייתה בליבו טינה ודאגה מהפקרות רוחנית תחת ממשלת שמאל. טינה שהביע בעיצומו של המשבר ב'נאום השפנים' הזכור (על "מגדלי השפנים והחזירים" של הקיבוצים והמערך).

סוף דבר, כזכור לחובבי הפוליטיקה, בתרגיל של הרבי מליובאוויטש, שגייס לצידו שני ח"כים של אגו"י – אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר – שנעלמו ביום ההצבעה, ואיתם נעלמה תקוותו של שמעון פרס. ורדיגר אגב, לפי דעה רווחת, הסתתר ביום ההצבעה באחוזה מסוימת בחוות שקמים של אריאל שרון. לעתיד, ייקח הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, את אליעזר מזרחי לבית הנשיא פרס בירושלים, שם יבקש ממנו מזרחי סליחה. אחרי התקרית, מאמריו של הרבי מליובאוויטש לא יודפסו יותר ב'המודיע'.

לקראת הבחירות הבאות ב־92' (שבהן עלה אחוז החסימה ל־1.5%), יחתור יו"ר אגודת ישראל הרב פנחס מנחם אלתר, לימים האדמו"ר מגור, לכינון שלום ביהדות החרדית. תחתיו, הגיע איחוד המפלגות לרשימה אחת – זו המוכרת לנו עד היום תחת השם 'יהדות התורה'.

לאחר דין ודברים ארוך מול הרב שך נחתם הסכם השלום. תחילה דובר על יחס של 70–30 לטובת אגו"י, אך הרב שך התעקש והיחס התייצב על 60–40. מיעוט ל'דגל', אך עדיין יחס יפה עבורה אל מול הנדוניה שהביאה כסיעה נפרדת. יחס זה נשמר בקפידה עד היום הזה, כשבכל מערכת בחירות קמים הליטאים ודורשים מחדש את שינוי המפה. בינתיים, זה לא קורה.

מה שהניע את הרב שך לצאת למאבק, קודם נגד פא"י ואח"כ נגד חב"ד, היה בן בריתו הסטייפלר, שראה באגודת ישראל את שומר החותם ובניגוד לזרמי החסידות שידעו לקבל סליחה וכפרה ממי ששגה ומעד, נקט בהשקפה: מי שמעד, אין לו תקווה. הרב שך והסטייפלר הלכו יד ביד, שכן הסטייפלר לא חיפש להתבלט כמנהיג, וידע לתת את החוזקות ואת התמיכה המלאה לרב שך.

ככתוב: מעשה אבות סימן לבנים – ובימים של מחלוקת בין הליטאים, כשהפלג הירושלמי יפרוש מהמיינסטרים, יעמוד הבן הרב חיים קניבסקי, שלו אהדה ציבורית רחבה, ויעניק את ההנהגה לרב אהרן לייב שטינמן במלוא הגיבוי, דבר שיכריע את עתיד ההנהגה הליטאית.

צילום: מוטי מילרוד, הארץ

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

שתף