fbpx

זעם בטעם של פעם: למה 'מקס הזועם' הוא סרט השנה // יאיר רוה

0

לפעמים תעשיית הקולנוע מייצרת שאלות קשות שאיש בהוליווד אינו יודע להשיב עליהן: איך, למשל, שני סרטים שבמרכזם מרדפי מכוניות אינסופיים – מצד אחד 'מהיר ועצבני 7' ומצד שני 'מקס הזועם: כביש הזעם' – מתנהגים בצורה כל כך שונה זה מזה. בזמן שהעצבני ניפץ את הקופות הן בישראל (700 אלף כרטיסים, הסרט הכי נצפה בארץ השנה) והן ברחבי העולם (הכנסות של 1.5 מיליארד דולר, מקום שני אחרי 'עולם היורה') – נכשל הזועם בישראל (פחות מעשירית ממה שהכניס 'מהיר ועצבני'), ואמנם רשם ברמה העולמית סכום נאה, אך לא בסדר הגודל שציפו לו מפיקיו (375 מיליון דולר, בדיוק רבע מ'מהיר ועצבני', ובשביל הפרופורציות, זה בערך מה שהכניס בשבוע הסרט האחרון והמחורבן בסדרת 'משחקי הרעב'); ובעוד 'מהיר ועצבני 7' הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה, מופת של טמטום מוחלט – 'מקס הזועם: כביש הזעם' הוא יצירת מופת, סרט השנה שלי (נכון לכתיבת שורות אלה; בין פרסום המדור לסוף השנה הקלנדרית צפויים לצאת סרטים נוספים, ביניהם 'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר').

'מקס הזועם' עבר באחת מרובריקת שוברי הקופות אל מגירת סרטי האיכות שמקומם מובטח בהקרנות סינמטקיות. במקום להיט – סרט פולחן. למרות היותו סרט אקשן מטורלל ונוטף אדרנלין, הוא הפך ליקיר המבקרים. באופן מפתיע הוא כבר נבחר לסרט השנה של פיפרסקי, הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע, אחד הגופים הכי אליטיסטיים וסנוביים בטעמם בעולם, תוך שהוא מביס סרטי איכות אירופיים מובהקים, זוכי ויקירי פסטיבל קאן. יש להניח שבחודש הקרוב הוא ייבחר כסרט השנה אצל מבקרים נוספים בעולם.

אז איך הפך 'מקס הזועם: כביש הזעם', הרביעי בסדרת סרטים פוסט־אפוקליפטיים שהתחילה ב־1979, משובר קופות לא מאוד גדול ליצירת מופת ענקית? התשובה, בעיניי, פשוטה: הבמאי. אנחנו כל כך רגילים לכך שהוליווד מתנהלת באופן תאגידי – שכל שוט וכל החלטת ליהוק וכל חיתוך צריכים לעבור אישור של עשרות אנשים המתייעצים בעצמם עם עשרות אנשים נוספים, וכולם מבוהלים ומפחדים וזהירים, ושלבמאי אין ברירה אלא לספק בכל יום־צילום מספיק אופציות כדי שיהיה אפשר לשנות הכול על פי החלטת המפיק – עד שאנחנו כבר לא רגילים לאפשרות שיהיה לסרט הוליוודי רב־תקציב במאי שהוא גם בעל הבית. ופתאום מגיע במאי אמיתי, כלומר מישהו עם חזון. מישהו שמנהל את העסק מראשיתו עד סופו, מי שהקים את המותג ומנווט אותו בדיוק לאן שהוא רוצה.

ג'ורג' מילר, שביים את שלושת סרטי 'מקס הזועם' של שנות ה־80 (וגם את 'המכשפות מאיסטוויק', 'השמן של לורנזו' וסרט האנימציה 'תזיזו ת'רגליים'), חזר להוליווד כשהוא בן 70, מבוגר ומנוסה יותר מכל מי שסביבו, ולא מוכן לקבל בולשיט מאף אחד. הוא הביא איתו את הצלם שלו, גם הוא מעל גיל 70, שחזר לצלם את הסרט אחרי שכבר יצא לפנסיה – ושני בני גיל הזהב האלה הביאו לאולפני וורנר את הסרט הכי פרוע ונמרץ שנראה השנה.

יהיה נכון ומתבקש להעמיק במשמעויות החברתיות, הפוליטיות והמגדריות ש'מקס הזועם' גדוש בהן, והופכות אותו לסרט שמחזיק משמעות מרובה באמצעות מעט דיאלוגים, אבל כשאני מדמיין את שתי הצפיות שלי בסרט, אני מניח בצד את הפרשנויות ואת הפילוסופיות ונזכר בצמרמורות העונג שיצרה הצפייה עצמה. חצי השעה הראשונה של הסרט היא מחוויות הצפייה העזות שהיו לי בעת האחרונה. זו חצי שעה של אקסטזה קולנועית, של סחרור אדרנליני, של מרדף ארוך, מבוים באופן מופתי ומוגש לצלילי מוזיקה פראית שמערבבת את הכול למין יצירה ואגנרית שכולה סחף חושים מעלף. זהו סיקוונס כה אינטנסיבי, שכאשר הוא מגיע לסיומו, בחריקת בלמים וברגעים של שקט מחריש אוזניים, קשה להתאפק מלקום ולהריע, כמו אחרי סולו מרטיט של טנור באופרה. 30 הדקות האלה, לפני שאנחנו מבינים מה הסיפור, מה הסבטקסט ומה המסר, הן הסיבה שבגללה אני הולך לסרטים. זהו הקסם והפלא שבקולנוע, כפי שהוא מתגלה דווקא בז'אנרים הפחות "איכותיים" שלו: סרטי הפעולה. כמו 'מת לחיות', 'שליחות קטלנית 2' או 'ספיד', 'מקס הזועם' הוא יצירת מופת של אקשן, והוא בעיניי ההתגלמות של קולנוע טהור. העלילה משנית, זו הקינטיקה שיושבת במושב הנהג ומוליכה את הסרט קדימה.

ההפקה של 'מקס הזועם' היא סוג של הרפתקה בפני עצמה. למילר לקח כל כך הרבה שנים לגייס את הכסף כדי ליצור את הסרט על פי דרכו וחזונו, מה שהביא לכך שהוא יגיע אל הצילומים, שנמשכו חודשים ארוכים, כשהוא מוכן באופן מדויק. במעין הומאז' ל'לורנס איש ערב' (על אקסטזי), לקח מילר את ההפקה שלו אל המדבר, אלא שהתכניות השתבשו. שנה גשומה במיוחד באוסטרליה, ארץ מגוריו של הבמאי, שבה צולמו כל סרטי 'מקס הזועם' הקודמים, הפכה את המדבר לנאות דשא ירוקים. דחייה נוספת הביאה את ההפקה לאפריקה.

*****

בעידן שבו סרטי הפעולה הפסיקו להרשים כי כלום כבר לא נראה בהם אמיתי, הרצון של מילר לצלם את כל הפעלולים ללא שימוש באנימציה ממוחשבת הופך את הסרט לחוויה שמצד אחד נראית מיושנת וקלאסית, ומצד שני נראית חדשה לחלוטין: כבר שנים שלא ראינו משאיות ומכוניות במרדפים, אופנועים קופצים ופיצוצים שאינם מודבקים במחשב. כן, 'מהיר ועצבני 7', אנחנו מסתכלים עליך ועל מרדפי המכוניות המגוחכים שלך שנראים כאילו נעשו בגזירי נייר. מילר, לעומת זאת, מביים את האקשן כמו הופעת קרקס אקסטרים, עם אופנוענים שמתעופפים בין משאיות, עם להטוטני סירק דה סוליי שהובאו כדי לבצע את הסצנות שבהן חייליו של הנבל מרחפים מהשמים וחוטפים תוך כדי נסיעה את הנשים/שפחות שנמלטות מידי הרודן.

כשקולנוע מתחיל להיראות כמו מחול, כמו אקרובטיקה, וכשאנחנו מבינים שקולנוע הוא לא רק סיפור אלא חיזיון ויזואלי, רצף של דימויים – אלה רגעי הפלא האמיתיים שמותירים אותנו פעורי פה, מוקסמים מהאפשרויות של המדיום, ומשתאים מהיצירתיות הבלתי פוסקת של במאי שהוא גם כוריאוגרף, גם מנצח וגם הוגה דעות. אלה הרגעים שבהם הקולנוע הופך אבסטרקטי, משוחרר ממילים או מהיגיון, והופך להיות כתמי צבע על קנבס שלא מפסיק לזוז.

מילר, כה מיומן באמנות שלו, מצליח לצמצם את עלילת 'מקס הזועם' למינימום הנדרש כדי להניע סרט פעולה. נדמה כאילו הוא מצליח לצייר פורטרט שלם עם שני קווים, לזקק ז'אנר שלם לשלושה מהלכי עלילה ברורים. הצמצום הזה, ככל הנראה, הוא זה שגרם לקהל הרחב לחשוב (בטעות) שכלום לא קורה בסרט. כי הקהל הרחב תוכנת על ידי סרטים בינוניים ועל ידי הטלוויזיה לחפש בסרט רק את הסיפור שלו, וסיפור הוא מילים. אבל ב'מקס הזועם' הסיפור פשוט והמילים ספורות. הביטו בו וראו באיזו מיומנות הסרט מאפיין את מערכותיו. קחו סטופר ומדדו: בכל חצי שעה הסרט מעביר הילוך (זהו סרט כל כך מדויק בקצב ובטיימינג שלו, שהוא חייב לזכות באוסקר על העריכה). נוסף על כך, הגיבור, בהנחה שמקס הזועם הוא אכן הגיבור כאן (עוד רגע נגיע לזה), רוצה חופש. ולשם כך הוא נמלט ממקום שביו, שם הרודן המפלצתי אימורטן ג'ו מוצץ את דמם ואת חלבם של נתיניו, באופן הכי מילולי. חצי סרט מקס בורח הרחק משם, עד שהוא מבין – בזכות מפגש עם מי שתתגלה כגיבורה האמיתית של הסיפור – כי הבריחה לא תועיל ועליו לשוב על עקבותיו ולהילחם. וכך, בשני קווים – אחד הלוך, השני חזור – לאורך שבילי המדבר האינסופיים, משורטטת לה כל עלילת הסרט.

עד כאן הגאוניות של ג'ורג' מילר כבמאי שיודע לעשות דברים פשוט יותר טוב מכולם.

אבל יש גם תבונה. יש משהו בעולם הצחיח והמדברי הזה שנראה כה זר, עתידני, דכאני, אפוקליפטי, ועם זאת יש בו משהו עכשווי מאוד. בחודשים האחרונים, למשל, נדמה שענני החול והאבק מהסרט כיסו את מדינת ישראל בסופות חול שאיש לא יודע את מקורן. ולדוגמה, המהלך המבריק של הסרט שלוקח את הדמות שעל שמה קרויה הסדרה, הופך אותה לדמות משנה, לנוסע היושב במושב שלצד הנהג, ומעביר את הפיקוד העלילתי לידי דמות חדשה (בגילומה של שרליז ת'רון) שהופכת את 'מקס הזועם' למעשייה פמיניסטית על מרידה נשית בשלטון גברי, הקרב של האמהות נגד האבות (קחי את זה, קטניס אוורדין).

וכך, עם התרחשות במהירות של 130 קמ"ש ועם רעיונות חתרניים שמשלבים בין מגדר ואקולוגיה, 'מקס הזועם' הוא ההמנון הקולנועי של תקופתנו; הסיפור על הבמאי שבדמדומי חייו הצליח להכניע אולפן שלם שישקיע 150 מיליון דולר בסרט שכולו פרי חזון של איש אחד, ללא ועדות או דירקטוריונים; מעשה אמנות, נטול חנופה, שראוי מכל זווית שנבחן אותו לתואר "סרט השנה".

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019