והרי החדשות ועיקרן בסוף // יונתן שם־אור

0

יכול להיות שהפסדת. המתיחה הכי גדולה של 1 באפריל התחלקה עליך כמו תחזית מזג האוויר ביום קיץ. יכול להיות שהחמצת את החילופים. לא שמת לב שאת המהדורה של 2 פותחת תמר, ויונית מסיימת את החדשות של 10 ב"המשך צפייה נעימה".

איך תרגיש כשאתה ממילא לא יודע להבדיל. כל הכתבות נשמעות אותו דבר. נשמעות, כי בקושי רואים משהו. לפעמים הכתב עומד על מדרכה ואומר שכאן, בפנים, בתוך הבית, היה הרצח. שבאולם הגדול מאחור מתקיימת עכשיו הפגישה. למה לשעמם. אם זה מה שיש, למה לא לצייר קופסה ולכתוב למטה: הכבשה בפנים.

גם אם יבטיחו לך את המיליארד שטראמפ הפסיד השנה, לא תצליח לחזור על כל הנושאים שהראו לך בחדשות ליל אמש. לא מי אמר. לא מה אמרו. רק הנושאים שהראו לך במהדורת החדשות האחרונה. זה נמחק. גם חצי לא תזכור. גם לא רבע. ככה זה בנוי. דייסה ענקית, שמקבלת אותו גוון טעם, אותה ארומה שחייבת להתנדף ברגע שיונית או תמר מגישות לך את המנה הבאה. רק לפעמים ניגוד הטעמים בין המנות מכריח אותן לומר את משפט החציצה. "במעבר חד".

לפני כמה שבועות זעם ביל מאהר על תכניות החדשות באמריקה. הן בערך כמו אצלנו, רק ששם הכתבים נראים טוב יותר, מתבטאים בהיר ביותר, ואף אחד לא מקבל פתחון פה אם יש לו ליקוי דיבור. למה אתם לא עושים חדשות כמו 'VICE', התמרמר, ולמה אתם תמיד מביאים לנו את הפנדה שנולדה בסין ואת הכלב שהוציאו מהבור. 'VICE' היא חברת חדשות שפועלת גם ברשת, גם על מסך HBO, ומביאה את החדשות שאף אחד לא רוצה לראות. פליטים, חיילי צה"ל מרביצים לפלסטינים, שחיתויות באפריקה, רציחות ברוסיה. הכתבות ארוכות, הכתבים תמיד בשטח. לא לפני הבית. בתוכו, עם האנשים והסיפור. ככה לא בונים חדשות ברשתות הגדולות, אבל חתך הצופים של 'VICE' הוא צעירים ומשכילים. האנשים שתכף ינהיגו את העולם (אם, כמובן, הצופים של השאר יבחרו בהם).

מה זוכרים ממהדורת חדשות? לא מה שאיזה פוליטיקאי אומר. אלה הבלים. איתותי קוד לפרשנים בעיתונים שמחפשים זווית לטור של מחר. לפעמים נפעמים מתאונה יוצאת דופן כמו מנוף שנופל. לפעמים ריב גדול, כי קונפליקט תמיד מושך את העין. פה ושם, אם מישהו חורג מהצפוי, זה ייחרט במוח. מירי רגב עם הדגל והכפיים. ביבי עם הלוח של הפצצה. הרוב, כמובן, יתאדה.

חברות החדשות לא רוצות להרוס לך את הערב. אסור להן. עדיין מתייחסים אליהן כמין כן שיגור אל תכניות הכסף הגדול שבאות אחריהן. מוכרחים את הפנדה. את הכלב. את הרביעייה שנולדה. את הילדים החולים שהבריאו ועכשיו הם רוכבים על סוסים. גם את זה נשכח די מהר, אבל שום דבר לא יעצור את רגע ההתמוגגות, את החיוך הלא רצוני, את פרץ הורמוני החמלה והרוך שיוצא לכל היונקים במוח מול נוכחות של גור. לכן הפנדה. שתישאר עוד רגע, שתיפול לתכנית הבאה.

זה בקושי עברית, המשפט הזה שיונית ותמר סוגרות איתו את המהדורה. המשך צפייה נעימה. גם בלי לערב את ד"ר קור, מובן שיש כאן גם בעיה – וגם החלטה. מה נמשך? הצפייה או הנעימות? אם כל החדשות היו נעימות, צריך לומר המשך צפייה נעים. אבל החדשות איומות. חוץ מהפנדה. רק אחריה מותר לומר המשך צפייה נעימה.

מבחינת הרשת, עיקר החדשות הוא בסופן. חדשות כאלה, שכבר במהלכן אתה שוכח מה ראית לפני דקה, לא נועדו לשנות כלום. הן לא יכולות. ובזה ביבי נלחם. בפנדה של גאולה אבן־סער.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

שתף