השנה של הקריקטורה הפוליטית // אלי אשד

0

הקשר הרגשי בין פיגועי 11 בספטמבר 2001 לפיגועים בפריז 2015 מצוי בסמלים. אין אדם מערבי שלא קפא על מקומו נוכח התפוררותם של שני מגדלי בבל, מרכז האימפריאליזם האמריקאי, באותה מתקפת מטוסים סוריאליסטית לפני 14 שנים. אין אדם מערבי שלא קפא במקומו נוכח הפיכתו של המגדל הרומנטי ביותר בעולם לסממן של אבל, כאשר הושחר אל תוך הלילה הפריזאי, רגעים אחרי שהטרור הלם גם בתרבות הצרפתית, זו של השאנסון, הקרם ברולה, מולייר והאחים לומייר, אונורה דה בלזאק וסימון דה בובואר, פלאטיני וזידאן.

זו לא הייתה השנה של מגדל אייפל. בינואר האחרון הוא עיטר את שער ה'ניו יורקר' כשבצמרתו שפיץ מדמם של עיפרון1, לאות הזדהות עם הטבח ב'שרלי הבדו', שהתרחש אחרי רצף של איורים סאטיריים שבמרכזם עמד – ולפעמים כרע על ברכיו כשאחוריו חשופים – הנביא מוחמד. המסר של אותו השער היה ברור: סמלי התרבות המערבית ימשיכו להתקיים במרכזי הערים. לא נפסיק להשחיז את העיפרון מול הקיצוני והמטורף. לא נחיה על החרב, כלי הכתיבה של הטרור, כי אם על העט, כלי הזין של הביקורת והסאטירה. הקריקטורה הפוליטית תחיה לעד.

 

האפיפיור כשטן

שורשי הקריקטורה הפוליטית קיימים כבר בעת העתיקה. תקשורת ההמונים לקתה בחסר באותם ימים, אולם תמונות הומוריסטיות וסאטיריות היו מאז ומעולם אמצעי פופולרי לבטא מורת רוח עממית. כך ניתן, למשל, למצוא באמנות המצרית תרשים של מלחמת עכברים כדימוי פרודי לציורי הקרב הגרנדיוזיים של מלכי מצרים.

את תפקיד הקריקטוריסטים של יוון העתיקה מילאו ציירי הכדים. קשה לאתר על אותם הכדים תמונת מצב סאטירית בעלת זיקה פוליטית מיידית, ככל הנראה בשל הסכנה שארבה לכל מי שיצא פומבית נגד השלטון, ולכן בולטים שם דווקא רפרנסים למחזות ידועים מאותה התקופה. לפעמים הייתה זו פרשנות פרודית לטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, ולפעמים הייתה זו סצנה שהועתקה מקומדיות של מחזאים כאריסטופנס, שלעג לפילוסופים כמו סוקרטס.

האייקון הדתי הראשון שנפל קורבן לקריקטורה הוא ישו. על קיר בגבעת הפאלאטיום ברומא נמצא שרטוט המציג את הצלוב כבעל ראש של חמור – תזכורת לכך שאלוהי היהודים הוא חמור, כפי שנטען ב"עלילת החמור" שהופצה עוד במצרים העתיקה ופשתה גם ביוון וברומא.

השימוש בקריקטורות השתכלל בתקופת הרנסנס של שלהי ימי הביניים. ציורים סאטיריים החלו להופיע גם ביצירותיהם של אמנים ידועים כמו הירונימוס בוש ההולנדי, פיטר ברויגל האב הפלמי, ואלברכט דירר הגרמני. ברקע עמדה הרפורמה הפרוטסטנטית. המאבק בין הקתולים, תומכי האפיפיור, לבין הפרוטסטנטים, שסירבו להכיר בסמכותו, החריף. אחד מכלי התעמולה הבולטים היה הצגת האפיפיור כדמות מפלצתית, כלי ביד השטן, ולעתים אפילו כשטן עצמו, באמצעים ויזואליים. אותן קריקטורות הופצו בעותקים רבים בזכות מכונות הדפוס של גוטנברג, במטרה אידיאולוגית אחת – לגרום לקתולים להיות פרוטסטנטים. אחרי שנפרץ הסכר נולדו גם קריקטורות שעסקו בחיי העם – נושא שלא היה מקובל באמנות עד אז. ברויגל האב, למשל, צייר את 'דג גדול אוכל דגים קטנים' ואת 'האיש עם שק הכסף והחנפנים שלו', שתי יצירות שמבקרות את העשירים וכמהות לצדק חברתי.

בעקבות אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י, שחקר באותו זמן את הפן הגרוטסקי של דמות האדם וחיפש אנשים "פגומים" כמודלים לרישום – בניגוד גמור למגמה הרווחת של ציור אנשים מושלמים – צצו אמנים שהשתמשו בטרנד החדש לצרכים קריקטוריאליים. אחד מהם, לורנזו ברניני, צייר גרסה לא מחמיאה של האפיפיור. למען האמת, ברניני כלל לא רצה לחשוף את הקריקטורה אלא רק להשתעשע בה עם חבריו, משום שהיה אדם דתי מאוד ולא רצה לפגוע בפטרונו, אבל הסגנון תואם להפליא את מהותן של הקריקטורות.

היהודי כערפד

הקריקטורה הפוליטית המודרנית – סאטירה ופרודיה על אירועי היום המלוות בשנינות ואף באכזריות – מוצאה באירופה של המאה ה־18. בדרך כלל שימשו הציורים האלה כלי נשק בקרב בין שני מחנות פוליטיים, הוויגים והטורים, שניגחו אלה את אלה. מטרת הקריקטורה לא הייתה רק להצחיק, אלא בעיקר להשפיע על דעתו של המתבונן, לגרום לו לחשוב על המציאות בה הוא חי. איוריו של וויליאם הוגארת, שנהג לנגח את השלטון ואת הבנקאים, עסקו בעוני ובחוסר צדק ושוויון. תומס רולנדסון, לצד התמחותו בציורים מיניים נועזים, עסק בקריקטורות שנגעו להתנהלות היומיומית של העם. ג'יימס גילריי, לעומתו, טיפל בעניינים הפוליטיים ונחשב לקריקטוריסט המלחמות הראשון. הוא אחראי בין היתר לאחת הקריקטורות הפוליטיות המפורסמות בהיסטוריה, בה מצוירים נפוליאון וראש ממשלת בריטניה וויליאם פיט כשהם סועדים ביחד ומחלקים ביניהם את העולם. את נפוליאון נהג גילריי לצייר כגמד מרושע ומתועב, מה שהוביל להתבטאות מחמיאה אך כעוסה מצד המצביא הצרפתי, שהודה כי גילריי הוא הנשק האפקטיבי ביותר של הבריטים: "הוא עשה יותר מכל צבאות אירופה כדי להפיל אותי".

בזמן שהביקורת המאוירת נגד הצרפתים זכתה ללגיטימציה, בכל הנוגע לביקורת פנימית התקשו הקריקטוריסטים הבריטים להתבטא, בעיקר כלפי השלטון. ג'ורג' קרוקשנק, לדוגמה, שהתפרסם הודות לאיוריו בספריו של צ'רלס דיקנס, קיבל 100 לירות שטרלינג תמורת הבטחה שלא יתאר את המלך ג'ורג' השלישי בשום סיטואציה לא מוסרית. לעומת זאת, כשצייר את נפוליאון בצורת נר שאותו מכבה קוזאק – הוא התקבל בברכה בתוך הממלכה.

בצרפת הופיעו קריקטורות במגזינים הרבה לפני 'שרלי הבדו'. שארל פיליפון ייסד את המגזין 'לה קריקטור', שהעסיק בין היתר את ז'אן גרנדוויל ואונורה דומיה. גרנדוויל, שהתפרסם בזכות סגנונו הפנטסטי והסוריאליסטי, ודומיה, שיצר כ־4,000 קריקטורות חדות ולעתים מרושעות, נהגו לתקוף את השלטון, את הבורגנות, את המקצועות ה"נחשבים", כמו עריכת דין, רפואה ועסקים. פיליפון מצא את עצמו בכלא לאחר שהעז לצייר את המלך לואי פיליפ בדמות אגס. פיליפ, שלא ניחן בהומור עצמי, החליט במסגרת מאבקו בעיתונות להילחם גם בקריקטורות ולצנזר אותן בטענה שהן אלימות – ופיליפון הואשם בהוצאת דיבה ובפגיעה בכבוד המלך. מאוחר יותר זוכה פיליפון, לאחר שהוכיח דרך סדרת ציורים כי פרצופו של פיליפ אכן מזכיר אגס. גם דומיה נכנס לשישה חודשי מאסר, לאחר שצייר את המלך בדמותו של הענק הספרותי גרגנטואה, המאופיין כבור וגס, כשלשונו הארוכה משתרבבת ומעידה על חמדנותו. בכתב האישום נכתב כי הקריקטורה "עוררה שנאה ובוז כלפי הממשל ופגעה במלך עצמו".

.

צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

שתף