השחרור היווני והמשל הטורקי ב"קיץ של אתונה" // הטור המלא של נדב איל

0

השורות האלה נכתבות כאשר ההמונים שואגים בכיכר סינטגמה, הכיכר המרכזית של אתונה, מעבר לחלון. למעשה מדובר בתריס משוריין. המקום היחיד בו אפשר להשיג אינטרנט אלחוטי יציב במחיר מופקע הוא הפלאזה. אנשי המלון המיומנים הורידו את התריס המשוריין וסגרו את הכניסה. הקומוניסטים צועדים בחוץ עם דגלים אדומים. חלון גדול ואנשי עסקים יושבים לקפוצ'ינו, הם בדיוק החומר ממנו עשויות מהפכות. או זגוגיות שבורות.

היוונים אמרו "אוחי" (לא). הם אמרו "אוחי" בקול גדול ומאוחד למדי. גם שכבות נמוכות וגם מעמד ביניים. גם צפון יוון וגם אתונה. הם אמרו לא; ויצאו לחגוג את ייאושם בכיכרות, עם צפירות שמחה של מכוניות ודגלים, ודוכנים קטנים שמציעים סופלקי, ורוכלים שמנפנפים במניפות בצבעי כחול־לבן וקצת ריח של אוזו וקצת ריח אחר. 

תאמרו מה שתאמרו, מתאבדים וטיפשים ועצלים, היוונים המציאו עכשיו את "הקיץ של אתונה". כמו "האביב של פראג" וכמו הרבה עונות פוליטיות אחרות מההיסטוריה שלנו, הוא מבטיח הרבה וכנראה יקיים מעט. אבל עיקרו ברוחו, בהשתחררות שלו ובמה שהיא מסמלת. 

********************

כי יוון, בין אם תישאר באירופה ובאיחוד המוניטרי שלה ובין אם לאו, יוון למעשה התנערה מהאירופיות. 

היא התנערה מהדיוק האכזרי הגרמני או מההתחמקות היסודית הצרפתית. היא השתחררה מהמעצורים היסודיים שניסתה לאכוף על עצמה ברוב ייסורים. יוון היא אמה של אירופה לכאורה, אבל כולם יודעים שיש בה משהו אחר, משהו שהיוונים עצמם מטפחים ואוהבים בעצמם. תחושת החירות, שהיא למעשה אנרכיזם.

את שלטון הגנרלים החליפה מדינה חלשה. מדינה שבה לא ממש משלמים מסים ואפשר להחנות את הרכב במרכז אתונה על הכביש הראשי של הפרלמנט ליום שלם, בלי לקבל אפילו דו"ח. כן, זה בלגן, אבל בלגן דמוקרטי ובלקני, ולא זדוני. אינני מפחד מדבר, אינני מקווה לדבר. אני חופשי. היוונים בלילה הזה לא מקווים לכלום כי שום דבר טוב כבר לא יכול לקרות פה בזמן הקרוב, ואינם מפחדים מדבר כי הרע כבר התרחש. הבנקים כבר קרסו. אז הם חופשיים. 

ובכך הם מגלים שאירופה היא בלוף אחד גדול, ניסיון להפוך אסטונים וליטאים ויוונים ופולנים לפרנקו־גרמנים. משולב כמובן בתכנית פירמידה נאה, שבה מחולק ממון רב לנתינים הקטנים של ברלין ופריז, ואותו ממון מוצע להם בתנאי ורק בתנאי שאיכשהו יחלחל בחזרה לברלין ולפריז. מין הוצאה ציבורית שרשומה בספרים כמחווה כלל־אירופית, והיא בעצם רק הרחבה תקציבית שתכליתה בעיקר המשך הדומיננטיות של גרמניה וצרפת. 

והנה באה יוון, ואל מול פשיטת רגל ודאית ואיום בגירוש מהאירו – אמרה לא. ואז הקימה דוכני בשר מול הפרלמנט והשתכרה וזרקה ציטוטים, שנעו בין אנרכיזם רדיקלי מבית מיכאיל באקונין, לתיאולוגיה יוונית אורתודוקסית, וכמובן לאמנות קלאסית שלורד ביירון הרומנטיקן היה גאה בה. והיא ניפצה את אירופה ואת המעטפת שלבשה על עצמה ברוב נפיחות.

כן, היוונים רימו את העולם, אבל האם חטאם היה גדול יותר משל הגרמנים? הם זכו למחיקת חובות תשע שנים אחרי המלחמה שבה פתחו. ויוון מתחננת על מפתנה של גרמניה עכשיו.

הקיץ של אתונה הוא הקיץ בו התברר שאין אירופה כציווי. ולכן אולי אין אירופה בכלל. או שתהיה אירופה של דמוקרטיה, או שהיא תגווע מיד. והמעשה של היוונים היה טיפשי כמובן, טיפשי וקצר ראות, ותוצאותיו עשויות להיות הרות אסון להם. אבל הן סוחבות עמן כלכלה יבשתית שלמה, ואולי את כלכלת העולם כולו. רציתם גלובליזציה, רציתם איחודים מוניטריים? ורציתם גם חומות אש שיפרידו בין הצרות שלנו ושלכם? לא תוכלו הכול.

*****************

הקללה היא קללתם של אלה שזכו במשהו שלא ממש עבדו למענו. והיוונים קוללו. לפני 25 שנים היו שתי אומות שכנות. אחת בירכה את עצמה על מזלה הטוב שהיא תהפוך לחלק מאירופה ותזכה למטבע ולחופש סחורות ותנועה. היא הניחה שזה מגיע לה, בגלל ציביליזציה מפוארת ועוד זכויות שהן כולן היסטוריות. האומה השנייה קינאה מאוד והתחננה שגם לה ייתנו לבוא במועדון המצומצם הזה. מה היא לא עשתה. לאיזה תנאי לא הסכימה. אבל המועדון לא רצה בה. בדיוק בגלל שגם היא ייצגה ציביליזציה אבל כזו שאיימה באמת על אירופה, בניגוד ליוון. לאומה שנדחקה החוצה ונזרקה והושפלה קוראים טורקיה. היא לא זכתה בתקציבי האיחוד המפתים, או בכללים המדוקדקים של פקידי האימפריה הנעימים מבריסל. היא נשלחה אל גורלה עם האסלאמיסטים שלה. ויוון? היא זכתה בכל נזרי הדפנה של אירופה. אסם תבואה קראו לה, יסוד התרבות האירופית. ושפכו עליה כספים רבים, שכאמור מצאו את דרכם, מכרז אחרי מכרז, לחברות מערב־אירופיות. 

וטורקיה אחרי עשור הפנתה את גבה למערב. ויוון שקעה בתוכו. נהנתה מהכסף הזול והשוחד ששטף את אתונה. בוססה בחלומות על אירופיות מעונבת ומעודנת לגדות הים התיכון. לא הביטה בעצמה ולא התעמתה עם שדים. הייתה יכולה לשחד את עצמה לדעת, תוך יצירת שוק עבודה שמן ומרושל.

הטורקים צמחו ומצאו לעצמם מסר לאומני, אסלאמיסטי, נאו־עותמאני. היוונים סיפרו לעצמם על אירופה אבל חיו בסרט מדובב. הם ידעו את זה, אבל כרטיס האשראי המשיך לגהץ.

כמו מדינה שמצאה נפט, יוון מצאה את האיחוד האירופי. והיא חלתה במחלה של מדינות כאלה; וטורקיה, שלא זכתה באור מן ההפקר של אירופה, כי היא מוסלמית וכהה ומפחידה וגדולה, היא מצאה את עצמה. והשבוע הציע ארדואן ברוחב לב סולטני ומרושע לשלם את חובה של יוון לקרן המטבע, 1.6 מיליארד יורו טבין ותקילין עותמאניים. היוונים היו מעדיפים לשנות את שמם, כולם, לאנגלה מרקל לפני שהיו מקבלים הצעה שכזו, אבל בהצעה היה טמון הלקח. נעים מאוד להסתובב בלילה של הקיץ האתונאי, אבל נעים יותר להיות חזק ולא להזדקק לנדבות.

יוון התחילה לחפש את קולה החודש הזה ואולי, אולי, היא תתחיל למצוא אותו. אבל כדי שזה יקרה היא צריכה להבין, כמו שאיסטנבול הבינה, שאירופה הזו איננה האולימפוס שלה.

צילום: אימג'בנק

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

שתף