השד ההדתי // הטור של תם אהרון ב'ליברל'

0

אחת ההשלכות היותר שליליות של השיח המתעורר סביב התכנים היהודיים במערכת החינוך היא שאני כבר חודש מסתובב ושר לעצמי "מי המציא את המילה הדתה שהיא שורפת לבבות?". כי היא באמת שורפת לבבות, ובצדק. אנשים כועסים כי הילדים שלהם חוזרים הביתה עם כל מיני סיפורים על תכנים דתיים שהם למדו בבית ספר. ואמנם אין לי ילד (ואני יודע שאין לי ילד, פשוט כי אין שום הוכחות לקיומו; נסו את זה פעם), אבל אני בטוח שאם היה לי – הייתי מתחרפן כשהוא היה חוזר הביתה ומספר לי שלימדו אותו שאלוהים ברא את האדם ושצריך לשמור את השבת.

אני לא יודע אם הסיפורים שצפו ברחבי הארץ היו אנקדוטליים, או חלק ממהלך רחב ובנטי של הדתה, אבל מה שהיה מעניין זה השיח שהתנהל סביבם. התגובות נעו בין חילונים שכועסים על הדתה, לחילונים שמכחישים שיש הדתה (יאיר לפיד), לדתיים שמכחישים שיש הדתה (יאיר לפיד), לדתיים שטוענים שאין מספיק הדתה (סיון רהב מאיר). כן. מה ששמעתם. סיון רהב מאיר, שאי אפשר לפקפק באינטליגנציה שלה, נתנה בחדשות מונולוג שלם על זה ש"עם ישראל אוהב את המורשת שלו ורוצה להרגיש בה בן בית", על זה שהורים רבים מרגישים ש"אין מספיק תכנים יהודיים במערכת החינוך", רוצים "יותר ידע כללי על הזהות שלנו", מתבאסים על זה ש"ילד מסיים כיתה י"ב ולא יודע את ההבדל בין קדיש לבין קידוש, ואין לו מושג איך לפתוח סידור". מונולוג שנגמר בתחושה של רהב מאיר לפיה האיום האסטרטגי עלינו הוא לא איזו "בת שירות שמסבירה כמה כוסות שותים בליל הסדר, אלא הניתוק, השִכחה והבורות".

הניתוק, השכחה והבורות? אני בור כי אין לי מושג איך לפתוח סידור? למה ככה, סיון? קודם כל, יש לי מושג איך לפתוח סידור. פשוט לוקחים את הסידור, פותחים אותו, ואז סוגרים אותו והולכים לקרוא טקסט שנכתב במאה השנים האחרונות. זה לא הופך אותי לבור, זה לא הופך אותי למנותק, זה פשוט הופך אותי לבנאדם לא משעמם. "ידע כללי על הזהות שלנו"? יש לי המון ידע כללי על הזהות שלי. נגיד, אני יודע שהיא לא מושפעת בכלום מדברים שקרו לפני אלפי שנים לאנשים שהם לא אני. אני אוהב ג'ז וצוחק כשחתולים נכנסים בדלתות שקופות, ובלי קשר, מישהו פעם אולי דיבר עם מישהו לפני 2,800 שנה איפשהו. מה מבין הדברים האלה את חושבת קשור יותר למי שאני?

—–

ואני יודע שעכשיו מגיע השלב שבו עולה ה"עלבון" מאיך שאני מדבר על האמונה של אנשים. אבל אני חושב שזה קשקוש, סורי. אין שום אמונה או אידיאולוגיה שאסור לזלזל בה. אף אחד אף פעם לא התבקש לא לזלזל בקפיטליזם כי "יש אנשים שמאמינים בזה". אנשים מאמינים בכל מיני דברים, מליברליזם ועד צמחונות, דרך זה שהעולם שאנחנו חווים הוא הדמיית מחשב. על כל הדברים האלה מותר לי לצחוק בכל פלטפורמה שאבחר וכולם יהיו סבבה עם זה, כי זלזול באמונה הוא לא זלזול באנשים שמחזיקים באותה אמונה. אתם יודעים מה כן זלזול באנשים ואמונה? להאשים את הציבור החילוני ב"ניתוק, שכחה ובורות". וואלה יופי. אם מישהו היה אומר את זה על דתיים, היו עושים לו כזה גרבוז, שבוז'י הרצוג היה עושה לעצמו חרקירי מרוב בהלה.

החילונים הם לא בורים, והחילונות היא לא בורות. החילונות היא הרעיון הנפלא לפיו אתה לא צריך להתעמק בדברים משעממים שלא רלוונטיים אליך או לעולם בשום צורה. ואני יודע שיש אופנה כזאת, גם בקרב חילונים, לבקר את הצורך של אנשים בגירוי ועניין כאילו זה דבר שטחי ומגונה, אבל אני אישית חושב שזה אחד הדברים הנפלאים בעולם.

הזהות שלי במאה ה־21 מורכבת מהדברים שאני אוהב. כשהייתי בתיכון וגיליתי מה אני אוהב לראות בטלוויזיה, ומה אני אוהב לשמוע, ומה אני אוהב לקרוא, ומה אני אוהב לאונן – אלה כל הדברים שהיוו את הבסיס לאישיות שלי. במיוחד האוננות. ונמאס לי שדתיים מנסים למכור, ושחילונים מוכנים לקנות, את הרעיון הזה שלפיו היהדות היא "לא רק חלק מהמורשת שלנו, אלא דבר מרתק". די. זה לא מרתק. זה משעמם, ואתם משקרים לעצמכם ולי. כן? הספר הכי מעניין בעולם הוא גם במקרה זה שהמון אנשים מרוויחים פוליטית מזה שאני אתעמק בקריאה בו וברעיונות המופרכים שהוא מפיץ? איזה צירוף מקרים! זה כמעט נס! אולי באמת יש אלוהים.

ואגב, דווקא בגלל זה אני מסכים עם סיון רהב מאיר בזה שהאיום האסטרטגי עלינו הוא לא "איזו בת שירות שמסבירה כמה כוסות שותים בליל הסדר". כי אני יודע שבת השירות הזאת מתחרה בסטטיק ובן אל, וב'משחקי הכס', ובהארי פוטר, ובאוננות. אבל החילונים צריכים להבין שהעובדה שאנחנו מקדשים את העונג שלנו ושואפים לחוות כמה שיותר ממנו, היא לא סימן ל"שטחיות", "הדוניזם" או "פינוק". מאז שבני האדם התחילו לקדש את האינדיבידואליזם הם התחילו בהדרגה לדרוש שנבטיח יותר זכויות לפרט, לאדם, לאינדיבידואל. וזו, בעיניי, סולידריות הרבה יותר מגניבה מהסולידריות הדתית שדורשת שתדאג לאנשים כי הם מאותה קבוצה שרירותית שאתה חלק ממנה. זה הכל. ואני יודע שלהתייחס למונולוג של סיון רהב מאיר מלפני חודש וחצי כשהביקורת העיקרית שלי עליה היא שהיא אובססיבית לטקסטים ישנים ולא רלוונטיים זה כבר פשוט משוגע. אבל זה עוד יותר משוגע שהיא מאשימה אותי בניתוק. אני לא מנותק, סיון, ואני לא מוכן שתאשימי אותי בזה. אני פשוט חלק מקבוצה הרבה יותר גדולה של מאוננות ומאוננים.

איור: וליה רוזנצוויג

אהבתם? רוצים לקרוא עוד טורים, מדורים וכתבות של 'ליברל'? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

שתף