הבטחות נתניהו: מבוא

גלעד ארדן הביט לאחרונה מקרוב במשבר החריף בין בנימין נתניהו לישראל כ"ץ. כ"ץ וארדן הם הפוליטיקאים הבכירים ביותר בליכוד, אחרי ראש הממשלה. שניהם היו קרובים אליו מאוד בתקופות שונות. שניהם הפכו פופולריים ועצמאיים מדי; וגילו שעם נאמנות אין מה לקנות במכולת של ביבי. ארדן ידע לא מעט חיכוכים עם מנהיג מפלגתו, ודאי אחרי שזה הפר את הבטחתו למנות אותו לשר חוץ. כך גם אחרי שלא מונה לתפקיד משולב של שר הפנים ושר לביטחון פנים. תוצאה של מורשתו העצמאית והנועזת של ארדן במשרד התקשורת, שהייתה לצנינים בעיני צאר התקשורת נתניהו (אם כי רטרואקטיבית, ובאופן תמוה). בוודאי אחרי שלל ההתעמרויות וההצקות והעימותים מצד נתניהו מולו, לאורך השנה האחרונה.

ארדן ונתניהו, נאמר זאת כך, כבר לא ילכו אנגז'ה.

ההבטחה להתמנות לשר החוץ נוסחה על ידי עו"ד דוד שמרון, מקורבו של ראש הממשלה, וארדן הניח כי בשל כך תתקיים. אלא שגם כ"ץ מחזיק בהבטחה דומה, לקבל את אחד משלושת התיקים הבכירים. הקרח שעליו כתובות הבטחותיו של נתניהו נמס במהרה, כידוע. ארדן התקשה לעכל את הבגידה. אחרי ששכב על הגדר בשביל ראש הממשלה ורעייתו. אחרי שלאורך כל הדרך כמעט, לא נתפס בבדל ביקורת על אודותיהם. והוא כבר הפך לליכודניק הפופולרי ביותר, עם המקום הראשון בפריימריז. היה חבר כנסת מצטיין ובולט. שר מוערך במשרדי הגנת הסביבה והתקשורת. חרוץ. מעמיק. אמין. בקיא בחצרות רבנים ובמשפחותיהם של חברי מרכז. מומחה לכל סניף מפלגה ויודע נפשו של כל עיתונאי. וכל זה, בלי "מחנה" עצמאי, מתריס ומאיים על היו"ר. אז למה שלא יכהן כשר חוץ? על בשרו למד ארדן עוד כלל מבית הפרנויה הנתניהוהית – אל תיהפך לפופולרי מדי; ואם אתה שר מהליכוד, אתה אחרון ברשימה. קודם כל אשביע את השותפים הקואליציוניים, ואילו לנאמניי מתנועת הליכוד אתן את השאריות, כדי שימשיכו להיות רעבים וצייתנים.

אז ארדן הפך עצמאי יותר. ועקרוני יותר ונאמן לעצמו. הוא כבר לא עבד נרצע של מנהיג הליכוד. הוא יוצא נגדו בקרב החשוב על התקשורת, כשהאחרון מנסה לקעקע את המהלך האמיץ ופורץ הדרך של ארדן לסגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. מקורבים מסוימים חושבים שארדן צריך לשקול מחדש את ההצעה שנתן לו נתניהו לפני כשלוש שנים, להיות שגריר בוושינגטון. רחוק מהעין, רחוק מהלב. מחוץ למעגל החורך שנקרא "סביבת נתניהו". ארדן חושב שהספינה הזו כבר הפליגה, אבל מהצד השני – כל עוד נתניהו שם, הוא יודע שבפסגת העשייה יהיה לו קשה מאוד לגעת. שבערוגה של ביבי הוא עלול להתייבש ולקמול לגמרי, כמו רבים לפניו.

שרי משטרה ועינויים פוליטיים

ארדן לא רצה את המשרד לביטחון פנים. לא קשה להבין למה. תדמית המשטרה הגיעה אל פי פחת בשנים האחרונות. הארגון הוכה והושפל. התפקיד עצמו אינו עתיר בתוכן, הכוח האמיתי נמצא בידי מפכ"ל המשטרה. המשרד הזה הוא מחסל סדרתי של קריירות מבטיחות. הפרידה של אביגדור ליברמן מנציגו שם, יצחק אהרונוביץ', עברה בלי דרמות מיוחדות. משה שחל היה רחוק מלאהוב את התפקיד. שלא לדבר על הבטחה פוליטית גדולה כמו שלמה בן עמי, שבתקופה קצרה שם התחסלה הקריירה הציבורית שלו;  או על שני בני עירו של ארדן, האשקלונים גדעון עזרא ז"ל ואבי דיכטר. השב"כ נותר כמקדם הפוליטי הגדול בקריירה שלהם, כהונתם במשרד לביטחון פנים – לא.

לפני שבועות אחדים יצא ארדן לבחון את תפקוד המשטרה באום אל פחם. מה שגילה היה מזעזע. המשטרה תלויה בחסדי המנהיגות המקומית, על רמותיה השונות. ברצותם, תפעל. וברצותם, תוגבל מאוד פעילותה. דוק של חשדנות, אי־אמון וזעם מכסה את הרחוב המקומי. אמנם הוצבו מצלמות בכמה מוקדים, לסייע בשיטור הקהילתי, ויש גם מבנה משטרתי נאה בפאתי העיר. אבל השוטרים אינם חשים כבני בית במקום. את ארדן הסיעו בדרך המרכזית שבמעלה העיר. מתפתלת, צרה וצפופה. אם משהו יתרחש בשכונות שברום ההר, השוטרים יתקשו להגיע מהר.

השיטור במגזר הערבי־ישראלי, שעלה לכותרות בין השאר אחרי הפיגוע של נשאת מלחם בדיזנגוף, הוא נושא רגיש. אז, נתניהו ניצל את האירוע כדי לשסות ציבור בציבור; לרוב פלצותו של ארדן, שבלשון המעטה הסתייג מהדברים. אבל הוא יודע שזו רק צרעה אחת בקן גדול מאוד. ושהוא זקוק להרבה מזל כדי לסיים קדנציה במשרד הזה בשלום.

כשנכנס לתפקיד, הייתה הצמרת ריקה. מספר עצום של ניצבים פרש, רובם בנסיבות מביכות. האחרים, שנותרו, היו מסוכסכים ורפי רוח. כדי לחזקם מינה ארדן מ"מ מפכ"ל, בנצי סאו, תוך ששקל אם להמשיך עמו הלאה, כמפכ"ל. אלא שבתוך זמן קצר אירע הפיאסקו של מתקפת ישי שליסל במצעד הגאווה. השר הטרי יחסית ארדן ראה איך נבדק האירוע ומה היו המסקנות, ובעיקר מה מסתתר מאחורי ההתנהלות הזו: תרבות שקר, אי־הפקת לקחים, אי־יישום המלצות ובאופן כללי ובשפה פשוטה – רמה אנושית נמוכה.

ארדן זימן את הניצבים שנותרו במערכת לשיחות פרטיות בחדרו. הוא הבטיח שהשיחה לא תתועד ושפרטיה לא יצוטטו. כל ניצב התבקש לפתוח את סגור לבו ולדבר בפתיחות. איך קרה שהגענו לאן שהגענו? שאל. איך אפשר לתקן? מה צריך לעשות? אני פונה אליך, אמר בערך כך, כדי שתסייע להבריא את המערכת, שהשקעת בה את מיטב שנותיך. זו תרומתך למדינה. והם ענו. מי יותר, ומי פחות. ארדן ישב עם הפנקס וסימן הערות לעצמו. ככל שהשיחות התקדמו, כך העמיקה תדהמתו. ההחלטה נפלה: להביא מפכ"ל מבחוץ. שמות שונים עלו. האלופים במיל' טל רוסו ויפתח רון־טל, למשל. מי שהוצע לו לבסוף, סירב. רפרנט ממשרד האוצר העלה בפני ארדן את שמו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. אבל אלשיך סירב. מטרתו בחיים, הסביר, היא להגיע לראשות השב"כ. אז עלתה מועמדותו של תת־אלוף במיל' גל הירש. הרעיון הגיע מכיוונו של איש עסקים, חבר של ארדן. הרעיון נפל על אוזניים קשובות. הוא ביצועיסט, סיפרו לארדן. מנהיג. ואדם שרוצה מאוד לתקן את דימויו הציבורי מאז מלחמת לבנון השנייה. "עשו לו עוול", שמע ארדן שוב ושוב. הוא יהיה חרוץ ונאמן, כי זו הזדמנות חייו.

לגלעד ארדן יש רקורד מעורב בכל הקשור למינוי אנשים. לעתים הוא מוצא טובים, לעתים בינוניים ומטה. במקרים לא מעטים התמהמה רבות עם החלטות על איוש תפקידים, ובמקרים אחרים התמהמה עם פיטוריהם של כאלה שכבר גמר אומר להיפרד מהם. אבל הירש היה מקרה שונה, שפגע מאוד ביוקרתו המקצועית. עם כל האגו ושקי השרצים של הירש, היה קשה אולי לחזות את עוצמת הפיאסקו והביקורת, אבל לא את עצם התקיימותם של אלה.

זו הייתה מחצית השנה הפוליטית הגרועה ביותר של ארדן. היא החלה בשכיבתו המביכה על הגדר לטובת הזוג נתניהו בבחירות, הטיפוס על העץ לאחריהן כשהוצע לו תפקיד שלא רצה, ההתקפלות מול ראש הממשלה, דרך הקיץ הרע של המשטרה ב־2015, ואז משבר הירש והכתבת נתניהו את מינוי אלשיך בכל זאת, אחרי שהאחרון קיבל מראש הממשלה אי אילו הבטחות. ארדן גם הוכרח לדבר על לבו של אלשיך, כדי שיואיל לבסוף לבוא.

ארדן קיבל מפכ"ל עצמאי, המשוכנע שהוא חכם ממנו ומרוב השרים, המודע לעובדה שראש הממשלה חייב לו, ושככל הנראה גם רעייתו של נתניהו מרוצה ממינויו (באותה העת, לפחות). הרקע הדומה – גם ארדן וגם אלשיך פקדו את ספסל הלימודים של אותה ישיבה תיכונית – לא עזר במיוחד. השניים התקוטטו מתחת ומעל פני השטח. רוב הזמן הצליח ארדן להכיל את זה ציבורית, ולא נתן ללהבות לעלות לגובה שיחרוך אותו מדי.

למרות שהיו מי שחשבו שארדן מיואש עד מחשבה לעזוב את הפוליטיקה, הוא ניסה ומנסה לשדר חוסן. שאינו מיצה את המשחק. למרות שכל כך ברור שגם זו אופציה. לצאת, לעשות כסף. לנוח רגע. אבל ארדן נולד לפוליטיקה, הוא חי ונושם אותה. וברגע ששחקנים כאלה עוזבים את המערכת, זה מעיד על חולי חמור שפושה בה זה זמן. אם אדם כמוהו, שהתקין עצמו למסלול הציבורי מאז נעוריו, שלא היה טור פוליטי שהתפרסם בישראל בלי שקראו, שכבר עשרות שנים עובד ולומד את התחום – ייצא לשוק הפרטי, זה כשל שאינו רק שלו או של נתניהו. אלא של השיטה כולה.

נוף אשקלון: ילדוּת

הביוגרפיה כמעט פנטסטית לפוליטיקה הישראלית של ימינו. ילדות בפריפריה. כיפה סרוגה. ישיבה תיכונית. ההורים נולדו במחנות עקורים של ניצולי השואה באירופה ב־1947. יושבו באשקלון והכו שורשים לצד עולים מטורקיה, צפון אפריקה ואירופה. הורי האם עירוניים מהונגריה. הורי האב הגיעו מאזור כפרי בטרנסילבניה. השורשים העמוקים של השם ארדן אינם מובהרים עדיין בוודאות. ישנה סברה שהם, כמו חלק מיהדות טרנסילבניה, הגיעו מקרב יהודי אזור טורקיה. מה שעשוי להפוך את ארדן לספרדי, ודאי יותר מזה שזכה להארה מפוקפקת בתחום, בנימין נתניהו.

רבים מבני המשפחה נרצחו בשואה. כשהמלחמה תמה עלה הסב ארצה עם משפחתו החדשה. כאן הושב בשרידי השכונה הערבית מגדל שליד אשקלון. במגדל התגוררו דלת היהודים והערבים שנותרו ביישוב. חלקם הלך ובא למחנות הפליטים של עזה והגדה. בחצר גידלו פרות, תרנגולות וחמור. את החלב שחלבו חילקו בין כדים לשקים, שבהם חבצו שמנת וגבינה. בכל בוקר, עם שחר, יצא הסב עם חמורו הרתום לעגלה אל השוק. שם מכר סחורה. חברו מהילדות שלפני השואה, שהתגורר במושב השכן, היה אביו של ישראל כ"ץ. וכפי שנראה בהמשך, ארדן הלך בצעדיו של כ"ץ, עד שהפכו השניים ליריבים מרים.

הוריו של ארדן הכירו בסניף בני עקיבא באשקלון. אביו היה מורה להיסטוריה ולאזרחות ואחר כך סגן מנהל בית הספר רוגוזין. אמו עבדה במחלקת החינוך של העירייה. גלעד נולד ב־1970. בן בכור. נכד בכור. קשה להגזים בתיאור הציפיות שעורר. היה ילד למדן. שקדן. כיפה מוקפדת על הראש. עור לבנבן, מעט שמנמן. לחיים ורדרדות. והכל מתחרים מי יישב לידו כדי להעתיק בבחינות. וכל זאת, בעוד הוריו טורחים על קידום הקריירה שלהם. אביו למד משפטים בלימודי ערב בתל אביב, והקים את אחד ממשרדי עורכי הדין הראשונים באשקלון לקראת אמצע שנות ה־80. משרד המתמחה בנדל"ן ומשפט אזרחי, שהפך למשגשג (במונחים מקומיים). אמו הייתה לפסיכולוגית חינוכית. ובינתיים נולדו שלושה ילדים נוספים: גליה, יעל וחיים; והמשפחה עקרה לחווילה נאה בשכונת אפרידר, שבה התגוררה השכבה האשקלונית המצליחה יותר. מורים, פסיכולוגים, רופאים, בנקאים, עורכי דין ומהנדסים. לבת השכנים, ממש דלת ליד, קראו אפרת דובדבני. והיא, שמבוגרת ממנו בשנתיים, תגיע כמוהו למסלול ציבורי, ותשמש מנכ"לית בית הנשיא שמעון פרס. לשכן אחר קראו יצחק כהן, היום בכיר בש"ס וסגן שר האוצר. למדריכה שלו בתנועה קראו נורית דאבוש, דמות ציבורית מוערכת המכהנת עתה כיו"ר תיאטרון הבימה. והוא עצמו, אם לחזור לאותם ימים רחוקים, אומן על ידי אביו לשחק שח. האב נהנה לראות את בנו משחק מול שחקנים מבוגרים ומנוסים ממנו. זאת לצד נגינה בפסנתר, מתנת הסבים. היה מובן מאליו שציפו שינסה להתקבל לישיבה התיכונית היוקרתית נתיב מאיר בירושלים. זה היה חלומו של האב.

נתיב מאיר סיננה בקפדנות את הבאים בשעריה. ואמנם, בבוא היום הגדול, אביו לקח חופשה מיוחדת ונסע עמו לבחינות הקבלה בירושלים. נסיעה רווית מתח והתרגשות. שבועות אחדים אחר כך, הופיע האב בשערי בית הספר. והוא כולו קורן אושר: התקבלת!

שערי השמים של נתיב מאיר נפתחו לקראתו, והוא בן 14. ובכלל לא ברור שרצה לעזוב את הבית ולהתמסר לתלמוד ההוא. יותר כיף, חשב אז, להשתולל בחוף הים של אשקלון, אחת מאהבותיו הגדולות. הלחיים השמנמנות פינו מקום להתחטבות, והוא – עד היום אגב – גולש גלים לא רע.

יחסיי עם הכיפה

ספינת הדגל של הציונות הדתית פעלה בשכונת בית וגן בירושלים. שונה בתכלית מהישיבות התיכוניות, הקדם־ צבאיות, המוכרות. שונה גם ממרכז הרב. הוקמה בתחילת שנות ה־50 על ידי הרב צבי בינה, שלמד בישיבת מיר, והפך בישראל למפד"לניק, בן מושב בעמק חפר. כדאי להתעכב על אודותיה, כדי להבין את עולמו של ארדן. ואת מה שאירע לציונות הדתית בשנים האחרונות.

הרב בינה, בבסיס הישיבה שהקים, הציג שילוב אידאלי של יהדות ליטאית בתנועת המוסר. יושרו ורמתו של המוסד שהקים הפכו אותו עם השנים לבית הגידול המועדף על האליטה הדתית־לאומית, לא רק של ירושלים.

מספרים על מייסדה של תנועת המוסר, שהוזמן פעם לארוחת צהריים אצל יהודים. התיישבו הסועדים סביב השולחן, ואז קמו לנטול ידיים והוא עמם. הם שטפו ידיהם בנדיבות, בעודם משקשקים ומערסלים כפותיהם בהם. ואילו הוא, מקמץ במים. רק טיפה בכפותיו.

אינך מקפיד במצוות הנטילה? תהו. אני, ענה, מקפיד במצוות "ואהבת לרעך כמוך". ראיתי את שואב המים נושא את דלייו הכבדים על כתפיו. והאיש נאנק ועושה צעדיו לאט. אמרתי, אסתפק בטיפה על ידי, ואקל על חייו.

והפרשנות: אין די בהקפדה על ההלכה, שכן איננו חיים בתנאי מעבדה. יש להיות ערב לסביבה. וכך, אין להעדיף מצווה אחת על פני האחרת. וזו תמצית ההבדל בין מה שאירע לחלק מצאצאי ישיבת מרכז הרב ובני הזרמים הקיצוניים יותר ביהודה ובשומרון; ובסופו של דבר גם ההתחרד"לות שהרימה ראש.

כשארדן הצטרף לישיבה, כבר היו לה בוגרים מפורסמים, או כאלה שיתפרסמו. אברהם בורג, מנחם בן ששון, שי ניצן, מוטי זיסר, גרשון הכהן, אלעזר שטרן, יאיר נווה וכן – גם רוני אלשיך. רשימה חלקית. הלחץ העצום להצטיין כמותם הזין תחרותיות נמרצת. השכמה מוקדמת, תפילות, לימודי קודש, לימודי ליבה, ספורט. וחוזר חלילה. המיון מעולם לא פסק. אולי, אמר פעם ארדן, אולי לו היו גמישים יותר ותובעניים פחות, הייתי מקיים מצוות והלכות רבות יותר.

את הפרק הזה בחייו חתם ארדן בשינוי מסלול חד. חגיגות שחרור סוערות באילת. הכיפה נמצאה על הראש רק לסירוגין (וירדה סופית באוניברסיטה). הוא התפרנס כמלצר ועישן כקטר. מרד קטן־גדול לדתי הקונפורמיסט מאשקלון.

העיר הגדולה והקמפוס הסוער

הלחץ להישגים נמשך בצבא. הוא הגיע לגיבוש חובלים, אך נפצע והמשיך כקצין שלישות. סוף שנות ה־80. ממשלת האחדות עומדת לקרוס. הליכוד מסוכסך מבפנים. הכוכב הטרי מאמריקה, בנימין נתניהו, מתכונן לכבוש אותו. וסג"מ גלעד ארדן, בשירות חובה, מתפקד למפלגה. הוא רוצה פוליטיקה, הוא ימני, הוא נטול כיפה ורוצה להגיע רחוק.

כשהשתחרר שנתיים אחר כך, בדרגת סרן, טס לתאילנד, נפאל והודו לארבעה חודשים. אז טקס החניכה הזה היה משויך יותר לדור ההמשך של השמאל היאפי. ארדן יספר לימים, לאוזניים דתיות, על החוויה מרוממת הרוח שבהתקבצות מאות תרמילאים ישראלים לתפילת ראש השנה בקטמנדו. "תרמילאים שלא משנה מה, לכולם יש את הניצוץ היהודי". וכשחזר פנה, כמו אביו, ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן. בהמשך יסיים גם תואר שני במדעי המדינה, בהצטיינות.

בר אילן בתקופת ממשלת רבין. חלק מקני ההתנגדות הבולטים לתהליך אוסלו נולדים כאן. השיוך הפוליטי האינסטינקטיבי של המוסד ופוקדיו הוא למפד"ל. ארדן, פוליטיקאי בהתהוות, עבד קשה כדי שגם הליכוד יבלוט בשטח הקמפוס. בבחירות לאגודת הסטודנטים כבר הצליח להותיר חותם.

בבקרים למד, אחר הצהריים שידל והפגין, ובערב עבד כמלצר במסעדות האופנתיות בתל אביב של אותם הימים: ה'תרווד הוורוד' (צחי בוקשתתר) ו'תפוח זהב' (ישראל אהרוני והסו־שף יונתן רושפלד). מטבחי הגורמה היו עניין חדש, לעשירים בלבד, באותם הימים. מספר המסעדות הללו היה מצומצם. ומי שהצליח, כארדן, להתקבל אליהן היה בר מזל. לא רק בגלל השכר הנאה, הגבוה בהרבה מהממוצע המלצרי, אלא גם בזכות היכולת להכיר את האליטה, לבחון אותה מקרוב וללמוד כמה דברים על החיים בנתיבים המהירים של החברה. מיותר לציין שהמקומות הללו לא התפארו בשום תעודת כשרות. וארדן, ששמר (ועוד שומר) על כשרות, היה צובט עצמו בכל ערב כדי לסיימו בשלום. חלק מהלקוחות של בוקששתר היו מספרים על המלצר המצודד, שהיה מגיש את מנת הדגל – רגלי צפרדע בשום וזנגוויל – כשעיניו מוסטות מהצלחת.

ארדן הסטודנט, מכל מקום, הפך לצעיר פעלתן. גם כליכודניק ביום, וגם כמי שאוהב את החיים בתל אביב בלילה.

המסע שלי עם אריק

באמצע שנות ה־90 המשיך משרד עורכי הדין של אביו להצליח. הוא היה אדם מוערך, אהוד ואמיד, וזה כלל מקום מתאים בבית הכנסת. סמוך לזה של יואל קופרשטיין, אדם מקושר ואיש מחנה שרון בליכוד, המקורב לחוות שקמים ולבעליה. הכיפה אמנם ירדה מראשו של גלעד. אך הייתה זו גלישה אלגנטית. רכה. ובשבתות, בעת שביקר את הוריו, ישב עם אביו בבית הכנסת. הכיפה על ראשו. ושם, בשחרית, הציע קופרשטיין להפגישו עם אריק. "שיהיו לו חבר'ה צעירים כמוך".

ואמנם, יום אחד הגיע הטלפון מהלשכה. הפגישה נקבעה. ארדן, בשר טרי בליכוד, עוד לא ישב אחד על אחד עם חבר כנסת לפני כן. הסטודנט שהתחרה במלצרים אחרים, כמותו, על הטיפים שגרגורי לרנר הותיר בתפוח זהב, הגיע למשרדים ששלמה אליהו תרם לשרון, בבית אליהו בתל אביב.

בערך באותה תקופה, במהלך 1995, לקראת סוף לימודיו, היה ארדן מועמד לשירות במוסד. הוא ויתר לאחר שהתקבל להתמחות במשרד עורכי דין נחשק, ברגמן־וקסלר, שהתמחה בנדל"ן ושירת כמה מהחברות הגדולות בתחום וטייקונים כמו לב לבייב ויצחק תשובה. מקפצה אלגנטית למקצוע שייעד לו אביו. אבל במקביל, אדמת הפוליטיקה רעדה. רבין נרצח, ופרס עמד להקדים את הבחירות. באחת השבתות סיפר קופרשטיין שאריק שרון מחפש עוזר צעיר שיעבוד עמו בתקופה הזו. באותם ימים, להיות ליכודניק היה כבוד מפוקפק. והמחשבה שפרס יפסיד לנתניהו הייתה בגדר הזיה. ארדן התלבט. ישראל כ"ץ, שאותו הכיר מילדות, היה עוזר לשרון ולמד את המפלגה מלפני ומלפנים בזכות זאת. וההזדמנות נדירה. והטיימינג מצוין. ומצד שני, אישרו את קבלתו להתמחות. מה עושים?

אמו, שלצד היותה פסיכולוגית פיתחה פעילות רוחנית, לקחה אותו להיוועצות עם הרב ניר בן ארצי. דמות צבעונית וידועה בדרום הארץ. טרקטוריסט שקנה לעצמו שם של רואה נסתרות וייסד לעצמו קהילה. אחרי ההיוועצות עם הרב, ארדן דחה את ההתמחות והחל לעבוד, ללא שכר, עם שרון.

יום העבודה הראשון החל בשבע בבוקר בטרמפיאדה שעל כביש גהה, מול בר אילן. שרון היה בדרכו לסיור בשטחים. פתיח סוער למדי, במוקד הסכסוך. סכסוך שהתגלגל באותם ימים לשרשרת פיגועים רצחניים בערים הגדולות. אז החל ארדן לצקת מים על ידי שרון. ללמוד את מפת הפוליטיקה. להבין את זירת התקשורת. קריאה מדוקדקת של העיתונות וזיהוי האינטרסים שהניעו את טורי הפרשנות. משנן את שמות קבלני הקולות, ראשי הסניפים ובני משפחותיהם. אריק נתפס אז כמנהיג בדימוס. בסקרים הפנימיים הגיע לסוף העשירייה השנייה ברשימת הליכוד. ואז, במהלך אופייני, יצא לנצל תזמון נכון, בפליק־פלאק פוליטי שנועד להחזירו ללב העניינים. הפוליטיקה של אריק הייתה תמיד אישית. מה שלום האישה? (הוא ידע את שמה) וקיבלת את האישור במכס? ומה עם הרחבת אישורי הבנייה? ותבוא, לילי תכין ארוחה. בעוד העוזר, המתנדב, היה לוחש ומעשיר את פרטי המידע הנדרש למפגש הבא.

שרון הביא את החרדים לנתניהו, וגם עזר להחזיר את דוד לוי, שונא נתניהו מס' 1, הביתה, בצורת איחוד רשימות עם מפלגת גשר, שהקים לוי. כשמערכת הבחירות נכנסה לישורת האמיתית, ושרון מונה לראש המטה החרדי, ארדן גם החל לקבל משכורת. ואז, כתלמיד מצטיין, חרש ארדן הצעיר את מפת החסידויות כולן. מי הבן של מי. מי הנכד. איפה הנין. איזה תקציבים חשובים לזה ומה לאחרים? כך עד שיום אחד הגיע טלפון מעוזר יו"ר צעירי חב"ד: אנחנו מחפשים את אביגדור ליברמן לשיחה דחופה, אך לא מצליחים. והבחירות מתקרבות וחייבים לשכנע את הרבנים שיורו להצביע לליכוד. וכדי שזה יקרה, אריק חייב להגיע לכפר חב"ד ולשכנע אותם בעצמו.

מה הבעיה? תהה ארדן הצעיר.

הרבנים, ענו לו, לא יזמינו. אתם צריכים לבקש ואז נאשר.

ממש לא, ארדן ענה. וכך התגלגל העניין למה שהפך לקלאסיקה פוליטית קטנה. ארדן והחב"דניק סיכמו להרים שקר לבן לקידום העניין: ארדן יודיע לאריק שהגיעה פנייה לפגישה, ואילו בחצר חב"ד יספרו שישנה פנייה הפוכה ושאריק מבקש להתקבל. בתומה של אותה פגישה ביקשו הרבנים שהמועמד עצמו, בנימין נתניהו, יגיע אליהם. ושם, בשערי כפר חב"ד, הוכנס ארדן לחלקה האחורי של המכונית שבה נערך נתניהו לאחת הפגישות הקובעות בחייו. בן 26, בוגר בר אילן הטרי, תדרך את המועמד לראשות הממשלה.

נערי נתניהו

כשכל זה הסתיים בניצחונו המפתיע של נתניהו, הייתה לארדן הזדמנות לראות מקרוב את אופיו המתעתע והאינסטרומנטלי של האיש. ראש הממשלה הצעיר כמעט השאיר את שרון הוותיק מחוץ לממשלה, ונכנע לבסוף לאולטימטום של דוד לוי להיפוך המצב. במהלך המהומה קיבל הילד, שאיש לא באמת החשיבו בחווה, הצעה להצטרף כעוזר וכיועץ במשרד ראש הממשלה, שאותו ינהל האיש החזק של נתניהו, איווט ליברמן. ארדן של 1995 לא חשב לרגע שכך ייראו חייו, שנה לאחר מכן.

הוא קיבל תפקיד זוטר יחסית, אבל למד להגדיל את הנפח שלו במהרה. התמקד בתחום המענה על פניות הציבור ובקשר עם רשות החברות הממשלתיות. ראה את העשייה, הבין איך מתנהלים מוקדי הכוח, מי מתמנה וכיצד לתפקיד בכיר, ואיפה הכי כדאי להשקיע את ההון הפוליטי בכל עת. הביטחון העצמי זינק במהרה. לרגע, אפילו יצא עם הדוגמנית נטלי עטיה. במקביל שכר דירת רווקים עם נער נתניהו אחר שיגיע רחוק, אלי כהן (כיום ראש מטה שיווק ורגולציה של בנק הפועלים), ומי שכיום היא רעיית ראש עיריית רמת השרון, לימור גרובר. ארדן הצעיר יצא בלא מעט לילות לבלות, בלי שזה יבוא על חשבון הקימה בכל בוקר עם שחר לעבודה, בלבוש מתוקתק. וארדן תמיד היה מתוקתק, מצוחצח וריחני. מי שחנך אותו ונסך עליו מטובו, היה הבוס ליברמן, שמצדו הסתובב בפרוזדורים בגרביים.

קשרי האמון האלה, אגב, קיימים גם היום. וגם הם עומדים ברקע החשדנות התמידית (שהייתה מתקיימת ממילא) של נתניהו כלפי ארדן. אנשיו של ליברמן הצביעו תמיד עבור ארדן בפריימריז או במרכז הליכוד. ליברמן הלך בהמשך  לעסקים בתחומים האפרוריים, שנחקרו ושוב נחקרו. זה היה בלתי מתאים, בעליל, לארדן. תדמיתו הנקייה היא אחד מיתרונותיו הגדולים, והוא חרד מכל בדל חשד שידבק בו, מוצדק או לא. בכל מקרה, ארדן הצעיר טעם פוליטיקה ולא התכוון לעזוב. בתמיכת הבוסים התמודד בתחילת 1998 וזכה בתפקיד יו"ר צעירי הליכוד. שותפו לדירה, אלי כהן, המשיך לשרת את נתניהו כיועץ.

ימי הזוהר הרווקיים. באותם ימים היו רביעייה – אלי בין, לימים מנכ"ל מגן דוד אדום, עו"ד יואב מני, שיהיה ליועצו המשפטי הקרוב של ליברמן, ואלי כהן, לימים מנכ"ל משרד התיירות, סמנכ"ל אל־על ועוד, השותף לדירה האופנתית. החבורה הייתה מוכרת בצפון הבלייני של תל אביב. הקפה האופנתי אז היה קפה 'מומנט' ברחוב אבן גבירול, מול האנדרטה לזכר רצח רבין. הליכודניקים הצעירים היו פותחים שולחן. אורן הלמן היה יושב עמם אז. לעתים גיל סמסונוב ויריב לוין היו מגיעים. גם דוד שרן. וכשדוברו של נתניהו, חברם אביב בושינסקי, היה מצטרף אליהם עם אופנועו – היו העיניים כולן מופנות אליהם. שותים קפה מול מקום הרצח, הא? באותה תקופה לערך כבר השיג ארדן פרסום ראיון עמו באחד העיתונים הגדולים, שהציג את הפלא: ליכודניק צעיר תל אביבי, ששתה איזה דרינק ואפילו – השם ישמור – ניסה איזו שכטה או שתיים. מי היה יכול לחשוב שעשור לאחר מכן יעמוד בראש אגודת "אל סם". על ההודאה שלו בעניין, בראיון הגדול הראשון שהשיג ('מעריב'), אז כפעיל צעיר בסוף שנות ה־90, יותר מהתחרט. כיום הוא ישר כסרגל, ורפובליקני בכל הקשור לחוק, סדר ומוסר.

אחרי הזדכותו במשרד ראש הממשלה רכש ארדן סובארו ישנה ומקרטעת, ללא ביטוח מקיף. חבל על הכסף, החליט. למחרת הקנייה ירד שמח וטוב לב לשכונה. מפתחות המכונית משקשקות בידיו. אולם אז התברר כי האוטו איננו. אבד. נעלם. בלי ביטוח. בלי פיצוי. לארדן התפרן נלקח הנכס הפעוט היחיד שהיה לו ברשותו.

ניסיון עסקי והצלחה פוליטית ראשונה

בבחירות 1999 החליט לזנק קדימה פוליטית, ונבחר למקום ה־25 ברשימת הליכוד, כמשוריין במשבצת הצעירים. אבל התרסקותו של נתניהו מוטטה גם את הליכוד, שהביא 19 מנדטים בלבד. כשנתניהו איבד את השלטון, ארדן לא היה זקוק לחסדיו. הייתה לו עמדת הכוח הקטנה במצודת זאב, בצורת "צעירי הליכוד". והוא דאג להיות רלוונטי. מפגין, מתריס ושותה את הדם של ראש הממשלה החדשה אהוד ברק. כמו יתוש עצבני. זאת לצד נסיעות עבודה לכנסים של האיחוד האירופאי ואחרים, כדי ללמוד ולהתחכך בצעירים קרייריסטים ושוחרי חיים טובים כמוהו. אבל בכל זאת, ארדן מצא את עצמו בלי מקום בכנסת, בלי פרנסה, בלי תעודת עורך דין ובלי אוטו. אז החליט להתמקד בצבירת ניסיון עסקי, ידע, קשרים והיכרויות. הוא השלים את התמחותו במשפטים, ועבד אצל דובי ויסגלס וגם אצל איתן ארז. אריק שרון עוד נטר אז לארדן על נטישתו, אבל זה לא הפריע להתקבלותו אל ויסגלס, שגם הוא לא היה אז ביחסים קרובים במיוחד עם מי שאותו ישמש כמה שנים לאחר מכן כראש לשכה מסור. אצל ויסגלס (וגם אצל ארז) למד לא רק משפטים, אלא שימור לקוחות, מוקדי כוח, שתדלנות, את נבכי המגזר העסקי ואת ההשפעות שלו על העולם הפוליטי.

בתקופה ההיא הפך גם לחבר מליאת רשות השידור. שותף, נוכח ונדהם מהתרבות הארגונית שנתגלתה בה. מהשרשרת האינסופית של הוועדות שבדקו את הליכותיה והשאירו ספרי רפורמה עבי כרס, שהעלו אבק. ארדן אוהב תקשורת. מעריך עיתונאים. מאמין בחשיבותם הקריטית במארג הדמוקרטי. בכלל, הוא בעל השקפת עולם דמוקרטית מובהקת. ליברל ימני מערבי, במובן הטוב של המילה. גם אם "השבט הלבן" לא אוהב את מתקפותיו על פייסבוק, או את הקריאה שלו לישראלים להלשין על תיירים החשודים בפעילות נגד ישראל. בכל זאת, גם לו יש מחוז בחירה.

בחזרה לציר הזמן. שרון מתמנה ליו"ר הליכוד, ואורי שני מתווך לפיוס בין המנהיג החדש לבין פרח הפוליטיקה הצעיר ארדן. גם יחסיו של שרון עם ויסגלס מפשירים. ב־2003, מגיעה ההזדמנות הגדולה. שורת פעילים המקורבים לשרון מנסה להיבחר למשבצת הצעירים ברשימת הליכוד לכנסת, ומפצלת בכך את הקולות. ארדן, העצמאי, זוכה, ומגשים סוף סוף את חלומו, בגבעת רם.

ח"כ בגיל 33. הוא הצביע ופעל נגד תכנית ההתנתקות, במילים חריפות. היה ממקימי קבוצת "מורדי הליכוד", שפעלו נגד הפטרון לשעבר שרון לעצירת התכנית. במקביל, גם בתחילתה וגם בהמשכה של הקריירה הפרלמנטרית שלו, הפך למחוקק מצטיין. מקסדות אופניים ועד איסור עישון בבארים ובמסעדות, ארדן ביסס לעצמו תדמית של "הילד הנקי", זה שרוצה חוק, סדר ומרחב מחיה אזרחי נעים ובטוח. רייגן היה אוהב את זה.

מזנק ללא הפרעה

התנהלותו של ארדן העניקה לו אותות הצטיינות ותמיכה בקרב אנשי הליכוד, שהפך מצומק, מוכה וחבול בשלהי תקופת שרון ובבחירות 2006, שהעלו את אולמרט. לאחר פרסום תוצאות הבחירות המקדימות במפלגה, זימן היו"ר החדש־ישן נתניהו את הנבחרים לעלות על הבמה בחגיגיות. במקום הראשון היה משה כחלון, "הילד מגבעת אולגה" שעלה לגדולות, כפי ששיבח נתניהו. אותו ילד יגלה את הצדדים הרעים של הבוס בהמשך ויפרוש מהליכוד. ובמקום השני, המטאור הצעיר ארדן. כשזימן אותו נתניהו לבמה, הכריז בפומפוזיות: "גלעד ארדן, שימו לב גם אתם לאיש הזה! זה העתיד של הליכוד!". עשור אחרי, ובשרו של ארדן צרוב בתובנה שנתניהו לא רוצה שום עתיד לליכוד, מלבד עתידו הפוליטי האישי.

כאופוזיציונר, ארדן המשיך להתבלט. הוא חיזק את קשריו עם השטח הליכודי, התמנה לחבר בוועדה לבחירת שופטים והתעמת פומבית עם נשיאת העליון דורית בייניש. העימותים של אז, שנגעו בין השאר לסוג הייצוג בהרכב השופטים, נראים היום כמשחק ילדים אל מול החשדנות של המערכת מול פוליטיקאים שקרנם עלתה מאז, כמו יריב לוין. ארדן מעולם לא רצה לרסק או להחליש באופן משמעותי את היכל הצדק הגבוה של ישראל.

את התקופה ההיא, של האופוזיציה מול ממשלת אולמרט, ניצל ארדן למינוף ציבורי ועבודה פרלמנטרית קדחתנית. הוא היה יו"ר יעיל בוועדת הכלכלה. המשיך להציף את מזכירות המשכן בהצעות חוק. ועל פעילותו בענייני הבטיחות בדרכים העניקה לו עמותת 'אור ירוק' אות שהומצא לכבודו: "איש העשור במאבק בתאונות הדרכים".

בבחירות 2009 נבחר שוב שני, הפעם אחרי גדעון סער. נתניהו הרכיב את הממשלה והעניק לו את המשרד להגנת הסביבה. ארדן לא ציפה ליותר, אמר תודה וניגש לעבוד. כהונתו נחשבת מוצלחת, גם בעיני הציבור וגם בעיני זירת הפעולה הירוקה, שארגוניה חלקו לו לא מעט שבחים. התלמיד המצטיין ארדן חילק את זמנו היטב בין השקעה במפלגה להשקעה במיניסטריון, והכל עבד חלק.

תקשורת, על כל מורכבותה

ואז הגיעו בחירות 2013, והטעות הגדולה – כנראה – של ארדן החף מטעויות. בנימין נתניהו החליט למנות אותו לשר תקשורת, וארדן קיבל זאת עליו, כמעט ללא קרב. את עיקר הבוננזה הציבורית שאפשר לגרוף מהמשרד הזה, נטל בעזרת רפורמת הסלולר משה כחלון, השר שקדם לו. ארדן נכנס ברצינות לתפקיד, ובדק כיצד יוכל להועיל לשוק ובעיקר לצרכניו, למשל בזירת הטלוויזיה הרב־ערוצית. אבל הוא פחות לקח בחשבון את האובססיה ההולכת וגוברת של נתניהו לתחום. כחלון ידע להלך בין הטיפות, כמו מי מונה ומי לא למועצות המפקחות על גופי השידור. ארדן גם ידע לעשות כך, אבל רצה להשאיר חותם. חותם, דווקא בעידן שבו נתניהו הופך לפרנואיד הרבה יותר בכל הקשור לתקשורת.

הדינמיקה הייתה מוזרה. מצד אחד, שר התקשורת היה זה שזכה להכי הרבה פגישות עבודה עם ראש הממשלה. יותר משרי האוצר, החוץ, הביטחון והמשפטים. לנתניהו חשובה התקשורת, כאמור. בפגישות האלה היה צריך ארדן לתת לנתניהו את התחושה ש"הכל בסדר", בכל הקשור לרצונותיו של הבוס בתחום. מהצד השני, ארדן הוא משרת ציבור, אדם עם אינטגריטי, ובעיקר פוליטיקאי הישגי. וכך נולדה הרפורמה בשירות הציבורי. אחרי עשרות ניסיונות כושלים, ארדן הקים את ועדת לנדס, ואז – בשיתוף עם שר האוצר לפיד – הכריז על המהפכה הגדולה. ביטול האגרה, סגירת רשות השידור, ופתיחת תאגיד שידור ציבורי חדש. יעיל, מודרני, החולש על כל הזירות ומתמחה בדיגיטלית, וממלא באמת את ייעודו של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית מערבית.

"עניין התאגיד חמק ממני במהלך צוק איתן", אמר ראש הממשלה במפגש סגור עם אנשי רשות השידור לאחרונה. אמירה שקשה לדעת אם לצחוק או לבכות למשמעה. ארדן עדכן אותו לאורך כל הדרך, המהלך עבר ברוב גדול בכנסת, כשנתניהו משבח אותו ציבורית. הסיפור אינו בחמיקה או באי־חמיקה, אלא בתפיסה. נתניהו חשב שארדן יאפשר לו מנגנון מינויים בתאגיד, שמשמר שליטה מסוימת של משרד ראש הממשלה. אבל ארדן הקים מנגנון נקי ככל האפשר מהשפעה פוליטית, לטובת הציבור. עם זה נתניהו התקשה להשלים.

וכך, למרות שירותו יוצא הדופן בקמפיין לטובת נתניהו, קיבל ארדן בחזרה מהבוס חשדנות, קרירות, ואת המשרד לביטחון פנים. בשלב הזה היה כבר ברור, ש"ארדן ונתניהו" כבר לא, וכנראה כבר לעולם לא יהיו שוב. גם העובדה שחלק ניכר מהברנז'ה העיתונאית הפך את ארדן ליקירו, לא סייעה לשיקום היחסים.

וזה לא שארדן הפך, כמו ימנים אחרים – ברוח התקופה המשוגעת שבה אנחנו חיים בה – ליקיר השמאל והתקשורת כולה. ביקורת הוא חטף גם חטף, ורק צריך להיזכר בפרשת מינוי הירש, בגיבויים שנתן חזור וגבה לרוני אלשיך; או בקמפיין שלו נגד פייסבוק ומארק צוקרברג ("אדון מארק צוקרברג!") בשיא אינתיפאדת היחידים. ארדן, אגב, באמת חושב שצריך איזון בריא יותר בין מדינות וגופים עסקיים, לבין הרשתות החברתיות, ששוחקות את כוחם של הראשונים (בניגוד למלך הפייסבוק, נתניהו). המציאות, יסביר ארדן, מקדימה את המחוקק. אבל המחוקק, סופו להסתגל ולפעול. וגם מתפקדי הליכוד, הוא מעריך, יעריכו את פועלו. וזו תשתית הפעולה הבסיסית של ארדן. פועל ברמה לאומית, מול עקרונות מגובשים, ולא על פי שליפות מהמותן או קריצות שקופות וחנופה למרכז הליכוד. ארדן בנה – וממשיך לבנות – על אהדה רחבה, חוצת מחנות.

ארדן, להזכיר, גדל בתקופה קצרה אצל שרון, ואז אצל נתניהו. אצלם למד לשמור על שפה נקייה. הופעה מהוגנת. על הבנת הציבור בכללותו, לא רק הבסיס הליכודי. בתקופה הזו, הוא רואה את הקצנת הפוליטיקה האישית של נתניהו; ובעיקר את עלייתם לגדולה של דוד ביטן ואחרים, או בולטותם הפוליטית־תקשורתית של מירי רגב ואורן חזן. אבל לארדן אין כוונה להיכנע לסגנון הביבים. בסופו של דבר, יודע גם אחרון המתפקדים, נתניהו נבחר בזכות מעמדו הציבורי שמחוץ לליכוד. ל"פה ג'ורה" של כנופיות הרחוב החדשות לא הייתה תקומה. ישראל כ"ץ לא יטנף כך את סגנונו. גם גדעון סער לא. כשאתה רוצה להיות ראש ממשלה, כמו שגלעד ארדן רוצה, אתה מחויב להופעה ממלכתית. כך לפחות היה עד כה, ארדן מקווה שכך גם יהיה בעתיד.

העתיד של ארדן. סוף דבר

גלעד ארדן נמצא בתקופת המתנה ובחינה כירורגית של מעמדו ועתידו הפוליטי. על נתניהו אין לו מה לבנות, הוא יודע. לכן גם הרשה לעצמו לגלות עצמאות. לכן העז וסנט בו, כשהתעמתו בישיבת ממשלה סביב נושא תאגיד השידור הציבורי. העימות הזה היה גם אינסטינקטיבי וגם מחושב. הזיכרון במדינת ישראל, יודע ארדן, הוא קצר. יריביו (בעיקר ביבי וסביבתו) ניסו להדביק לו תווית של אדם שנכשל בסיפור, למרות ההישג הדרמטי שנחל. ארדן לא מתכוון לתת לנתניהו את התענוג שבמחיקת ההישג הזה.

למרות השנה הקשה במשרד לביטחון פנים, הוא מצליח בינתיים לבצע את תפקידו היטב ולחמוק מסערות ציבוריות. מבחינתו, הוא צובר שם ניסיון חשוב ואם יצליח, ייתפס גם כדמות ביטחונית בעיני הציבור – יותר מרובם המכריע של הקולגות שלו. המשרד השני שעליו הוא אמון, המשרד לעניינים אסטרטגיים, נמצא בעדיפות שנייה. שר פופוליסט היה משתמש בו כפלטפורמה לברברת ציבורית בלתי פוסקת. אחרי הכל, במסגרת הזו מחזיק ארדן ב"תיק ה־BDS". אבל בניגוד ליאיר לפיד – שארדן חושב שהוא גורם נזק ומעצים עוד יותר את ה־BDS במסעותיו המדיניים מטעם עצמו – ארדן שומר על פרופיל נמוך. הוא מינה מנכ"לית מוכשרת, מקצועית ורצינית, תא"ל במיל' סימה וקנין, ועבודת המטה שנעשית שם אינה יוצאת מפרופורציות.

על פרישה מהליכוד וחבירה לגוף פוליטי עתידי אחר, באזורי המרכז־ימין, אין מה לדבר. ארדן מאמין שאם כבר, דרכו היא בליכוד עד הסוף, ושצריך לדעת לשרוד את עידן נתניהו (כמובן, עד שנתניהו יואיל לפנות את כסאו הכמעט נצחי). הרי מי כבר נשאר לליכוד בזירה הציבורית־הפופולרית? בממד הממלכתי? כך שלמרות שנתניהו ירד ויורד לחייו בלי הפסקה, הוא חורק שיניים ועובד. אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, לא יעזור לארדן גם אם ייצא שוב במקום הראשון בפריימריז, אלא אם כן יצליח להנדס עד אז מנופי לחץ מפתיעים עליו. להפוך לשר חוץ תחת נתניהו, למשל, זה כבר בגדר פנטזיה יותר מאשר שאיפה רציונלית. אם המנופים האלה לא יומצאו יש מאין, עשוי ארדן לשקול דרך שונה. אולי ראשות עירייה גדולה, כמו תל אביב או ירושלים, והמשך בניית הפרופיל הציבורי שלו משם. אולי לשכלל את ההתנהלות הפוליטית שלו. יצירת נאמנויות בתוך הסיעה ובמוקדי הכוח בליכוד, למשל. פיוס עם ישראל כ"ץ, שלא אהב את הפופולריות של ארדן וניסה לפגוע בו בפריימריז. השניים כבר לא רבים כמו בעבר, אבל גם אינם באי בית איש אצל רעהו. ואולי גם חבירה לגדעון סער, היריב הגדול הקודם שלו בתוך המפלגה (ודאי בקרב על הפופולריות). ארדן עוד לא שם, אבל הוא גם בוגר, פתוח מחשבתית וסבלני יותר מבעבר.

כך או כך, "התלמיד המצטיין" של הליכוד, הצעיר הפופולרי, נבחר הציבור המצטיין, כבר נכנס בלי לשים לב לדור הביניים של הפוליטיקאים. זמן טוב לעשות חשבון נפש ולחשב מסלול מחדש.

כמה מהדמויות הקרובות אל ארדן

עו"ד שלומית ארדן

– רעייתו מאז 2004. הייתה יועצת התקשורת של סילבן שלום, ורעייתו של שלום, ג'ודי, היא ששידכה ביניהם ארבע שנים לפני כן. הם נישאו בטקס ביתי קטן, שהתגלגל לחגיגת המונים בגני התערוכה.  החתונה הפוליטית הבולטת של אותם הימים, שניכרה בפרופיל ובכמות המשתתפים בה .

שלומית – אז שלומית שור – נחשבה ליועצת תקשורת מקצועית ומקושרת. היא עבדה גם עם ישראל כ"ץ, כיום יריב, בעת שכיהן כשר החקלאות. כשפרשה התמחתה בייעוץ משפטי לעסקאות נדל"ן ובמשפט אזרחי, וגם התברגה לכמה דירקטוריונים של חברות ציבוריות. הזוג ארדן מגדל ארבעה ילדים, באופן שמאפשר לשני ההורים גם לנהל קריירות תובעניות.

עו"ד אבינועם ארדן

אביו. ממנהיגי הקהילה הדתית־לאומית באשקלון. התמחה כעורך דין בתחום הנדל"ן. הבום הכלכלי ופיתוח השכונות החדשות הביאו לו לקוחות חזקים והוא היה לאיש אמיד. הוא משפיע על בנו בעצות ובתמיכה עד היום.

מירי שאול

סמנכ"ל רגולציה ותקשורת בפז. לשעבר, היועצת הקרובה ביותר לארדן בכהונתו כשר וכח"כ. עבדו יחד קרוב לעשר שנים. היא אינה מעורבת ברמה היומיומית, אך שמרה על קשרי חברות עם הבוס לשעבר ונחשבת לבעלת השפעה בסביבתו.

עו"ד אהוד (אודי) דנוך

חבר ילדות. מנכ"ל סולל בונה תשתיות – חברה־בת של שיכון ובינוי. היה ראש מטה שר החוץ אצל סילבן שלום והקונסול הכללי בלוס אנג'לס. התמודד בפריימריז של הליכוד, אך לא נכנס לכנסת.

עורכי הדין דרור זמיר ואלי חן

עו"ד זמיר הוא שותף בכיר במשרד לויתן שרון,  מתמחה בביטוחים פיננסיים ובאחריות מקצועית.  עו"ד חן מנהל משרד בוטיק בחולון.  בשנים האחרונות חזר בתשובה. שניהם חברי ילדות של ארדן,  שהיו גם שותפיו לטיול התרמילים אחרי הצבא ולמחברות הלימודים בבית הספר למשפטים. הם קרובים אליו עד היום .

מילה על נדל"ן

כפי שכבר הבנו, ארדן חרד מכל חשד ציבורי בכשרות הליכותיו. הזוג ארדן התגורר, מאז נישואיו, ב־12–13 כתובות שונות. המפורסמת שבהם כבר הוכרה על ידם כטעות. טעות גדולה. מדובר במגרש שרכשו עם נישואיהם בסביון. והם הדגישו: "בהרחבה של סביון" (המגרש היה קטן ושווק כחלק מפרויקט ייחודי, שתואר באותם ימים כבוננזה כלכלית). קשה להבין איך זוג שועלי התקשורת העדיפו את הבוננזה על החשיפה הבעייתית של זה, ברוח התקופה. מאז שבו והסבירו כי לו בנו את ביתם בשוהם הקרובה, הייתה העלות גבוהה מזה. לימים, מכרו את השקעתם ועתה הם מתגוררים בבית כפרי ישן במושב הסמוך גני יהודה.