fbpx

הצומת הפוליטי של גלעד ארדן // פרופיל מאת רונית ורדי

0

  1. הבטחות נתניהו: מבוא

גלעד ארדן הביט לאחרונה מקרוב במשבר החריף בין בנימין נתניהו לישראל כ"ץ. כ"ץ וארדן הם הפוליטיקאים הבכירים ביותר בליכוד, אחרי ראש הממשלה. שניהם היו קרובים אליו מאוד בתקופות שונות. שניהם הפכו פופולריים ועצמאיים מדי; וגילו שעם נאמנות אין מה לקנות במכולת של ביבי. ארדן ידע לא מעט חיכוכים עם מנהיג מפלגתו, ודאי אחרי שזה הפר את הבטחתו למנות אותו לשר חוץ. כך גם אחרי שלא מונה לתפקיד משולב של שר הפנים ושר לביטחון פנים. תוצאה של מורשתו העצמאית והנועזת של ארדן במשרד התקשורת, שהייתה לצנינים בעיני צאר התקשורת נתניהו (אם כי רטרואקטיבית, ובאופן תמוה). בוודאי אחרי שלל ההתעמרויות וההצקות והעימותים מצד נתניהו מולו, לאורך השנה האחרונה.

ארדן ונתניהו, נאמר זאת כך, כבר לא ילכו אנגז'ה.

ההבטחה להתמנות לשר החוץ נוסחה על ידי עו"ד דוד שמרון, מקורבו של ראש הממשלה, וארדן הניח כי בשל כך תתקיים. אלא שגם כ"ץ מחזיק בהבטחה דומה, לקבל את אחד משלושת התיקים הבכירים. הקרח שעליו כתובות הבטחותיו של נתניהו נמס במהרה, כידוע. ארדן התקשה לעכל את הבגידה. אחרי ששכב על הגדר בשביל ראש הממשלה ורעייתו. אחרי שלאורך כל הדרך כמעט, לא נתפס בבדל ביקורת על אודותיהם. והוא כבר הפך לליכודניק הפופולרי ביותר, עם המקום הראשון בפריימריז. היה חבר כנסת מצטיין ובולט. שר מוערך במשרדי הגנת הסביבה והתקשורת. חרוץ. מעמיק. אמין. בקיא בחצרות רבנים ובמשפחותיהם של חברי מרכז. מומחה לכל סניף מפלגה ויודע נפשו של כל עיתונאי. וכל זה, בלי "מחנה" עצמאי, מתריס ומאיים על היו"ר. אז למה שלא יכהן כשר חוץ? על בשרו למד ארדן עוד כלל מבית הפרנויה הנתניהוהית – אל תיהפך לפופולרי מדי; ואם אתה שר מהליכוד, אתה אחרון ברשימה. קודם כל אשביע את השותפים הקואליציוניים, ואילו לנאמניי מתנועת הליכוד אתן את השאריות, כדי שימשיכו להיות רעבים וצייתנים.

אז ארדן הפך עצמאי יותר. ועקרוני יותר ונאמן לעצמו. הוא כבר לא עבד נרצע של מנהיג הליכוד. הוא יוצא נגדו בקרב החשוב על התקשורת, כשהאחרון מנסה לקעקע את המהלך האמיץ ופורץ הדרך של ארדן לסגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. מקורבים מסוימים חושבים שארדן צריך לשקול מחדש את ההצעה שנתן לו נתניהו לפני כשלוש שנים, להיות שגריר בוושינגטון. רחוק מהעין, רחוק מהלב. מחוץ למעגל החורך שנקרא "סביבת נתניהו". ארדן חושב שהספינה הזו כבר הפליגה, אבל מהצד השני – כל עוד נתניהו שם, הוא יודע שבפסגת העשייה יהיה לו קשה מאוד לגעת. שבערוגה של ביבי הוא עלול להתייבש ולקמול לגמרי, כמו רבים לפניו.

  1. שרי משטרה ועינויים פוליטיים

ארדן לא רצה את המשרד לביטחון פנים. לא קשה להבין למה. תדמית המשטרה הגיעה אל פי פחת בשנים האחרונות. הארגון הוכה והושפל. התפקיד עצמו אינו עתיר בתוכן, הכוח האמיתי נמצא בידי מפכ"ל המשטרה. המשרד הזה הוא מחסל סדרתי של קריירות מבטיחות. הפרידה של אביגדור ליברמן מנציגו שם, יצחק אהרונוביץ', עברה בלי דרמות מיוחדות. משה שחל היה רחוק מלאהוב את התפקיד. שלא לדבר על הבטחה פוליטית גדולה כמו שלמה בן עמי, שבתקופה קצרה שם התחסלה הקריירה הציבורית שלו;  או על שני בני עירו של ארדן, האשקלונים גדעון עזרא ז"ל ואבי דיכטר. השב"כ נותר כמקדם הפוליטי הגדול בקריירה שלהם, כהונתם במשרד לביטחון פנים – לא.

לפני שבועות אחדים יצא ארדן לבחון את תפקוד המשטרה באום אל פחם. מה שגילה היה מזעזע. המשטרה תלויה בחסדי המנהיגות המקומית, על רמותיה השונות. ברצותם, תפעל. וברצותם, תוגבל מאוד פעילותה. דוק של חשדנות, אי־אמון וזעם מכסה את הרחוב המקומי. אמנם הוצבו מצלמות בכמה מוקדים, לסייע בשיטור הקהילתי, ויש גם מבנה משטרתי נאה בפאתי העיר. אבל השוטרים אינם חשים כבני בית במקום. את ארדן הסיעו בדרך המרכזית שבמעלה העיר. מתפתלת, צרה וצפופה. אם משהו יתרחש בשכונות שברום ההר, השוטרים יתקשו להגיע מהר.

השיטור במגזר הערבי־ישראלי, שעלה לכותרות בין השאר אחרי הפיגוע של נשאת מלחם בדיזנגוף, הוא נושא רגיש. אז, נתניהו ניצל את האירוע כדי לשסות ציבור בציבור; לרוב פלצותו של ארדן, שבלשון המעטה הסתייג מהדברים. אבל הוא יודע שזו רק צרעה אחת בקן גדול מאוד. ושהוא זקוק להרבה מזל כדי לסיים קדנציה במשרד הזה בשלום.

כשנכנס לתפקיד, הייתה הצמרת ריקה. מספר עצום של ניצבים פרש, רובם בנסיבות מביכות. האחרים, שנותרו, היו מסוכסכים ורפי רוח. כדי לחזקם מינה ארדן מ"מ מפכ"ל, בנצי סאו, תוך ששקל אם להמשיך עמו הלאה, כמפכ"ל. אלא שבתוך זמן קצר אירע הפיאסקו של מתקפת ישי שליסל במצעד הגאווה. השר הטרי יחסית ארדן ראה איך נבדק האירוע ומה היו המסקנות, ובעיקר מה מסתתר מאחורי ההתנהלות הזו: תרבות שקר, אי־הפקת לקחים, אי־יישום המלצות ובאופן כללי ובשפה פשוטה – רמה אנושית נמוכה.

ארדן זימן את הניצבים שנותרו במערכת לשיחות פרטיות בחדרו. הוא הבטיח שהשיחה לא תתועד ושפרטיה לא יצוטטו. כל ניצב התבקש לפתוח את סגור לבו ולדבר בפתיחות. איך קרה שהגענו לאן שהגענו? שאל. איך אפשר לתקן? מה צריך לעשות? אני פונה אליך, אמר בערך כך, כדי שתסייע להבריא את המערכת, שהשקעת בה את מיטב שנותיך. זו תרומתך למדינה. והם ענו. מי יותר, ומי פחות. ארדן ישב עם הפנקס וסימן הערות לעצמו. ככל שהשיחות התקדמו, כך העמיקה תדהמתו. ההחלטה נפלה: להביא מפכ"ל מבחוץ. שמות שונים עלו. האלופים במיל' טל רוסו ויפתח רון־טל, למשל. מי שהוצע לו לבסוף, סירב. רפרנט ממשרד האוצר העלה בפני ארדן את שמו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. אבל אלשיך סירב. מטרתו בחיים, הסביר, היא להגיע לראשות השב"כ. אז עלתה מועמדותו של תת־אלוף במיל' גל הירש. הרעיון הגיע מכיוונו של איש עסקים, חבר של ארדן. הרעיון נפל על אוזניים קשובות. הוא ביצועיסט, סיפרו לארדן. מנהיג. ואדם שרוצה מאוד לתקן את דימויו הציבורי מאז מלחמת לבנון השנייה. "עשו לו עוול", שמע ארדן שוב ושוב. הוא יהיה חרוץ ונאמן, כי זו הזדמנות חייו.

לגלעד ארדן יש רקורד מעורב בכל הקשור למינוי אנשים. לעתים הוא מוצא טובים, לעתים בינוניים ומטה. במקרים לא מעטים התמהמה רבות עם החלטות על איוש תפקידים, ובמקרים אחרים התמהמה עם פיטוריהם של כאלה שכבר גמר אומר להיפרד מהם. אבל הירש היה מקרה שונה, שפגע מאוד ביוקרתו המקצועית. עם כל האגו ושקי השרצים של הירש, היה קשה אולי לחזות את עוצמת הפיאסקו והביקורת, אבל לא את עצם התקיימותם של אלה.

זו הייתה מחצית השנה הפוליטית הגרועה ביותר של ארדן. היא החלה בשכיבתו המביכה על הגדר לטובת הזוג נתניהו בבחירות, הטיפוס על העץ לאחריהן כשהוצע לו תפקיד שלא רצה, ההתקפלות מול ראש הממשלה, דרך הקיץ הרע של המשטרה ב־2015, ואז משבר הירש והכתבת נתניהו את מינוי אלשיך בכל זאת, אחרי שהאחרון קיבל מראש הממשלה אי אילו הבטחות. ארדן גם הוכרח לדבר על לבו של אלשיך, כדי שיואיל לבסוף לבוא.

ארדן קיבל מפכ"ל עצמאי, המשוכנע שהוא חכם ממנו ומרוב השרים, המודע לעובדה שראש הממשלה חייב לו, ושככל הנראה גם רעייתו של נתניהו מרוצה ממינויו (באותה העת, לפחות). הרקע הדומה – גם ארדן וגם אלשיך פקדו את ספסל הלימודים של אותה ישיבה תיכונית – לא עזר במיוחד. השניים התקוטטו מתחת ומעל פני השטח. רוב הזמן הצליח ארדן להכיל את זה ציבורית, ולא נתן ללהבות לעלות לגובה שיחרוך אותו מדי.

למרות שהיו מי שחשבו שארדן מיואש עד מחשבה לעזוב את הפוליטיקה, הוא ניסה ומנסה לשדר חוסן. שאינו מיצה את המשחק. למרות שכל כך ברור שגם זו אופציה. לצאת, לעשות כסף. לנוח רגע. אבל ארדן נולד לפוליטיקה, הוא חי ונושם אותה. וברגע ששחקנים כאלה עוזבים את המערכת, זה מעיד על חולי חמור שפושה בה זה זמן. אם אדם כמוהו, שהתקין עצמו למסלול הציבורי מאז נעוריו, שלא היה טור פוליטי שהתפרסם בישראל בלי שקראו, שכבר עשרות שנים עובד ולומד את התחום – ייצא לשוק הפרטי, זה כשל שאינו רק שלו או של נתניהו. אלא של השיטה כולה.

  1. נוף אשקלון: ילדוּת

הביוגרפיה כמעט פנטסטית לפוליטיקה הישראלית של ימינו. ילדות בפריפריה. כיפה סרוגה. ישיבה תיכונית. ההורים נולדו במחנות עקורים של ניצולי השואה באירופה ב־1947. יושבו באשקלון והכו שורשים לצד עולים מטורקיה, צפון אפריקה ואירופה. הורי האם עירוניים מהונגריה. הורי האב הגיעו מאזור כפרי בטרנסילבניה. השורשים העמוקים של השם ארדן אינם מובהרים עדיין בוודאות. ישנה סברה שהם, כמו חלק מיהדות טרנסילבניה, הגיעו מקרב יהודי אזור טורקיה. מה שעשוי להפוך את ארדן לספרדי, ודאי יותר מזה שזכה להארה מפוקפקת בתחום, בנימין נתניהו.

רבים מבני המשפחה נרצחו בשואה. כשהמלחמה תמה עלה הסב ארצה עם משפחתו החדשה. כאן הושב בשרידי השכונה הערבית מגדל שליד אשקלון. במגדל התגוררו דלת היהודים והערבים שנותרו ביישוב. חלקם הלך ובא למחנות הפליטים של עזה והגדה. בחצר גידלו פרות, תרנגולות וחמור. את החלב שחלבו חילקו בין כדים לשקים, שבהם חבצו שמנת וגבינה. בכל בוקר, עם שחר, יצא הסב עם חמורו הרתום לעגלה אל השוק. שם מכר סחורה. חברו מהילדות שלפני השואה, שהתגורר במושב השכן, היה אביו של ישראל כ"ץ. וכפי שנראה בהמשך, ארדן הלך בצעדיו של כ"ץ, עד שהפכו השניים ליריבים מרים.

הוריו של ארדן הכירו בסניף בני עקיבא באשקלון. אביו היה מורה להיסטוריה ולאזרחות ואחר כך סגן מנהל בית הספר רוגוזין. אמו עבדה במחלקת החינוך של העירייה. גלעד נולד ב־1970. בן בכור. נכד בכור. קשה להגזים בתיאור הציפיות שעורר. היה ילד למדן. שקדן. כיפה מוקפדת על הראש. עור לבנבן, מעט שמנמן. לחיים ורדרדות. והכל מתחרים מי יישב לידו כדי להעתיק בבחינות. וכל זאת, בעוד הוריו טורחים על קידום הקריירה שלהם. אביו למד משפטים בלימודי ערב בתל אביב, והקים את אחד ממשרדי עורכי הדין הראשונים באשקלון לקראת אמצע שנות ה־80. משרד המתמחה בנדל"ן ומשפט אזרחי, שהפך למשגשג (במונחים מקומיים). אמו הייתה לפסיכולוגית חינוכית. ובינתיים נולדו שלושה ילדים נוספים: גליה, יעל וחיים; והמשפחה עקרה לחווילה נאה בשכונת אפרידר, שבה התגוררה השכבה האשקלונית המצליחה יותר. מורים, פסיכולוגים, רופאים, בנקאים, עורכי דין ומהנדסים. לבת השכנים, ממש דלת ליד, קראו אפרת דובדבני. והיא, שמבוגרת ממנו בשנתיים, תגיע כמוהו למסלול ציבורי, ותשמש מנכ"לית בית הנשיא שמעון פרס. לשכן אחר קראו יצחק כהן, היום בכיר בש"ס וסגן שר האוצר. למדריכה שלו בתנועה קראו נורית דאבוש, דמות ציבורית מוערכת המכהנת עתה כיו"ר תיאטרון הבימה. והוא עצמו, אם לחזור לאותם ימים רחוקים, אומן על ידי אביו לשחק שח. האב נהנה לראות את בנו משחק מול שחקנים מבוגרים ומנוסים ממנו. זאת לצד נגינה בפסנתר, מתנת הסבים. היה מובן מאליו שציפו שינסה להתקבל לישיבה התיכונית היוקרתית נתיב מאיר בירושלים. זה היה חלומו של האב.

נתיב מאיר סיננה בקפדנות את הבאים בשעריה. ואמנם, בבוא היום הגדול, אביו לקח חופשה מיוחדת ונסע עמו לבחינות הקבלה בירושלים. נסיעה רווית מתח והתרגשות. שבועות אחדים אחר כך, הופיע האב בשערי בית הספר. והוא כולו קורן אושר: התקבלת!

שערי השמים של נתיב מאיר נפתחו לקראתו, והוא בן 14. ובכלל לא ברור שרצה לעזוב את הבית ולהתמסר לתלמוד ההוא. יותר כיף, חשב אז, להשתולל בחוף הים של אשקלון, אחת מאהבותיו הגדולות. הלחיים השמנמנות פינו מקום להתחטבות, והוא – עד היום אגב – גולש גלים לא רע.

4. יחסיי עם הכיפה

ספינת הדגל של הציונות הדתית פעלה בשכונת בית וגן בירושלים. שונה בתכלית מהישיבות התיכוניות, הקדם־ צבאיות, המוכרות. שונה גם ממרכז הרב. הוקמה בתחילת שנות ה־50 על ידי הרב צבי בינה, שלמד בישיבת מיר, והפך בישראל למפד"לניק, בן מושב בעמק חפר. כדאי להתעכב על אודותיה, כדי להבין את עולמו של ארדן. ואת מה שאירע לציונות הדתית בשנים האחרונות.

הרב בינה, בבסיס הישיבה שהקים, הציג שילוב אידאלי של יהדות ליטאית בתנועת המוסר. יושרו ורמתו של המוסד שהקים הפכו אותו עם השנים לבית הגידול המועדף על האליטה הדתית־לאומית, לא רק של ירושלים.

מספרים על מייסדה של תנועת המוסר, שהוזמן פעם לארוחת צהריים אצל יהודים. התיישבו הסועדים סביב השולחן, ואז קמו לנטול ידיים והוא עמם. הם שטפו ידיהם בנדיבות, בעודם משקשקים ומערסלים כפותיהם בהם. ואילו הוא, מקמץ במים. רק טיפה בכפותיו.

אינך מקפיד במצוות הנטילה? תהו. אני, ענה, מקפיד במצוות "ואהבת לרעך כמוך". ראיתי את שואב המים נושא את דלייו הכבדים על כתפיו. והאיש נאנק ועושה צעדיו לאט. אמרתי, אסתפק בטיפה על ידי, ואקל על חייו.

והפרשנות: אין די בהקפדה על ההלכה, שכן איננו חיים בתנאי מעבדה. יש להיות ערב לסביבה. וכך, אין להעדיף מצווה אחת על פני האחרת. וזו תמצית ההבדל בין מה שאירע לחלק מצאצאי ישיבת מרכז הרב ובני הזרמים הקיצוניים יותר ביהודה ובשומרון; ובסופו של דבר גם ההתחרד"לות שהרימה ראש.

כשארדן הצטרף לישיבה, כבר היו לה בוגרים מפורסמים, או כאלה שיתפרסמו. אברהם בורג, מנחם בן ששון, שי ניצן, מוטי זיסר, גרשון הכהן, אלעזר שטרן, יאיר נווה וכן – גם רוני אלשיך. רשימה חלקית. הלחץ העצום להצטיין כמותם הזין תחרותיות נמרצת. השכמה מוקדמת, תפילות, לימודי קודש, לימודי ליבה, ספורט. וחוזר חלילה. המיון מעולם לא פסק. אולי, אמר פעם ארדן, אולי לו היו גמישים יותר ותובעניים פחות, הייתי מקיים מצוות והלכות רבות יותר.

את הפרק הזה בחייו חתם ארדן בשינוי מסלול חד. חגיגות שחרור סוערות באילת. הכיפה נמצאה על הראש רק לסירוגין (וירדה סופית באוניברסיטה). הוא התפרנס כמלצר ועישן כקטר. מרד קטן־גדול לדתי הקונפורמיסט מאשקלון.

5. העיר הגדולה והקמפוס הסוער

הלחץ להישגים נמשך בצבא. הוא הגיע לגיבוש חובלים, אך נפצע והמשיך כקצין שלישות. סוף שנות ה־80. ממשלת האחדות עומדת לקרוס. הליכוד מסוכסך מבפנים. הכוכב הטרי מאמריקה, בנימין נתניהו, מתכונן לכבוש אותו. וסג"מ גלעד ארדן, בשירות חובה, מתפקד למפלגה. הוא רוצה פוליטיקה, הוא ימני, הוא נטול כיפה ורוצה להגיע רחוק.

כשהשתחרר שנתיים אחר כך, בדרגת סרן, טס לתאילנד, נפאל והודו לארבעה חודשים. אז טקס החניכה הזה היה משויך יותר לדור ההמשך של השמאל היאפי. ארדן יספר לימים, לאוזניים דתיות, על החוויה מרוממת הרוח שבהתקבצות מאות תרמילאים ישראלים לתפילת ראש השנה בקטמנדו. "תרמילאים שלא משנה מה, לכולם יש את הניצוץ היהודי". וכשחזר פנה, כמו אביו, ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן. בהמשך יסיים גם תואר שני במדעי המדינה, בהצטיינות.

בר אילן בתקופת ממשלת רבין. חלק מקני ההתנגדות הבולטים לתהליך אוסלו נולדים כאן. השיוך הפוליטי האינסטינקטיבי של המוסד ופוקדיו הוא למפד"ל. ארדן, פוליטיקאי בהתהוות, עבד קשה כדי שגם הליכוד יבלוט בשטח הקמפוס. בבחירות לאגודת הסטודנטים כבר הצליח להותיר חותם.

בבקרים למד, אחר הצהריים שידל והפגין, ובערב עבד כמלצר במסעדות האופנתיות בתל אביב של אותם הימים: ה'תרווד הוורוד' (צחי בוקשתתר) ו'תפוח זהב' (ישראל אהרוני והסו־שף יונתן רושפלד). מטבחי הגורמה היו עניין חדש, לעשירים בלבד, באותם הימים. מספר המסעדות הללו היה מצומצם. ומי שהצליח, כארדן, להתקבל אליהן היה בר מזל. לא רק בגלל השכר הנאה, הגבוה בהרבה מהממוצע המלצרי, אלא גם בזכות היכולת להכיר את האליטה, לבחון אותה מקרוב וללמוד כמה דברים על החיים בנתיבים המהירים של החברה. מיותר לציין שהמקומות הללו לא התפארו בשום תעודת כשרות. וארדן, ששמר (ועוד שומר) על כשרות, היה צובט עצמו בכל ערב כדי לסיימו בשלום. חלק מהלקוחות של בוקששתר היו מספרים על המלצר המצודד, שהיה מגיש את מנת הדגל – רגלי צפרדע בשום וזנגוויל – כשעיניו מוסטות מהצלחת.

ארדן הסטודנט, מכל מקום, הפך לצעיר פעלתן. גם כליכודניק ביום, וגם כמי שאוהב את החיים בתל אביב בלילה.

איור: אלון ברייאר.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook