בזכות הצביעות: על אלאור אזריה והפוליטיקה הבינארית // נדב איל

0

הנושא האחד, היחיד ממש, שסביבו יכולים היו להתאחד הימין והשמאל האידיאולוגיים אחרי הכרעת הערעור של אלאור אזריה, היה הצביעות. מבחינת השמאל, הביטויים ששובצו בפסק הדין – ובעיקר "טוהר הנשק" – היו השקר בהתגלמותו. ניהלתי דיון מעניין על כך בטוויטר עם ניר ברעם, שגרס שאחרי עשרות שנות כיבוש, המונח איבד כל משמעות. עבורו ועבור רבים אחרים, אי אפשר לקיים כיבוש מתמשך ועיקש כל כך בלוויית כללים אתיים. הכללים האלה, או לפחות מראית העין שלהם, מוסיפים להצדקה החלולה של עוולה נוראית. אזריה היה, במילים אחרות, שעיר לעזאזל של המצב כולו.

דברים דומים לאלה של ברעם כתבתי גם אני לקראת הכרעת הדין הראשונה בעניינו של אזריה; הסיפור איננו החייל, אלא המצב המורעל הכללי שמוביל בהכרח ליריות מגונות, כמו זו שנורתה בבוקר ההוא בחברון.

עבור חלקים בימין אין פה כלל שאלה שמדובר בצביעות של ממש. ההיתפסות לאזריה נבעה מרצון "התייפייפות" של המטה הכללי; ואילולא העניין היה מצולם – סביר להניח שהיה מסתיים בדין משמעתי, לכל היותר. אזריה הוא קורבן של אליטות שרוצות בשקט, אך אינן מוכנות לשלם כל מחיר. וגם אם שגה "חיילית", אסור להפקיר אותו, להעלות אותו למולך התקינות הפוליטית.

כך מצאו לעצמם שני הצדדים נושא שיכולים היו להסכים עליו ממש; שאזריה הוא קורבן עלוב של הצביעות הממוסדת. בעוד שדחייתו של השמאל האידיאולוגי מהממסד מובנת מאליה, שהרי הוא עומד באופוזיציה אל אותו ממסד שנים רבות, במקרה של הימין זה מעט יותר משונה. הממסד זה הוא, והיה כזה תקופה ארוכה. כך או אחרת, התוצאה היא אותה תוצאה: תביעה של "כנות" ו"אמת".

*************

הדברים האלה מסוכנים, משום שהם ממחישים נטייה כללית בחברה הישראלית, או בשיח שלה, להקצין כל ויכוח אל המצב הבינארי. וכפי שלימד אותנו אובי וואן קנובי ב'נקמת הסית" (מלחמת הכוכבים, פרק 3), רק הסית' הרשעים מדברים במושגים כאלה, אבסולוטיים.

הקצנה של טיעון בוויכוח היא אמצעי רטורי שנועד להגחיך את הצד השני. בדרך כלל זו מלווה באמצעי אחר, שכתבתי עליו כאן, והוא הצגת העוולה שכנגד ("אני לא בסדר? בוא נראה מה אתה עשית!"). אלה אינם אמצעים ענייניים בוויכוח כמובן, ועיקר תועלתם בשכנוע המחנה שלך. העניין הוא שבשיחה הישראלית הם חזות הכל.

לדוגמה:

– האם יש טעם לפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, ומה טיב הזכות הקיימת שם? 
– שייח' מוניס!
טיעון שייח' מוניס (הכפר הערבי שישב באזור רמת אביב) הוא האמצעי הרלוונטי. אם אתה חושב שאין לנו זכות לשבת ביצהר, מהי הזכות שלנו בשייח' מוניס? ואם אתה סבור שיש טוהר נשק, מדוע אינך יושב בכלא צבאי על סרבנות?

אלה הם כמובן תעלולים דמגוגיים אפקטיביים במיוחד. מיד נאלץ הצד השני להסביר את ההבדל בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים, המצב הדמוגרפי השונה, העובדות שנקבעו בשטח, היחס בין מוסר לאינטרס בחיים לאומיים ובמארג גלובלי, המבט של הדין הבינלאומי ועוד ועוד. כל אלה עניינים מורכבים שדורשים אבחנה ראויה, ולכן מעמידים אותו במגננה. הטוען השיג את מטרתו הראשונית, ועכשיו לך תסביר.

ביסוד ההנחה המובלעת של הטוענים המקצינים, נמצא מושג של "אמת" או "צדק", והוא, תסלחו לי על הבוטות, מקור כל רע בשיחה פוליטית המבוססת על אינטרסים. מובן שעם אמת קשה להתווכח ולצדק אי אפשר להתנגד, וכמי שגונן על ישראל בפורומים מסוימים בחו"ל, תמיד קל לזהות את הדמות הקיצונית בחדר: זו שלא תדבר על שלום אלא על "צדק". אז אתה יודע שהסיפור אבוד.

חברות אנושיות נורמליות ומתפקדות אינן מבוססות על היגדים עם אמיתות טהורות, על זכויות בלתי מוכתמות ומוגבלות או על צדק קוסמי. הן בנויות על מוסכמות, נורמות וחוזים חברתיים אחרים שבפשטות מאפשרים לאנשים לחיות יחדיו. המוסכמות הללו דורשות מחויבות, חינוך ולכן גם פשטנות מסוימת.

הישראליות תמיד בזה מעט לעניינים הללו, שנתפסו כלא אמיתיים, מין מעטה חיצוני ורדוד. אנחנו מתפארים בישירותנו, בתכל'ס שלנו. לומר את האמת בפרצוף הוא לא רק עיקרון לאומי, הוא תחביב ממש, וכולם משתמשים בו להכעיס. הפוליטיקאים שלנו הבינו כבר מזמן את העסק הזה, והם מזלזלים מאוד במרכז הישראלי ובכל נציגיו. הבוחרים במפלגות הללו, כמו כחלון או יש עתיד, נתפסים כ"צפים" או "מתנדנדים" ובכל מקרה נטולי עמדה אמיתית. הרי לא תיתכן עוד עמדה מרכזית, מרובת סתירות ופרדוקסים; אנחנו דורשים את המוחלט. תענה מהר: שייח' מוניס שלנו או לא?!

*************

בתוך המרחב הזה של הפוליטיות המוחלטת, נשכחו מושגים שאין אנו מדברים בהם. הגינות. הוגנות. מתינות. אלה מושגים שיכולים להוביל אדם אל אמירה חד־משמעית, כדי להסיר ספק. הם אינם דורשים רכרוכיות מוסרית אלא ההפך. אבל הם גם מחייבים ראייה עגולה ורחבה. כזו הולכת ומתפוגגת ממחוזותינו, ומה לעשות, זה קורה בעיקר בידי מי שמחזיק את הכוח. בידי הימין.

לא, המדברים על טוהר הנשק אינם באמת מאמינים שנשק יכול להיות טהור, שמלחמה תהיה נטולת תקלות או כיבוש מחוסר עוולות. אך הם מציבים שאיפה, תקראו לה צביעות אם תרצו, שנורמה כזו תתקיים בחברה. שיהיה ניסיון לשמרה. הם אינם חבורת מתייפייפים נאיבים או צבועים משולחי רסן. כנראה הם ראו אנשים לוקחים רובה ומרססים או מנסים לרסס שבויי מלחמה. או חייל בהתקף שנשבע שירצח אסיר כפות. אולי ראו ביזה, אולי שמעו עליה.

אך חברה בנויה על הסיפורים שהיא מספרת לעצמה. הם בוחרים לספר סיפור על כך שייתכן טוהר הנשק, שמשמעותו הפשוטה היא אתיקה במלחמה. זהו סיפור כל כך יותר טוב, כל כך יותר שימושי, מסיפור על מלחמת נקם או מ"אמת" אמפירית על התנהלות חיילים במצב לוחמה. הוא שימושי כי אפשר לקיים עליו מוסר כלשהו, גם כאשר ההיגיון הופך לאי־גיון, והחיים למוות. הוא שימושי כי כך יכול גם להתנהל צבא היררכי בעת של כיבוש וטרור, והוא שימושי כי הוא מותיר תקווה שאנחנו בני אדם שלא חוצים גבולות שלא ראוי שייחצו. צביעות, ינחרו הקיצוניים, ויחלמו על עולם נטול נורמות, שקרים שימושיים או נימוסים. זה יהיה עולם כל כך נהדר עבורם; כך הם יוכלו לשרוף את הכל ולא להרגיש רע אפילו לרגע אחד.

צילום: ניר קידר, הארץ

אהבתם? רוצים לקרוא עוד טורים, מדורים וכתבות של 'ליברל'? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

שתף