הפריחה המחודשת של סדרות הספין־אוף // רותה קופפר

0

משהו מסעיר עומד לקרות בקרוב בווסטרוז. בעזרת אפקט טכנולוגי בלתי נראה של הרצת הזמן לאחור, ראשים ערופים יתחברו לצוואריהם, חרבות יישלפו מתוך גופות, טיפות רעל יישאבו בחזרה מהקיבה לתוך גביע היין וילדים יתעופפו למרומי חלון המגדל שממנו הם נדחפו. כל הפעולות האלכימיות הללו אמורות להפיח חיים מחודשים ב'משחקי הכס' – הסדרה שמתקרבת במהירות אל סיומה למגינת ליבם של המעריצים הנאמנים, ובמיוחד לצערם של קברניטי HBO, שכן מדובר בסדרה המצליחה ביותר בתולדות החברה.

לפי ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח', מפתחים בימים אלו במשרדי HBO לא פחות מחמישה תסריטים שונים שמתוכם תופק סדרת המשך ל'משחקי הכס'. "אני לא מחבב במיוחד את המונח 'ספין־אוף', ואני לא חושב שזו ההגדרה הנכונה לפרויקט החדש", הודה מרטין בפוסט שכתב בבלוג שלו באמצע מאי, "אנחנו מדברים כאן על 'יקום משני' – אם לשאול מונח מטולקין – של ווסטרוז".

מעריצי 'משחקי הכס' למדו בדרך הקשה שאסור להיקשר יותר מדי לדמויות הראשיות, משום שאלו אינן חסינות ממוות. עריפת ראשו של נד סטארק, הדמות הכי משמעותית בתחילת הסדרה, הייתה אירוע טלוויזיוני מטלטל וחד־פעמי. אלא שהוא לא באמת היה אירוע חד־פעמי; הפרק התשיעי של העונה השלישית, שנקרא 'גשמי קסטמיר' אבל מוכר יותר בשם 'החתונה האדומה', העלה את רף הטירוף העלילתי של 'משחקי הכס' לגובה חסר תקדים אחרי טבח שבסופו מצאו את מותן עוד שתי דמויות מרכזיות. הגישה של 'משחקי הכס' לא רק שינתה את חוקי הטלוויזיה המוכרים, אלא גם קראה תיגר על אחת התחבולות הטלוויזיוניות הכי עתיקות – סדרות הספין־אוף.

סדרת ספין־אוף, יצירה חדשה שנולדה על תשתית של יצירה קיימת, אמורה מטבע קיומה להאריך את חיי סדרת המקור. למעשה, זו ברית שנכרתה בין גופי השידור לצופים האדוקים שכל מהותה המשכיות, מחויבות ונצחיות: הדמויות האהובות אף פעם לא מתות, או לפחות לא בקרוב. הן יכולות לשנות זמן, להחליף מקום, לצבוע שיער, להוריד בקצוות, אבל חוץ מזה הרוב נשאר בדיוק אותו הדבר. ספין־אוף אמור לשמש נחמה עבור הצופים, עוד כמה דקות על הכיריים. אבל אין שום דבר מנחם ביחס של 'משחקי הכס' לדמויות המפתח שלה. קשה להאמין בברית בין סדרה לצופים או בין צופים לדמויות כאשר ברקע מהדהד אותו תיעוד שחרך את הרשת ובו נראים מעריצים מבועתים בזמן שהם צופים בסצנת 'החתונה האדומה'.

"הפרויקט החדש לא יהיה 'ספין־אוף' ל'משחקי הכס' במובן המסורתי של המושג, וחלק מאירועי הסדרה כלל לא יתרחשו בווסטרוז", מרגיע ג'ורג' ר"ר מרטין באותו פוסט מעורר סקרנות. "לא מדובר כאן ב'ג'ואי', 'פרייז'ר' או 'לו גרנט', סדרות שבהן המשיכו דמויות מסדרה אחת לסדרה אחרת. כל אחד מהרעיונות שדנו בהם עד כה הם יותר פריקוול (תיאור האירועים שקדמו לעלילת הסדרה המקורית, ר"ק) מאשר סיקוול (המשך כרונולוגי של אירועי הסדרה המקורית, ר"ק). ולמעשה, במקום לקרוא לסדרה החדשה 'ספין־אוף' או 'פריקוול' – אני מעדיף לקרוא לה 'יורשת'".

פרק א: סיטקומים

הטריק הטלוויזיוני הזה קיים כבר 60 שנה. הוא נולד בסוף שנות ה־50, ימיה הראשונים של הטלוויזיה, כאשר הקולנוע היה מדיום הבידור הפופולרי. מפיקי הטלוויזיה ראו מרחוק את הצלחת סרטי המערבונים בכיכובם של גרי קופר, ג'ון וויין וקלינט איסטווד, וניסו לשחזר אותה. הספין־אוף הטלוויזיוני הראשון שימש מעין פלצור שהידק את הצופים אל המסך הקטן במטרה לגרום להם להתמכר, סדרה אחר סדרה, עוד ועוד מאותו הדבר. בתחילת הדרך ניתן למצוא שלושה דורות שנולדו בהפרשי זמן קטנים. 'מבוקש: חי או מת', סדרת מערבון בכיכובו של סטיב מקווין, עלתה ב־1958 כספין־אוף של 'טרקדאון', שיצאה בעצמה מבין חלציה של 'תיאטרון זיין גריי של דיק פאוול'. שנתיים בלבד הפרידו בין הנכדה לסבתה.

כוכבת הספין־אופים הגדולה של אותה התקופה הייתה 'המופע של אנדי גריפית' – סיטקום שנולד לסדרה הכמעט נשכחת 'המופע של דני תומס', שודר במשך 249 פרקים לאורך רוב שנות ה־60, זכה בשישה פרסי אמי, לא ירד מעולם מתחת למקום השביעי בדירוג הרייטינג, ובעונתו האחרונה אף כבש את המקום הראשון בטבלת הצפייה. 'המופע של אנדי גריפית' היה כל כך מוצלח, עד שהוליד שתי סדרות בנות בעצמו – 'גומר פייל', ששודרה במשך חמש עונות, ו'מייברי', שנמשכה שלוש עונות.

שנות ה־70 היו השנים המגובשות ביותר של קומדיות המצבים. האיום הקולנועי הוסר מזמן בעקבות השלמת המעבר הטלוויזיוני לפורמט צבעוני. מהפכות הווידיאו והכבלים היו עדיין רחוקות, עשור אל תוך העתיד. מפיקי הטלוויזיה התמקדו כעת בתכנים המיועדים לצפייה משפחתית וספרו את הדולרים. המשפחה האמריקאית הצטופפה על ספת הטלוויזיה ולא זזה ממנה כל הערב. שלושת הסיטקומים המרכזיים של שנות ה־70, 'הכל נשאר במשפחה', 'המופע של מרי טיילר מור' ו'ימים מאושרים', לא רק שנהנו בעצמם מחיי מסך נצחיים, אלא אף היו פוריים במיוחד בכל הנוגע ליצירת סדרות המשך שסחטו את המותג עד טיפות הלימון האחרונות.

'הכל נשאר במשפחה' (1971–1979), אחת הסדרות החשובות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, הביאה לעולם את ארצ'י ואידית באנקר ואחריהם עוד שושלת ארוכה של יורשים ויורשות. מוד פינדלי (בי ארתור), אחייניתה החכמה והפמיניסטית של אידית באנקר, שמפציעה באחד הפרקים של סדרת המקור, זכתה לסדרה שנשאה את שמה ושרדה לא פחות משש עונות ו־141 פרקים משלה. 'משפחת ג'פרסון', שהתחקתה אחר ג'ורג' ולואיז ג'פרסון, השכנים האפרו־אמריקאים של הבאנקרים, שרדה על המסך אפילו יותר מסדרת המקור – 11 עונות ו־253 פרקים לג'פרסונים לעומת תשע עונות ו־208 פרקים לבאנקרים.

והיו גם סדרות המשך נוספות, קטנות יותר. 'גלוריה', שעסקה בקורותיה של הבת למשפחת באנקר אחרי גירושיה מראש כרוב, ירדה אחרי עונה אחת בלבד. 'המקום של ארצ'י באנקר' התמקדה בפאב השכונתי של הכוכב הבלתי מעורער של סדרת המקור. 'האוזר 704' הציגה רעיון מתוחכם יותר כאשר בראה דמויות חדשות לגמרי והפכה את כתובת המגורים של הבאנקרים בקווינס לכוכבת הראשית של הספין־אוף.

במטריושקות השונות של 'הכל נשאר במשפחה' אפשר למצוא לא רק בנות, אלא גם נכדות: פלורידה אוונס, עוזרת הבית השחורה של מוד, אמנם כלל לא הוזכרה ב'מוד', אבל בכל זאת זכתה לסדרה משלה, 'זמנים טובים', ששרדה שש עונות. ואילו 'משפחת ג'פרסון' הכתה בעצמה שורשים עם 'צ'קינג אין', סדרה שמתרכזת בפלורנס ג'ונסטון, עוזרת הבית של הג'פרסונים, אחרי שהיא עוברת לעבוד בבית מלון.

כאשר בוחנים את הענפים השונים של 'הכל נשאר במשפחה', בולטת העובדה כי מידת ההצלחה של כל אחד מהספין־אופים שלה קשורה באופן ישיר לדמויות המגוונות ולרעיונות הליברליים שמוצגים בהם. הג'פרסונים, למשל, פתחו דלת לעולם שלא נראה עד אז – עולמם של התושבים האפרו־אמריקאים בעיר – עוד לפני 'משפחת קוסבי'. ואילו 'מוד' הפגינה פמיניזם והעצמה נשית שתאמו את רוח התקופה. לעומתן, דמותה של גלוריה, שמיצתה את עצמה כבר בסדרה האם כשכפול חיוור של אביה השמרן, כשלה לחלוטין כאשר הוענקו לה חיים משלה.

'המופע של מרי טיילר מור', ששודרה בין השנים 1970–1977, פרצה דרך עבור נשים רבות כשהציגה דמות נשית קרייריסטית שעובדת בתחנת טלוויזיה מקומית ונהנית מחיי הרווקות שהציעה העיר מיניאפוליס. לא פחות משלוש דמויות משנה מסדרת המקור – השכנה היהודייה רודה מורגנשטרן, בעלת הבניין פיליס לינדסטרום והבוס לו גרנט – כיכבו בסדרות המשך. היורשים של מרי טיילר מור קבעו כמה תקדימים: 'רודה' היא הסדרה הראשונה והיחידה שהגיעה לראש טבלת הרייטינג בפרק הפיילוט שלה. 'לו גרנט' הוא הספין־אוף הראשון שחצה בין ז'אנרים – דרמה שצמחה מתוך קומדיה. ובנוסף, השחקן אד אזנר, שגילם את לו גרנט, זכה בפרסי אמי על תפקיד זהה בשתי סדרות שונות – גם בסדרה המקורית וגם בספין־אוף.

'ימים מאושרים', סדרה שתיארה בין השנים 1974–1984 את החיים הצעירים, התמימים והיפים של משפחת קמינגהאם בשנות ה־50 וה־60 במילווקי, צמחה בעצמה מתוך הסדרה הקומית המצליחה 'אהבה בסגנון אמריקאי', ובהמשך הרחיבה עוד יותר את המשפחה. סוד ההצלחה של הספין־אופים שלה טמון בבידול הברור שנוצר הן בין כל סדרה לאחותה והן בין כל האחיות לסדרה האם. 'לוורן ושירלי', שהצליחה בעונתה השנייה להדביק את הפופולריות של סדרת המקור, עסקה בשתי צעירות שגרות ועובדות יחד. 'מורק ומינדי' הציגה חייזר דמוי אדם, בכיכובו של רובין וויליאמס, שמגיע לכדור הארץ ומתאהב במינדי האנושית. אולם הניסיונות הכמעט אובססיביים לשחזר את הצלחת 'ימים מאושרים' – שהתבטאו בין השאר גם ביצירת סדרות אנימציה סביב הדמויות של פונזי או סביב לוורן ושירלי – אחראים גם לכמה פלופים מביכים, ביניהם 'אאוט אוף דה בלו', 'בלאנסקי'ז ביוטיז' ו'ג'ואני אוהבת את צ'אצ'י', שירדו מהמסך אחרי עונה או שתיים.

מעמד הספין־אופים המשיך להיות איתן גם בשנות ה־80, בעיקר בזכות שני משרתים שהתעלו על אדוניהם. הראשונה היא 'בועות', סאטירה על אופרות סבון, שהפכה את רב המשרתים בנסון לכוכב בסדרה בת שנשאה את שמו. השנייה היא 'על טעם ועל ריח' ששדרגה את עדנה גארט, סוכנת הבית של המיליונר הלבן שאימץ שני ילדים שחורים, לדמות מרכזית בסדרה 'עובדות החיים'. רוברט גיום, שכיכב ב'בנסון' (1979–1986), זכה לאמי על תפקידו בסדרת ההמשך, ואילו 'עובדות החיים' (1979–1988) חתומה על שיא בתור הסדרה ההמשכית ששרדה הכי הרבה זמן בתולדות רשת NBC.

סדרה מכוננת אחרת משנות ה־80, 'חופשי על הבר' (1982–1993), הולידה את אחת הקומדיות המפורסמות של העשור העוקב – 'פרייז'ר' (1993–2004). אמנם גם האם וגם הבת זכו לאריכות ימים (11 עונות כל אחת), רייטינג גבוה, שבחים רבים ושלל פרסי אמי (28 לבת ו־37 לאם), אבל בספר דברי הימים מתנוסס בעיקר שמה של סדרת ההמשך כמי שבישרה את עלייתו של ההומור המתוחכם שאפיין את הטלוויזיה הקומית משנות ה־90 ואילך.

פרק ב: סדרות פרוצדורליות

העולם המערבי תחת שלטונם של רונלד רייגן בארה"ב ומרגרט תאצ'ר בבריטניה החל לקדש את הקפיטליזם והפך יותר ויותר תאגידי. כמו כמעט כל דבר באמריקה, גם הטלוויזיה המסחרית נראתה פחות כמו בוטיק ויותר כמו בית חרושת מפלצתי. ואם מתבוננים על מפת הספין־אופים של אותם ימים, אפשר לראות בקלות כי למעשה מדובר בשיבוטים על גבי שיבוטים, עוד ועוד זרועות של תמנונים תאגידיים.

'חוק וסדר', דרמת המשטרה והמשפט המפורסמת שליוותה את הצופים האמריקאים לאורך כל שנות ה־90 והעשור הראשון של שנות האלפיים, הציגה מבנה סיפורי נוסחתי וייחודי, ושמה דגש על עלילת הפרק מבלי להיכנס כמעט לעובי הדמויות ולרקע שלהן. הנוסחה הזו אפשרה שכפול נטול מאמץ של הפורמט – אם זה עובד בעיר אחת, למה שזה לא יעבוד בעיר אחרת; ואם זה עובד ביחידה אחת – למה שזה לא יעבוד ביחידה אחרת; ואם זה עובד עם קאסט אחד של דמויות – למה שזה לא יעבוד עם קאסט אחר שעושה עוד מאותו הדבר. לפעמים התערבבו העולמות הבין־סדרתיים זה בזה: שוטרים זלגו מסדרה אחת לאחותה, או סייעו אלו לאלו בפרשה מורכבת במיוחד. וכך קיבלו הצופים את המותג האהוב והמוכר בשינויים קלים בלבד, פרק אחרי פרק, סדרה אחרי סדרה.

השיבוט הראשון, 'חוק וסדר: מדור מיוחד', שהתמקד באונס על סוגיו או במקרי פדופיליה, עלה בשלהי שנות ה־90 ומשודר עד היום. שנתיים אחריו שודרה במשך עשור 'חוק וסדר: כוונה פלילית', שהתמקדה בפשעים של עשירים. לעומתן, 'חוק וסדר: לוס אנג'לס' עלתה בניסיון לחזק את התאגיד, אך נכשלה. וכמוה גם 'חוק וסדר: משפט וצדק', שהציגה את המשפט הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, אך שרדה בקושי שתי עונות.

מיזם מוצלח אחר של סדרות תאגיד הגיע מתחום הפתולוגיה. 'CSI', שהשתלבה מצוין במגמה של קדושת המדע והמחקר בסדרות המשטרה של פוסט 11 בספטמבר, התמקמה בלאס וגאס במשך עשור וחצי והולידה גרסאות שמתרחשות במיאמי (לאורך עשור) ובניו יורק (במשך תשע שנים). כל אחת מהסדרות הייתה פצצת רייטינג – יותר מ־20 מיליון צופים בשיא, ולא פחות מ־10 מיליון צופים בשפל. לעומתן, 'CSI: סייבר', בת הזקונים של תאגיד הפתולוגיה, מהווה דוגמה טובה לאופן שבו שינויי תוכן דרמטיים, מנקודת מבט של הצופים השמרנים, עלולים לחסל מותג מנצח: היוצרים הוציאו את הסדרה מגבולותיה הממשיים של ארה"ב, ולראשונה, העבירו את המושכות מידיהם של גברים לבנים ומלחששים לידי אישה (פטרישיה ארקט). תגובת הצופים לא איחרה לבוא: רק 8.5 מיליון צופים הגיעו לפרק הבכורה של העונה השנייה – המספר הנמוך ביותר בהיסטוריה של הפרנצ'ייז.

לפני כשנתיים, אחרי שליוו את המסך האמריקאי במשך עשור וחצי, ירדו סופית כל צאצאי תאגיד 'CSI' מהמסך. אבל זה לא אומר שהאמריקאים קצו לחלוטין בשיטה. סדרות התאגיד, או "סדרות ראשי התיבות", מאופיינות בדרך כלל בנטיות רפובליקניות שמשרות אווירה תמידית של "אנחנו כל כך צודקים" ו/או "יש לנו את כל האמצעים". הצופים האמריקאים מתים על זה. 'NCIS', מותג ששורד כבר 14 שנים, היא סדרה פרוצדורלית שעוסקת בחקירות בחיל הים האמריקאי והצמיחה שלוחות בלוס אנג'לס ובניו אורלינס. רוח הקפיטליזם, כמו גם רוח השמרנות, עדיין מרחפת מעל שמי אמריקה. סדרות התאגיד, בינתיים, לא מתנדבות ללכת לשום מקום.

איור: יוסי מדר

שתף