העבר, ההווה והעתיד של השיימינג // גלעד פדבה

0

בלי בושה עלתה בנובמבר האחרון פרסומת שמהווה פרודיה על סצנת השיימינג של 'משחקי הכס', שבה מובלת סרסיי בעירום מלא ברחובות מעלה המלך לצלילי פעמון מונוטוני וקריאות "Shame!" תחת מטר יריקות, קללות וכל הבא ליד. בפרסומת, בכיכובם של שני שחקני הסדרה, ת'ור ביורנסון, המגלם את "ההר", והאנה וודינגהאם, המגלמת את ספטה, האישה והפעמון, מושפל אדם באופן פומבי על שום שהעז לפגוע בכדור הארץ כאשר רכש שישיית בקבוקי פלסטיק של סודה במקום להשתמש במכשיר סודה סטרים. לעומת סצנת הוויה דולורוזה של 'משחקי הכס', בולטת בפרסומת העובדה כי עדי הראייה שנקלעו למקום אינם מסתפקים בהטחת עלבונות וחפצים, אלא מכוונים את מצלמות הסמארטפונים ומתעדים. במציאות, בחיים שמחוץ לפרסומת, הם יעלו את הסרטון לפייסבוק או לטוויטר, יתייגו "סרטון_השוקולד_החדש" ויוסיפו הערה עוקצנית.

"אנחנו מגדירים את גבולות הנורמליות

בכך שאנו קורעים לגזרים את האנשים שמחוצה לה"

  • ג'ון רונסון, מחבר הספר 'So, you've been publicity shamed'

גלגול מודרני של סנטימנט עתיק

הפרסומת הזו מפצחת בין היתר את נקודת המפגש בין הסגנון האספסופי של ימי הביניים להשלכות הקִדמה הטכנולוגית בת זמננו, שלב אבולוציוני של פסיכולוגיה אנושית עתיקה שודרגה לממדים מפלצתיים באמצעים טכנולוגיים. במקום לכנס את מועצת המלומדים כדי לאשר את שליחת העורב שיפיץ ברחבי ווסטרוז את חטאה ואת עונשה של הגברת לאניסטר, פשוט שתפו בפייסבוק. סכין הלייקים והשיירים של צוקרברג תינעץ מיוזמתה בבטן הרכה.

מארק צוקרברג כמובן לא המציא את השיימינג. המושג העתיק ביותר שמתאר בושה מצוי כבר בתנ"ך – "אות קין". אמנם משמעותו המקורית הייתה רצון האל לשמור על חייו של קין מפני מי שירצה לנקום בו על רצח אחיו הבל, אך למעשה מדובר בסימן שלא מאפשר לקין להימלט מזהותו כרוצח, ובכל מקרה הוא מושרש עד היום כשם נרדף לאות קלון. עמוד הקלון, סד עץ או מתכת בעל פתחים לראש ולגפיים שריתק אליו את הנענש, הומצא לפני יותר מ־1,000 שנים באסיה, והוצב לאחר מכן בשווקים הומי אדם גם באירופה. מנגנוני גינוי והוקעה פומבית בחסות הממסד נגד מי שנתפסו כאויבי העם, כופרים, בוגדים, סוטים וחריגים, פעלו כבר במאה ה־15, למען יראו וייראו.

בעת המודרנית הופנה השיימינג כלפי יחידים, כמו תלישת הדרגות הפומבית של אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה בשלהי המאה ה־19, או כלפי עם שלם, כמו הטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד על בגדיהם תחת שלטון גרמניה הנאצית. למעט אירועים חריגים, שבהם הפגין ההמון יכולת חשיבה עצמית – כמו במקרה של הסופר דניאל דפו ('רובינזון קרוזו'), שנכבל לעמוד קלון במשך שלושה ימים כעונש על מאמר שלו שהכעיס את הכנסייה בראשית המאה ה־18, וזכה דווקא למטר של פרחים כאות הערכה לאומץ ליבו – נגררו כולם אחר רצונות השלטון והדת והלכו שבי אחר השיימינג.

במבט רטרוספקטיבי, לשיימינג יש היסטוריה מזוויעה של ניצול הקורבן לפריקת יצרים סדיסטיים, מתן רשות לאספסוף לפרוק את זעמו על נאשמים חסרי אונים, שימוש בטקסי השפלה בשיתוף ההמונים כאמצעי לשחרור קיטור חברתי באופן אלים במיוחד, ומניפולציות אינסופיות על משמעת, מוסר, עבירות, חטאים ובושות כדי לאכוף אג'נדה כוחנית, מתנשאת, דתית־פנאטית, לאומנית וגזענית חסרת רחמים. "שיימינג תמיד מילא תפקיד חשוב, לפעמים חשוב יותר מהענישה הממוסדת", טוען פרופ' אריק פוזנר מבית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו. "בתקופות עתיקות, כאשר מערכות המשפט והענישה היו עדיין בשלבי היווצרות, שיימינג היה משאב עיקרי להשלטת סדר ציבורי".

ככלל, בין חוק וביוש מתנהלת מערכת יחסים מורכבת למדי. מצד אחד, השיימינג הוא סוג של נטילת חוק לידיים, סותר את הליכי הבירור הלגליים ומתבצע מבלי שסמכות משפטית קבעה אם יש בכלל מקום לנקיטת סנקציות כלפי ה"נאשם". מצד שני, שיימינג מתרחש בהיעדר הליך פורמלי. ויש מקרים שבהם מערכת המשפט עצמה היא זו שנוקטת את גישת השיימינג הפומבי וכורכת אותה לעונש. בשנות ה־90 טען המשפטן פרופ' דן קאהן מאוניברסיטת ייל כי מוטב יהיה אם מערכת המשפט האמריקאית תעשה שימוש בבושה יותר מאשר בכליאה, משום שהיא עולה פחות למשלמי המסים, גורמת לכאורה פחות נזק לעבריינים וממחישה את חוסר שביעות הרצון של המוסר. קאהן הצביע בהערכה על שופטים שהורו למורשעים ללבוש חולצות או צמידים בנוסח "אני מפזר צ'קים ללא כיסוי" או "הורשעתי בנהיגה בזמן שכרות".

החלודה שעוטפת לא פעם את המכניזם של טחנות הצדק היא זו שממריצה את האנשים המיואשים שנפגעו ומולידה בקרבם את התחושה כי אם אין איש שנושא באחריות לבירור מיידי של ההתרחשויות, אזי נגזר עליהם לעשות צדק בעצמם. מכאן ועד לפעולה אינדיווידואלית אינסטינקטיבית – הדרך קצרה ומסוכנת, בייחוד בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.

"שיימינג, בכל התקופות, קשור להתפוררות ולאובדן אמון במערכות הצדק עד כדי עשיית דין עצמית", מסביר חוקר המשפט והתקשורת ד"ר יובל קרניאל, המשנה לנשיא האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בשיחה עם 'ליברל'. לטענתו, הרשתות החברתיות נותנות כוח לא פרופורציונלי לכל מי שחותר תחת רעיונות של סמכות ומערכת המשפט שפותחו על ידי המין האנושי במאות האחרונות. "אנשים נמשכים למקום שבו מתרחשת התופעה הזאת, כשאדם מועלה על המוקד, בין אם חלל ההתרחשות הוא דפי העיתונות הצהובה, כיכר העיר, או פייסבוק כיום. ועכשיו קל כל כך להצטרף – כבר לא צריך לצאת מהבית כדי להוסיף קיסם למדורה, מספיק שתעשה 'לייק' או 'שייר' ותוסיף קללה, וכבר אתה חלק מהחוויה, מהקהילה, ממרק את המצפון שלך תוך הזדהות עם תהליך הטיהור והגינוי. זהו גלגול מודרני של סנטימנט קיים".

.

איור: יוסי מדר

.

 

שתף