הסיפור של רביב דרוקר – כתבת השער // מאת רונית ורדי

0
"הוא מניאק, הוא כלב, הוא חרא של בן אדם. אבל הכי ענייני בעולם". ככה רביב דרוקר מוכן שתאמרו עליו. טוב לו שתאמרו אפילו שהוא "שונא את כולם. שאיש לא חסין מביקורת. שאין הנחות ואין מבצעים". אבל נדמה שלמרות מוכנותו לרצות את מלעיזיו, זה יעשה לו עוול לא קטן. כי דרוקר הוא ממש לא "מניאק". ודאי שלא "חרא". ובטח שלא שונא את כולם. ההפך הוא הנכון. המוטיבציה של העיתונאי המוערך הזה יונקת דווקא מאהבת האדם. מהחמלה על החלש. מחרדת אי הצדק. מהרצון לבער את הרע. לחשוף רמאים, לרוצץ נוכלים ולחסל עוולות. במובן זה, דרוקר הוא העיתונאי שהיה כה נערץ אי אז במאה הקודמת. אבל גם זה שמשנה את פניו, ושספק אם יוכל לשרוד
במאה הזו.
התחקירים שהוא עורך, בהתאמה, הם יותר מתכנית טלוויזיה. פופולרית ככל שתהיה. בין אם בזכות מלאה ובין אם בגין הוואקום שנוצר במרחב הדמוקרטי הכאוטי, זוכה דרוקר למעמד־על בקרב חלקים נרחבים במרכז־שמאל, שוחרי שלטון החוק והדמוקרטיה. אולי זו חולשת האופוזיציה, אולי ערעור של יסודות רציונליים וערכיים; מה שבטוח הוא שככל שבקרב אותה קבוצה יש תחושה ש"רע יותר", כך עולה קרנם של דרוקר ושכמותו. עבור המיואשים האלה, דרוקר הוא הרבה יותר מעיתונאי. עבור העיתונאים עצמם, מדובר בזן שהולך ונכחד: עיתונאי התחקירים האמיתי, הקלאסי. זה שאינו חושש מתחקיר משפטי מעמיק. וזה שרוב המערכות בנות־ימינו לא יכולות או לא רוצות לממן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה, כפי שהוא אוהב שיכתיבו עליו למנחי טקסים, "הראשון לזהות". עבור הדיירים ברחוב בלפור, רביב דרוקר הוא איום לא פחות חמור מגדעון סער, ישראל כ"ץ, אביגדור ליברמן, משה כחלון ויאיר לפיד. הנודניק הזה, מהערוץ שפעם גסס, כמעט הביא למיטוטם בדברים שפרסם. לכן הוא איום. גם יצחק הרצוג, אריה דרעי או זהבה גלאון אוכלים ממנו מרורים. מספיק להיזכר שהם כולם היו שותפים בעוגת המיליארדים שדרוקר חשף את ליקויי חלוקתה בקרן הקיימת לישראל. זו שחולקה בשקט־בשקט ובין הצללים. אבל סימונו של דרוקר בידי משפחת נתניהו הפך מבלי משים, את העיתונאי בן ה־45 אב לשלושה, לגורם מנחם, יחיד כמעט,
של נתח עצום מהמפה הפוליטית.
דרוקר: "לא צריך להגזים. רק להפנים שכ־40% מהציבור הישראלי, שאינו כה דתי, סיים את הבחירות האחרונות מתוסכל, מאוכזב ודואג".
הוא כנראה משמיט בכוונה את המושג "מיואש".
.
מחרדות הנדל"ן לחדוות המקצוע
הוא עובד שעות ארוכות, כמעט מסביב לשעון. שבעה ימים בשבוע. עונה לטלפונים גם באמצע הלילה. נפגש כמעט עם כל מי שפונה. יושב איתם בבתי קפה, וכשצריך גם בדירות מסתור למיניהן. קרי: בתי חברים. הוא עצמו, אגב, מתגורר בבית שכור בשכונת ביצרון בתל אביב, על גבול גבעתיים. מרחק קצר ממערכת 'חדשות 10' בבית הוורד. הבית נאה, רחב ומטופח. אבל שכור. בגילו, הייתם מצפים שכבר יהיה עמוק במשכנתה.
בנובמבר האחרון פרסם בקשר לכך טקסט שצוטט לעייפה בקרב הדור שלא מגיע לדירה ולביטחון כלכלי. הכותרת – "איך כמו אידיוט לא קניתי דירה":
"זה סיפור קצת מביך מבחינתי. בכל זאת, החשבתי את עצמי אוטוריטה בתחום הנדל"ן. לפני 20 שנה הייתי כתב נדל"ן. […] ב־2009 השתמשתי בכל הידע שלי בתחום כדי לגבש עמדה חד־משמעית: אסור לקנות עכשיו דירות. לזוגתי ולי דווקא היה אז, לראשונה, חיסכון קטן ואולי יכולנו לקנות איזו דירה להשקעה. אבל הטפתי לכולם שמחירי הדיור חייבים לרדת.
"בתחילת 2009 נדרשו 101 משכורות ממוצעות כדי לקנות דירה ממוצעת. בסוף אותה שנה כבר היה צורך ב־125 משכורות ממוצעות לקניית דירה. זאת בועה, פסקתי ביהירות, היא תתפוצץ. […] גם סמכתי על הממשלה. על זה אני לא יכול לסלוח לעצמי. עכשיו כבר צריך למעלה מ־140 משכורות ממוצעות כדי להגיע לדירה ממוצעת. פסיכי".
לא צריך לרחם יותר מדי. בשיא השתכר דרוקר על פי הערכות כ־90 אלף שקל בחודש. רמה שנייה רק לשיאני השכר בערוץ בשעתו, מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון. אחרי המשברים, שכרו נחתך בחצי ל־45 אלף שקל, תקרת השכר לטאלנטים שקבע הערוץ שחישב את מותו המתקרב. עכשיו, עם ההתאוששות המרשימה שם, חלק מהשכר שקוצץ הוחזר לטאלנטים ולשאר העובדים. הערוץ מתייחס לדרוקר כאל אחד מבסיסי הרווח החשובים שלו. "הון בלתי מוחשי". מנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי ומנכ"ל חברת החדשות גולן יוכפז שניהם ביחסים קרובים וטובים איתו. שותפים נאמנים לתפיסת עולמו. והם גם שחולקים ביניהם את עלויות שכרו. מאפשרים לדרוקר ולזוגתו ענת גורן להרצות, לכתוב ולשדר עצמם לדעת ככל שיחפצו.
ההרצאות שלו מבוקשות למדי. חלק פופולרי בהן הוא שימוש בחומרי התחקירים שהופקו במסגרת עבודתו בערוץ. דרוקר עצמו אינו מונע מתאוות הממון. אחרת היה במקומות אחרים. הלקחים שלמד מילדות דווקא גרמו לו להתעניין בצד האחר של הכסף: כיצד הוא מנוהל, ואם ידיים נעלמות בוחשות בו באופן מפוקפק. כשהיה ילד השקיע אביו, אברהם דרוקר ז"ל, בבורסה. לדרוקר, אז תלמיד ביסודי, הוא הסביר את יסודות הדבר. הימים הם ימי תחילת שנות ה־80, טרום התפוצצות פרשת ויסות מניות הבנקים. כבר בתור ילד, דרוקר לא הצליח להבין כיצד קורה שהבנקים מטפסים במדדים כל יום, בקביעות. סקרנותו הובילה אותו באופן קבוע למסך שהציג את שערי המניות, ליד בית הקולנוע 'שלום' בפתח תקווה. "תגיד, מה עשתה המניה?!", היה האב קורא לילד. רביב היה רץ, מציץ מבעד להתגודדות האנשים הקבועה סביב מסך המניות, רושם ומדווח. כשהיה בן 13 והתפוצצה פרשת הוויסות, גם המניה העיקרית בה השקיעה משפחתו קרסה. הון לא קטן הלך לפח. דרוקר עצמו הצטייד מאז בלקח החשוב ביותר: לא לסמוך על איש, ולבדוק לעומק את המידע.
.
הרומן שלי עם ביבי
ערב הבחירות האחרונות, מרץ 2015, יצא בנימין נתניהו בבליץ ראיונות. זה החל בהודעה לשלושת הערוצים הגדולים, שהם הראשונים בתור. נתניהו, כידוע, מתראיין רק בזמן קמפיין. בין בחירות לבחירות תקבלו ממנו לכל היותר הצהרות; חלילה שתשאלו שאלות.

את הראיון לערוץ 10 התנה ראש הממשלה באי־השתתפותו של דרוקר, הפרשן הפוליטי הבכיר של הערוץ. בבית הוורד הודו בחמיצות ללשכת נתניהו, ואמרו "לא תודה". ראש הממשלה אינו יכול להכתיב את זהות מראייניו, הוסבר אז. זהו כמובן אל"ף־בי"ת של תקשורת חופשית.
כשהתקשר גולן יוכפז לעדכן את דרוקר בדבר, אמר לו האחרון שההחלטה נכונה לערוץ ושהוא שמח עליה. אבל, הדגיש דרוקר, אם תרצו לסגת ממנה ולקיים את הראיון, כדי לא להישאר מאחור, לא תשמעו ממני מילה. לא בתוך הבית וודאי שלא מחוצה לו. יוכפז הגיב בנחרצות: "אין כאן שום התלבטות". הערוץ הפסיד את הראיון עם נתניהו – והפך בכך למרוויח העיקרי מכל העניין. ערוץ 1 וערוץ 2 אספו את הרייטינג שנתניהו סיפק בנקודת הזמן ההיא, אבל נוצחו במלחמה על הדימוי.
ונתניהו? הוא התראיין בהמשך לכל תחנת רדיו זעירה וכל תכנית לייף סטייל זניחה בערוצי הנישה. זה עבד לו היטב, כזכור. את ערב הבחירות סיים ערוץ 2 כמנצח הגדול, כצפוי. אבל באותו ערב זינק הרייטינג של 'חדשות 10' ביותר מפי שניים לעומת ערב בחירות 2013. מלבד הצופים שהצטרפו, תקרית ההחרמה של דרוקר עוררה הדים גם במעגלים רחבים יותר, והפכה לנושא בתדריכים מדיניים על נתניהו וישראל מעבר לים. בדיוק המקום שבו נתניהו דווקא חושש יותר לשאריות האחרונות של הבסיס הליברלי שבתדמיתו.
קשה להצביע על המועד המדויק שבו החל נתניהו להגדיר את דרוקר כבר־פלוגתא מר ונחוש, שכדאי להימנע מהתנגשות חזיתית עמו. יחסיהם המקצועיים החלו דווקא בטונים קורקטיים־חמימים, ונמשכו כך עשור ויותר. נתניהו אפילו "הכיל" את ניסיונותיו הראשונים של דרוקר לחדור לקודש הקודשים של מימון הקמפיינים הפוליטיים שלו. ב־2005 פרסם דרוקר תחקיר שהחשיד את נתניהו בכך שבעת שכיהן כשר האוצר מימן סקרים שערך באמצעות תרומות. התחקיר ההוא בוצע בשיתוף עמנואל רוזן ופרסומו הוביל ב־2006 לחקירה ביחידה הארצית לחקירות הונאה. נתניהו נחקר באזהרה כחשוד בקבלת תרומה אסורה. התיק נסגר בלא כלום. נותרה רק צלקת.
יחסי שר האוצר בדימוס והעיתונאי החוקר המשיכו להתגלגל בפסים מקצועיים. קו הטלפון נותר פתוח. שיחות רקע המשיכו להתגלגל מעת לעת. טוב, נתניהו היה אז יו"ר מפלגה קטנה, 12 מנדטים. הרחק מלשכת ראש הממשלה. אבל לאחר תחילת הידרדרותו של אולמרט, חזר להיות מועמד מוביל לראשות הממשלה. כשנה לפני הבחירות הבאות, במרץ 2008, פרסם דרוקר פרטים נוספים מקודש הקודשים הפיננסי של נתניהו. הפעם נחשפו שיטות המימון של נתניהו בעת שכיהן כראש האופוזיציה, ובמיוחד "מסע ההסברה" שאליו יצא במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).
בקיץ ההוא הותקף הצפון, בואכה השרון, על ידי חזבאללה. כמיליון איש שהו במקלטים או שנמלטו לאזורים אחרים בארץ. בתחילת חודש אוגוסט (כשבוע וחצי לפני תום המלחמה), סיפר דרוקר בתחקיר, יצאו בנימין ושרה נתניהו למסע ללונדון. הזוג השתכן במלון הפאר 'קונוט' וחשבון הוצאותיהם עמד, באותו השבוע, על כ־131 אלף שקל. ומתוכם הוצאו על ארוחות כ־17 אלף שקל. על תיאטרון 11 אלף שקל. על כביסה וניקוי יבש כ־4,000 שקל. על תספורות ועיצוב שיער כ־2,500 שקל. הרבה מזה שולם על ידי ארגון בריטי־יהודי. ורק חלקו על ידי הכנסת. המיליונר הבריטי ג'ושוע ראו העיד אז כי הוא שסייע לממן את המסע. וכי נתניהו אמר לו שהכנסת אישרה את הנסיעה.
האדמה הפוליטית רעדה. נתניהו הגיש תביעת דיבה על סך 2 מיליון שקל נגד ערוץ 10, ששידר את התחקיר בתכנית 'שישי עם דרוקר ושלח'. זמן לא רב לאחר מכן הלכה ישראל לבחירות, ונתניהו חזר ללשכה הנכספת. עם דרוקר, לא החליף מילה מאז פרסום התחקיר.
.
.
איור: אלון ברייאר

שתף