המנוע השקט של בוז'י הרצוג

0

אמרו עליו שנולד עם כפית זהב בפיו. לא מדויק. יצחק "בוז'י" הרצוג נולד עם כל הסרוויס. חרסינה, זהב ויהלומים עם אלף קראט. סבו יצחק (אייזק) הלוי הרצוג היה הרב הראשי לישראל. איש ישיבת מרכז הרב – בית היוצר של תנועת המתנחלים, בהמשך. מחממות הגידול של נפתלי בנט. אביו, האלוף במיל' חיים הרצוג, היה פוליטיקאי, פרשן צבאי נערץ ופרקליט צמרת. חברו הקרוב של שמעון פרס ושותפו לאינספור טריקים פוליטיים. גם עסקיים. מה שהיום מכנים: הון, שלטון ועיתון. וגם ביטחון. הרצוג האב היה מכונה עסקית משוכללת, פלאית, של

איש אחד. הוא ה"הרצוג" מהאימפריה של משרדי עורכי הדין בישראל, "הרצוג פוקס נאמן". והנה לכם הקבלה. הרצוג האב הקים את המשרד ב־1972 (ראו מסגרת) ואז חזר לפעילות ציבורית, כשראשו נקי מדאגות כלכליות. בנו המשיך את דרכו, כמעט באותה הדרך. אבל הבן, כמו שאר שאריו של האב, כבר אינו נהנה מהכנסות המשרד. אורה הרצוג, אמו, אישה קשוחה. דומיננטית. למדה פיזיקה ומתמטיקה. קצינה בחיל המדע. רהוטה. עד לא מכבר גם שחקנית גולף מבוקשת. היו ימים שלאישה הזו אי אפשר היה לומר את המילה "לא".

יצחק, השלישי לבית אורה וחיים, נולד ב־1960 בצהלה. "יפה כמו בובה", סיפרה אמו. היא כינתה את התינוק "בובה'לה ז'וז'ו", הכינוי קוצר, הפך לבוז'י. כינוי מוזר, לא גברי במיוחד. פניו עדינות, גזרתו צנומה, קולו עדין וגבוה. לא פוליטיקאי ממוצע.

הוא מתגורר עתה בבית ילדותו. המקום שופץ לפני שנים אחדות. העיצוב מאופק. הדשא גזום היטב. הפריחה הסגלגלה מן העץ פזורה בנינוחות בחצר. ככה נראה "כסף ישן". מופנם. עם קצת בלגן על השולחן העתיק מבית סבא. צהלה של ילדותו חרוטה בזיכרונו ככפר קטן. רומנטי. בתים חד־קומתיים. דרכים צרות. ללא מדרכות. מכולת אחת – "החנות", שבה קנה כילד קרטיב לימון וקסטה בקיצים החמים. חנות בגדים אחת – "אתא". "החנות של אנוך" – למחברות ועטים. ובכל יום בארבע מכרו פלאפל, בדוכן הנייד שחנה בכיכר ליד בנק אוצר החייל. הילדים של אורה, מיעטו לפקוד אותו, כמובן.

בשישי אחר הצהריים רחצו את ה"וליאנטים", המכוניות האמריקאיות שסיפק להם צה"ל, על הכביש. בשבת – נפגשו בבריכה. האלופים משה דיין, אריאל שרון, יצחק רבין, מוטי הוד, יוסי גבע, קותי אדם, ואחרים; וגם ראש השב"כ, יוסף הרמלין. חלקם ריכלו בצד, בלחש, על הפרשיות האחרונות שהביא "העולם הזה" על חברם דיין. המחנכת בכיתה א' הייתה גאולה בן אליעזר, בתו של דוד בן גוריון. הרצוג האב כבר מזמן לא היה במדים אז, הוא עשה לביתו, בעיקר בשליחותו של הטייקון היהודי־בריטי סר אייזיק וולפסון. כנציגו רכש, בין השאר, את פז והוביל למיזוג גאס תעשיות של וולפסון עם כלל תעשיות. החברה המשותפת הפכה לבית הגידול של תעשיית ההיי־טק הישראלית (מוטורלה, תדיראן, ECI ועוד).

זיכרון ילדות: 1967. מלחמת ששת הימים. הרצוג האב הוא הפרשן הצבאי של קול ישראל. טרום עידן הטלוויזיה, 101 אחוזי רייטינג. אנשים הסתובבו עם טרנזיסטורים – כדי שלא לפספס את המהדורות של הרצוג. אורה והילדים חופרים שוחה בחצר. השכן מסייע. זו תהיה שוחה משותפת לשני הבתים. וכשהפגזים הירדניים הגיעו ממערב השומרון עד לאזור – הם כולם הסתתרו בשוחה, תעלה בעומק מטר וחצי שסביבה הונחו שקי חול. בתום המלחמה הופיעו השכנים־הגנרלים, באלבומי ניצחון מרהיבים. דיין, מוטה גור, עוזי נרקיס. הפורטרטים שלהם הוטבעו במחזיקי מפתחות. אספנים החליפו "שני הרצוג" ב"אחד רבין", ולהפך. דיין היה אלוהים. רבין שמשון הגיבור. והרצוג – הפסיכולוג של העם. רגיש ואמין. מושא הערצה. משפחת הרצוג, שיצאה מן השטעטל הפולני העני לבלפסט האירית ואז לישראל רק דור וחצי קודם לכן, הייתה כבר אצולת אמת בהתהוות. עכשיו, "התנהגו בהתאם". הילדים נדרשו לאיפוק. החולצות גוהצו בהידור. הייתה הכרת מעמד. ורגישות פטרוניסטית לזולת. הדם הכחול ביותר שצברים סמוקים יכולים לקבל. אבל היה לזה גם מחיר כבד מבחינתם. בוז'י, אם תרצו, מעולם לא היה באמת "ילד".

אבא חיים למד במרכז הרב, אחר כך בישיבת האליטה האשכנזית חברון. אבל בבגרותו, לא חבש כיפה, ואמא אורה לא עטתה שביס. מתוך כבוד למסורת הסבא הם שיגרו את ילדיהם למערכת החינוך של הציונות הדתית. בוז'י – במרד ראשון (וכנראה אחרון שערך) -סירב להיפרד מהחברים בצהלה. חבריו, ילדי השכונה, הפגינו בפתח ביתה של משפחת הרצוג. "שחררו את בוז'י". לשווא. חיים הסביר שזו הבטחה שנתן לאביו. "ככה החלטנו", סיכמה אורה את העניין.

וכך, בכל בוקר בשש היה הילד בוז'י יוצא באוטובוס לבית הספר בלב תל אביב. תפילת הבוקר נפתחה בשבע, על השעון. המחנכים היו מחמירים. אחר כך המשיך בטבעיות לתיכון צייטלין התל אביבי, מרכז הבורגנות הציונית־דתית בעיר העברית. כתיכוניסטים עברו בו הנגיד יעקב פרנקל, השופטים אליקים רובינשטיין ומנחם פינקלשטיין, האלוף יעקב עמידרור, השרים שאול יהלום וזבולון אורלב. והעיתונאי גונן גינת ("ישראל היום"). כולם, לא במקרה, מזוהים עם עמדות ימניות. בוז'י עצמו מספר: "נשארתי אדם מאוד מאמין". אבל ילדיו, על פי האבולוציה החילונית התל אביבית הקלישאתית כמעט, כבר פקדו גן ילדים אנתרופוסופי ואת בית הספר לטבע. בוז'י: "הממסד הדתי הקצין. התאבן. הושחת. זה הם שהשתנו. לא אנחנו".

1973, אסון מלחמת יום כיפור, שנעלה את שערי גן עדן. גם צאצאי אצולת צפון תל אביב היו בהרוגים. השכול נגע בכל בית. חבר שנפל. בן משפחה שנפצע, או נעדר. או שחזר מוכה והלום. אחיה של ד"ר אלה טננבוים (קורן) היה אחד הנעדרים המפורסמים במלחמה ההיא. ידין טננבוים, נצר למשפחת יואל משה סלומון, היה חלילן שעתידו לפניו. ד"ר קורן: "הוא נעדר במשך שנה. עשינו הכול כדי למצאו. אבי טס למצרים, פעם אחר פעם, כדי לנסות לאתרו. להבין מה אירע. אני זוכרת שבכל אותה תקופה הייתי המון אצל בוז'י בבית. ימים שלמים. ימים נוראים. עברנו מהבית שלהם אלינו. כדי להשתתף בתורנויות הטלפון, שלא נפספס אף שיחה. שאבנו המון ניחומים וכוח מתמיכתם. "במהלך אותה השנה – היינו בני 13. בוז'י חגג בר מצווה. אבל האירוע נערך בצל האבל. ביתי, משפחתי ושקט. אורה הרצוג הגיעה אלינו ימים אחדים קודם לכן. לעולם לא אשכח את דבריה: אני מבינה שלא תוכלו להגיע. אבל אלה'לה, היא אמרה, תרצי להצטרף לבוז'י אחר כך? תפתחו יחד את המתנות ותאכלו עוגות. אמרתי שכן". המלחין היהודי־אמריקאי המפורסם לאונרד ברנשטיין ("סיפור הפרברים") כתב אחר כך יצירה לזכר הנעדר. "מעולם לא הכרתי את ידין טננבוים", כתב, "אולם אני מיטיב להכיר את רוחו". הפרמיירה נערכה בבריכת הסולטן בירושלים. המנצח – לאונרד ברנשטיין. הסולן – החלילן ז'אן פייר רמפל. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. וכל השכונה בכתה. חיים הרצוג, האב, סיפר על הימים ההם באוטוביוגרפיה שלו: "מייק (מיכאל 'מייק' הרצוג, אחיו של בוז'י, ר"ו) הצמיח זקן פרוע והיה מותש ופגוע בעליל. ביסודו של דבר היה הלום קרב (…) לעולם לא אשכח את שובו מהחזית. כשפתחתי את הדלת הוא כשל פנימה ואמר חרישית, אבא, מלחמה זה דבר נורא".

השנה שאחרי יום כיפור הייתה גם בסימן משבר כלכלי. שנתו הראשונה של משרד "הרצוג פוקס נאמן". שנה לא טובה. נדרשו השנתיים הבאות לשקם ולשגשג, ואז יצא "המסביר הלאומי" הרצוג, על אשתו וילדיו הצעירים (שני הבוגרים, יואל ומייק, נשארו בארץ), לשליחות. שגריר ישראל באו"ם.

אמצע שנות ה־70. ניו יורק היא עיר אלימה. פערים כלכליים, מתח בין־גזעי, פשע. סכנה. הרכבת התחתית הייתה מקום לא סימפטי. ילדים "טובים" לא נסעו בה. ידיעות מאיימות סיפרו על נוסעים שהושלכו, ככה סתם, מן הרציפים אל הפסים. ב־13 ביולי 1977 אירעה הפסקת החשמל המפורסמת בתולדות העיר. 25 שעות עלטה ובעתה. אנשים נתקעו במעליות. טיפסו ברגל אל הקומות הגבוהות. הרמזורים השתגעו. החום והלחות התעללו ב־8 מיליון תושבים בקירוב, בעיר רווית המתח והאלימות. ילדי הרצוג צפו בהשתאות במעשי הביזה והטירוף שהגיעו באותו היום.

שגריר ישראל באו"ם התגורר עם משפחתו בדירת שרד באחת הכתובות הטובות בעיר. בניין קלאסי, הדור ועשיר. המעליות, ספונות עץ, הופעלו בידי שרתים במדים. השכנים בעלי שם וממון. מו"ל העיתון החשוב בעולם, ה"ניו יורק טיימס", התגורר בדירה הסמוכה. הרצוג האב, אז כבר כוכב תקשורת בין־לאומי, רקם עמו קשרים מיוחדים. עוזרי השגריר דאז, זוכרים עד היום את ארוחות הערב בביתו. אוכל משובח ויין איכותי, עם טובי העיתונאים. בוז'י, טינאייג'ר מנומס, ישב קרוב לאצולה המקומית, וולטר קרונקייט וברברה וולטרס למשל. השיחות היו מרתקות, עם הפרקים המתוחכמים ביותר של תקשורת ופוליטיקה.

באחד הימים הוזמנה גם ג'קלין אונאסיס (קנדי) לארוחת ערב רשמית. הבית כולו התרגש. אורה ביקשה שיצחצחו מחדש את הפעמון הקטן שבו נהגה לצלצל כדי לקרוא למגישה מן המטבח. הרצוג: "היה ברור שאני אפתח את הדלת. הייתי המום. קנדי, יפהפייה ואלגנטית, עמדה מולי בגודל מלא. הייתי בן 16. ברכיי רעדו. בכל זאת, זכרתי לבקש חתימה. היא כתבה: 'לבוז'י, בחיבה עמוקה'". ואורה? היא הכניסה למחרת לפנקס הקטן את הפרטים על המנות שהגישה בערב ההוא. כדי שלא תחזור עליהן בעת שתגיע קנדי לארוחה נוספת.

באותה תקופה דרך בניו יורק כוכבו של אחד, בנימין נתניהו, אחיו של גיבור אנטבה 1976. ביבי החל לאסוף אז תרומות לצורך הקמת מכון מחקר על שם אחיו. אחד מתומכיו העיקריים של המיזם היה שר הביטחון שמעון פרס, חברו של הרצוג האב. עשור לאחר מכן ימלא נתניהו את תפקידו של הרצוג האב באו"ם.

הבנים הגדולים, יואל ומייק, נשארו בישראל. בוז'י ואחותו הצעירה רונית שוגרו כמקובל לבית הספר האורתודוקסי של האליטה היהודית של האפר איסט סייד – "רמז". תפילות ולימודי קודש, לצד השכלה כללית רחבה ומעורבות חברתית. הרב לוקשטיין עודד את תלמידיו לפעילות ציונית ימנית. הוא שיגר את התלמידים להפגנות נגד שחרור מחבלים. גייסם לעצרות למען שחרור נתן שרנסקי ויהודי ברית המועצות. טיפח קאדר יהודי נאמן למדינת ישראל.

עם המורשת הזו, איך קרה שהרצוג נע מן הכנף הדתית־ימנית לשמאל המפה הפוליטית?

גיל קייפן הוא ראש ארגון לובי אמריקאי ימני למען ישראל. הוא למד עם הרצוג ב"רמז", ושומר על קשרי ידידות איתו עד היום. כך הוא מספר: "שום דבר לא קרה. זה רק שבארץ, אם מישהו לא תומך במאה אחוז מההתנחלויות – סימן שהוא שמאלני. השתגעתם? בוז'י הוא אחד הישראלים המוערכים ביותר על ידי 'אייפק' (שדולת הענק הפרו־ישראלית, ר"ו). ראשי הארגון מנהלים עמו קשרים חמים במיוחד. בכנס האחרון הקצו לו את אחת מרצועות הזמן הנחשבות ביותר – הנאום זכה לתשואות. וזה 'אייפק', כן? לא 'שלום עכשיו'". רשת הקשרים של הרצוג בניו יורק שירתה ועוד תשרת את מפלגת העבודה. וגם אותו אישית.

לקראת הצבא חזר בוז'י לארץ. הוא התגייס ליחידת העילית של המודיעין – 8200. מדריכי מחזורו היו ד"ר רפי קישון (בנו של אפרים) ומוטי קיסר (בנו של ישראל). החניכים היו אייל זיסר (מזרחן, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב), דני נווה (שר הבריאות לשעבר), ניר למפרט (מנכ"ל קבוצת דפי זהב) וד"ר אמיר ורדי (רופא בכיר, שיבא). את הרצוג הם כולם זוכרים כנעים הליכות. חברותי. לא גאוותן.

הרצוג שירת ביחידות הטכנולוגיה שהוצבו על ראשי ההרים בסיני. במקום שבו החום קופח, האבק ממלא את הנחיריים ואתה נעשה אטי. אהבל. כמו ויקטור חסון ב"גבעת חלפון אינה עונה". 180 מעלות מהחיים בבית השגריר במנהטן. בן האצולה דווקא אהב את הימים האלה. הביתה נסעו בטרמפים. היית יורד לכביש, באמצע המדבר, ומחכה. שעה־ שעתיים־שלוש. מישהו בסוף יגיע. אחר כך המשיך לקורס קצינים. במילואים הגיע עד לדרגת רב סרן.

שם, בשק"ם באחד הבסיסים של 8200, הכיר את מי שתהיה אשתו, מיכל. בת למשפחה ישראלית ותיקה, "נכונה", שבניה חקלאים ואנשי צבא. מיכל אפק גדלה בשכונת הטייסים נווה רום שברמת השרון. אביה, איש צבא, שימש בין השאר כנספח צה"ל בברזיל. משפחת אפק התקבלה לשכונה בזכות הדוד ארלוזור (זוריק) לב, טייס אגדתי. בכיר הטייסים שנהרגו אי פעם בפעילות מבצעית. במהלך מלחמת יום הכיפורים, בעת שכיהן כמפקד בסיס רמת דוד, מילא את מקומו של אחד הטייסים הצעירים שנהרגו ויצא להפצצה בחזית המצרית. הוא התרסק בים התיכון. גופתו לא אותרה.

אמה של מיכל הגיעה ממשפחת חקלאים, ממייסדי עפולה. אנשי עבודה. רפתנים ופלחים צנועים. את מיכל פגשתי בביתה בצהלה. על השולחן קנקן מים ופרוסות עוגה. אישה רכה. נעימת שיחה. עדינה למראה. זו הייתה שעת ערב, ישבנו במרפסת האחורית. לפתע עלה ג'וק ענק מן הדשא והתקדם לעברנו. היא ניגשה אליו. פצפצה אותו ברגלה. ואז העיפה אותו לכל הרוחות. לא אפיזודה מרגשת למי שחופשות הקיץ של ילדותה כללו עבודה במשק של הסבים. איסוף ביצי תרנגולות ומכירת חלב במכלים ממתכת. נטייתו שמאלה, כמו גם לא מעט עמדות אחרות, מושפעות ממנה.

הזוג הצעיר למד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. הקמפוס היחיד שנשלט אז על ידי צעירי מפלגת העבודה. חבריו של בוז'י לקמפוס רצו ללכת בדרכם של צחי הנגבי וישראל כץ בירושלים. להפוך את הפוליטיקה הסטודנטיאלית לקרש קפיצה לפוליטיקה הארצית. הם, יצחק ומיכל, צפו בכל זה מן הצד. הוא אמנם רצה. הפוליטיקה בערה בעצמותיו. אך חשש להזיק לאביו: אתה לא מפסיד שום דבר, אמרו לו. יומך עוד יגיע. חכה. הוא הצטרף באופן מינורי לפעילות היונית שקידם יוסי ביילין הצעיר בצלו של שמעון פרס. האם בחן את המשמעות האסטרטגית של החבירה ל"פודל של פרס"? בחן אפשרויות לפטרונים אחרים? ספק. אביו דבק בפרס. והוא ב"פרס – הדור הבא".

אורה, אמו, תפסה את אז מיכל לשיחה: את יודעת שבוז'י נועד לפוליטיקה, אמרה בערך כך. מדובר בבחירה לא פשוטה. את יודעת במה זה כרוך… את מוכנה לחיים כאלה?

בינתיים, עורך "ידיעות אחרונות" המיתולוגי דב יודקובסקי הציע לאציל הצעיר, הציע לו לכתוב ברשת המקומונים הצעירה של העיתון. בוז'י סיקר ב"על השרון" סכסוכי שכנים וחתם בשם בדוי, "צחי השרוני". עיתונאי המקומונים היחיד שסעד עם המו"לים שלו על שולחן נשיא המדינה. מעולם לא דיבר על כך.

תקופה קצרה אחר כך נישא בחתונה שקטה, 150 איש, בחצר בית הוריו בהרצליה פיתוח. שונה בתכלית מחגיגת נישואי אחיו הבכור יואל, שנים אחדות קודם לכן, לבתו של המיליארדר היהודי־שווייצרי נסים גאון. זו נחגגה ב"נוגה הילטון" בז'נבה. האצולה העסקית והפוליטית של ישראל הגיעה ברכבת אווירית. ראש הממשלה מנחם בגין, שהיה מרותק למיטתו, שיגר את רעייתו עליזה לאירוע. חלק מהמוזמנים הגיעו במטוסו הפרטי של גאון, שנרכש משאול אייזנברג. שניהם לקוחות "הרצוג פוקס נאמן". לא אצל בוז'י. את ירח הדבש שלו, בקיסריה, השקיע עם מיכל בעריכת עבודות סמינריוניות. כשחזר, החל לעבוד כספרן במשרד עורכי הדין שהקים אביו.

במחצית הראשונה של שנות ה־80, "הסיטי" התל אביבי היה קטן וסגור. האינפלציה זינקה לאלפי אחוזים, הבורסה התמוטטה והבנקים קרסו. פיננסים, אנרגיה, כימיקלים, נדל"ן, תחבורה. כמעט כל תחום נשלט על ידי הממשלה או ההסתדרות. זה היה הרגע שבו החלו לדבר על הפרטות. יזמים ומשקיעים זרים גילו את הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להתעשר במדינה קטנה בואכה־מכירת־חיסול. המילייה המשפטי לטובת העניין היה מצומצם. מעט משרדים מסחריים חילקו ביניהם את השמנת: ש' הורביץ; כספי; גורניצקי; זליגמן; פרידמן (חיפה); אבי יצחק (ירושלים). וכמובן, הרצוג פוקס נאמן. אחד השותפים המייסדים כיהן אז כנשיא המדינה. חברו הטוב פרס היה ראש ממשלה, ואחר כך שר חוץ ושר אוצר. שותף מייסד אחר, פרופ' יעקב נאמן, התפרסם אז בזכות הישגיו בתיק הבוררות המפורסם ביותר דאז בישראל, הקרע בין האחים יוחננוף וקרב השליטה שלהם באימפריה המשפחתית.

הסיפור בקצרה: היה היו שני אחים. סמי (שמואל) ומשה יוחננוף, שבנו תאגיד עסקים חובק עולם. יום אחד הסתכסכו והחליטו לפרק את עסקיהם המשותפים. הליך הבוררות הפך למלחמת עולם. "דרמה בממדים הוליוודיים", תיארו אותה אז. יצרים עזים והרבה מאוד כסף שפרנס את צמרת משרדי עורכי הדין, רואי החשבון והשמאים. הדיונים התקיימו במלונות פאר ברחבי העולם, על סיפוני יאכטות ובאתרי הנופש של חוג הסילון: קוראסאו, אקפולקו, מונטה קרלו, לונדון, פריז וז'נבה. סיפרו על יותר מ־50 מיליון שקל שזרמו לעורכי הדין השונים בעקבות המאבק המדמם. סכומי עתק שלא הכירו אז בישראל. משרדי עורכי דין שלמים נבנו מהזעם היוחננופי, אבל אז מונה יעקב נאמן לבורר יחיד – ובתוך כחצי שנה חתם על פשרה. בוז'י הצעיר היה כבר חלק בלתי נפרד מהמשרד בעל השם האדיר, שהציג תערובת נוצצת של קשרים בעבודה ובליכוד, וגלריית לקוחות שאין שני לה. מי לא רצה להתמחות בהרצוג פוקס נאמן?

המתמחים, הקלדניות והספרן, בנו של מייסד המשרד, עבדו אז בדירת משרד מתפוררת ברחוב אבן גבירול בתל אביב. קומה שנייה, מעל לפיצרייה. רעש אוטובוסים וריח בצק. אבל הקבוצה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מהאצולה המשפטית הרווחית בהמשך. הנה כמה שמות: מיה ליקוורניק (שותפה־מנהלת: מיתר ליקוורניק גבע לשם טל); צורי לביא (שותף־מנהל: ליפא מאיר); אריה נייגר (שותף בכיר: עמית פולק מטלון); מאיר לינזן ואודי סול (שותפים בכירים: הרצוג פוקס נאמן).

ליקוורניק מספרת כיצד אז, באמצע שנות ה־80, הופקד בוז'י הצעיר על פירוק אתא. בסגנון קמב"ץ, הוא היה יושב עם שני טלפונים – אחד בכל אוזן. באחת מנהל משא ומתן למכירת המלאי של חוטי הניילון – ובשנייה מאיץ בקשות לבית המשפט. "זה התאים לו. ביצועיסט משובח. אני זוכרת אותו יושב שם עם הטלפונים: 'תקנה!', 'תמכור!'".

ה"חנון"? פוקד בטלפון?

"כי יש לו בייבי פייס? יש בו כמה תכונות יוצאות מן הכלל. הוא איש של אנשים. מתחבר מהר. מתחברים אליו. זיכרון פנומנלי. והוא הגון ולא משתחצן. ולא מתנשא. על אף ההורים והסב והדודים. תמיד בגובה העיניים. הוא אדם שבא לעבוד – מפשיל שרוולים ועושה את העבודה. נכון, הוא לא החבר שהייתי עולה עמו למרפסת גבוהה ויורה שקיות מים אל העוברים והשבים. לא שובב. לא מניפולטיבי. אבל גם לא פראייר. ממש לא". ואולי בלי להיות מניפולטור עם קורטוב של אלימות, זו מגרעה קשה מדי, בהפוך על הפוך, בפוליטיקה הישראלית של ימינו.

עורך הדין יצחק הרצוג התמחה בשווקים החדשים של הטלקומוניקציה. אביו היה ממקימי ECI. משפחת גאון, החותנים של האח, שקלה להשקיע בתחום. משפחת רקנאטי עמדה לכבוש אותו. גם הם ידידי המשפחה. אהרון דברת, מנכ"ל כלל, שסייע בשעתו להקמת המשרד – הגיש סיוע גם כאן. אפשר רק לנחש מה חשו מתחריו, עורכי הדין הצעירים במשרד, כשחזו ברשת הקשרים שתמכה בו. הרצוג נודע כעורך הדין הראשון שהוציא רישיון לחברת אינטרנט בישראל, עבור חברת אלרון. המשרד הכניס לחשבונו סכומי כסף מכובדים. הערבוביה בין בתי המשפט ובתי ההשקעות יכלה להשתכלל ולהמשיך להקפיץ אותו מעלה, לאלפיון העליון. אבל הנסיך השקט רצה פוליטיקה. תמיד רצה. סוף שנות ה־30 לחייו, הוא התגבש לקראת הצעד. המתחרים הצעירים בחדרים שלצד משרדו בהרצוג פוקס נאמן נשמו לרווחה. 1996. שנה אחרי רצח רבין, שמעון פרס מפסיד את הבחירות לבנימין נתניהו. ומתרסק מבחינה פוליטית. ההתרסקות של ידיד המשפחה הפכה דווקא להזדמנות של הרצוג. שנה לאחר מכן, 1997, אביו נפטר. שנה אחריה, 1998, הוא נקרא לדגל. אהוד ברק, מי שהשפיל לא מכבר את הפטרון לשעבר פרס, נערך לבחירות נגד נתניהו. קופת המפלגה הייתה ריקה. התורמים שהשקיעו בשמעון פרס היססו להמשיך עם ברק. היה צריך להקים רשתות תמיכה חדשות. מנגנונים לגיוס תרומות. לכל פוליטיקאי בדרג א' יש את החבר המשפטן, זה ידוע. לנתניהו היה את יצחק מולכו ודוד שמרון, לאולמרט את אורי מסר, לברק את גיסו דורון כהן, אחיה של נאווה. לא מספיק, אל מול גודל המשימה.

הנישה קראה לעורך דין נוסף. מקצועי, נאמן, גמיש וסתגלן. ומקושר. הרצוג זיהה את הנישה, וצלל לתוכה בכל הכוח. הוא הרי הכיר את עולם הפילנתרופיה היהודית מצוין. היכרות אינטימית. תורמים עשירים. קרנות. עיזבונות שחיכו ל"יורשים". לקוחות של הרצוג פוקס נאמן וחברים מניו יורק. היה לו בנק של מספרי טלפון, שבקצותיהם חשבונות בנק מנופחים. וגם קומבינות מס שהוכיחו עצמן. והוא הציע את כל זה – כמתנת אירוסים – לאהוד ברק. כאן שורשי תחילת ההסתבכות ב"עמותות ברק". לאחר הבחירות קיבל בתמורה מינוי למזכיר הממשלה. מקפצה ששירתה בעבר אנשים כמו יוסי ביילין, דן מרידור וגדעון סער. הוא למד במהרה את האנשים, את התרבות הארגונית. השפה. הבדיחות. הסביבה המאצ'ואיסטית של ברק לעגה לו בחלקה, אבל הוא לא ויתר.

אהוד נורא כועס עליך, אמרו לו בלשכה פעם. לאן נעלמת? הלכתי לשירותים, ענה.

מה שירותים… הוא צועק ומשתולל שחבל על הזמן. מה אעשה? בוז'י תפס את ראשו, מה אעשה?! עזוב, בוז'י, אמרו לו, צוחקים.

שנות האלפיים הכתימו את היורשים לבית האצולה הרצוג. האח הגדול יואל הרצוג הורשע בצרפת בפרשת שוחד, במסגרת ניהול עסקיו של נסים גאון (יואל טען שהם נסחטו על ידי ראש העיר המושחת של קאן, שהורשע גם הוא). ובוז'י שתק בחקירות, עד שהתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות.

בפרשת העמותות עלה החשד שבכירים בקמפיין ברק הביאו תרומות לא חוקיות, בהיקפי ענק. יותר משלוש שנות חקירה והרבה ביקורת ציבורית עברו על בוז'י אז, עד סגירת התיק. מותר לטעות פעם אחת. אבל אז רצוי שיהיה לך את יעקב נאמן – שייקח אותך כפרויקט אישי – כדי להיחלץ. והנה הסיפור: הרצוג העביר למבקר המדינה את הדו"חות על גיוס התרומות. המבקר, שנדהם מהיקפי הפעילות, ביקש לחקור את השחקנים הראשיים בפרשה. הרצוג הגיע וסיפר למבקר כל מה שידע. לא החסיר פרט. והתוצאה: המלצה על פתיחת חקירה פלילית נגד ברק וחבר עוזריו. עו"ד יצחק הרצוג בכללם. ינואר 2000.

ברק נחקר באזהרה וגלגל בברקיות אופיינית את האחריות לעוזריו. במשטרה, הם שמרו על זכות השתיקה. הזמן חלף. הסיפור התמוסס. הממשלה נפלה. אנד אוף סטורי.

תשמע, אמרתי השבוע למיקי איתן (הליכוד) שהגיש אז בג"צים נגד הרצוג, כולם מתחכמים בעניינים האלה. התקנות היו בעייתיות, מה רצית ממנו?

איתן: "אני מסכים שצריך לראות את הדברים בזווית רחבה יותר. נח היה צדיק בדורותיו, ולו חי בדור אחר – לא היה צדיק כלל. הייתי אז פראייר. ולכן הרחיקו אותי. אמרו, תדברו בשקט, הנה בא זה שחי בלה לה לנד. אם הייתי מספר לך על מה שעשו אנשים שנחשבים ל'צדיקים גדולים'. בבתי הכנסת הירושלמים ריכלו שאלה קשריו המיוחדים של יעקב נאמן עם היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שסייעו לפתרון העניין". בוז'י שרד את המתקפה, הלך לפרנס את חשבון הבנק ולהתכונן לבאות. הוא ממוקד מטרה. איתן: "הוא הסתפק בחדר הזעיר שהקצו לו בהרצוג פוקס נאמן אחרי הבחירות. משרד עם קילומטרים ב'בית אסיה' בתל אביב. הדורים ועשירים. הם, שהניחו שהוא מגיע רק לחניית ביניים – העניקו לו חדר צדדי. ורשמו ניצחון לעצמם. הוא שתק". מה אכפת לו החדר? בראש היה לו רק עניין אחד: פוליטיקה. ואם אפשר – ראשות ממשלה.

חברים מהמפלגה קפצו לבקר, התרשמו מה"צניעות". לא להאמין באיזה משרד הוא יושב. הערכתי אותו מאוד על "היעדר האגו הזה", אמרה לי אחת הפעילות. שנתיים אחר כך, ב־2003, חזר לכנסת. מאז לא שב לבית אסיה. האפיזודה הפוליטית השנייה שלו התבררה כמוצלחת מקודמתה. הוא כבר למד כמה לקחים, והחליט לדבוק במטרה.

במערכת הפוליטית יצא לו שם של אדם נעים. חרוץ. מקצוען. הוגן. עובד עם הראש אבל גם עם הלב. שועל קרבות. אבל גם אובססיבי. הוא צועק. אבל מתנצל. חבר טוב. הכתבים הפוליטיים אוהבים לחקות את האופן שבו הוא אוכל:

ביד אחת מזלג. בשנייה מכשיר טלפון. אוכל ומסמס. ומשוחח עם שותפו לשולחן. מתעניין בגורל אמו, אחותו או הפרנסה. וחוזר ומסמס. ובינתיים – בתוך שתי דקות – האוכל נגמר. והוא עובר לסמס בשתי ידיים. האס־אם־אס נשלח, ושיחה מיד מחויגת לאחריו.

במהלך השנים התגלה כחבר אפקטיבי בוועדת הכספים של הכנסת. וגם כשר מוערך במשרדים שעליהם הופקד: שיכון, תיירות ורווחה. הוא לא חשש להיות ליברלי יותר מחבריו, כמו השוואת הטבות ותנאים לזוגות חד־מיניים. כשר רווחה גרף מחמאות מכל המערכת. אבל גם הקדנציה הזו קירבה אותו מעט מאוד לשטח, לתדמית העממית. נסיך נשאר נסיך, כסף ישן נשאר כסף ישן.

הוא מאמין גדול במשל ההישארות על הגלגל הענק, אליבא דאריק שרון. הוא מאמין בעבודת שטח. שומר על קשר עם קבלני הקולות, מטפח פעילים. ב־2005 כבר התמקם שני בבחירת שרי העבודה במרכז המפלגה. אחר כך השקיע ממון רב, ושעות רבות עוד יותר, כדי להגיע בכל פעם למקומות הראשונים בפריימריז לרשימה. המיקום, יודעים כולם, לא קובע בהכרח את בכירותך. אבל הוא הישגי וגם אובססיבי, כבר אמרנו.

כמעט עשור וחצי שבהם מפלגת העבודה חושבת שהיא מתמודדת על ראשות הממשלה. אך בפועל, אינה קרובה לשם אפילו. המושיעים ירדו מליגה א' של הפוליטיקה, לליגה ב' ו־ג'. פעם אחר פעם הוכתרו, ולאחר הכישלון מיד הוקז ראשם. מצנע, פואד, פרץ, יחימוביץ'. ובכל אותן הפעמים – בוז'י היה שם. עם רשת ההיכרויות המגוונת שלו. יועץ ומסייע, או מחבל בשקט. עובד כמו חמור. אבל דואג לא להסתכסך עם איש, לא לשרוף גשרים. את הדם שופכים בשקט, מרחוק, לא עם סכין מול הלבן של העיניים.

לכולם יש את מספר הנייד האישי שלו, והוא תמיד עונה. בעצמו. השנאה כלפי שלי יחימוביץ' הייתה שעת הכושר הגדולה שלו. כל מי שנפגע, לוקט על ידו בשקט ובחריצות. הפריימריז לראשות העבודה היו בוז'י במיטבו. מאמץ אדיר, משאבים עצומים, אבל הכול בשקט. על הפער האדיר שבו ניצח אף אחד לא הימר. בוז'י, השלישי לבית הרצוג, קיבל את המקום של רבין ופרס בבית מפלגת העבודה. בלי פלאפלים על כותפותיו, בלי להיות כוכב טלוויזיה או הייטקיסט אחרי אקזיט. בשקט. בתבונה. ובעיקר בעזרת רשתות חברתיות שבנה ושימר. בניו יורק. בוושינגטון ובסיליקון ואלי; בקריית חיים. באר שבע, סביון ורמת השרון. והעבודה הקשה. אין במערכת הפוליטית אדם שעובד קשה ממנו.

הוא אינו סגפן, אבל גם לא מתענג. לא מבלה, לא שותה לשוכרה, לא מעשן. לא הולך לים או לבתי קפה. אלא אם זו פגישת עבודה. רק עבודה. ו"ספרים", הוא אומר, "לפני השינה". עיתונאים ועורכים שמסקרים אותו, במישרין או בעקיפין, מכירים את החרדה לתדמיתו. את הצמא שלו לתקשורת חיובית. הוזמנתי ללוות אותו ליום עבודה טיפוסי. חזרתי מותשת.

08:30. יציאה מהבית. מכנסיים כהים. חגורה מיושנת. חולצת כפתורים. גילוח טרי. הבלורית מעט שמנונית. הוא נכנס למאזדה ישנה. צניעות אופוזיציונית. "אני מת מרעב". ומיד אחר כך חיטט במהירות במגירה שבין המושבים – ושלף מתוכה שקית במבה קטנה. וחיסלה בן רגע. במקביל מדבר בשטף אליי, מסמס ומפזר הוראות מסביב.

10:00, כנס חברתי ליד אשדוד. 11:00, חזרה לתל אביב. פגישות במטה העבודה. 14:00, שדה דב, טיסה לאילת. 15:15, פגישה עם חברי מפלגה באילת. סיור שווקים. 17:00, הרצאה בכנס ענף הנדל"ן באילת. 19:50, נחיתה בתל אביב. נסיעה במאזדה הקטנה לקיבוץ מחניים – סמוך לקריית שמונה. עדנה לוסטיג, פעילה ותיקה, מחתנת את בתה. 21:30, פקק תנועה בגליל העליון. הוא מתקשר לתוך האירוע. מעדכן. ב־22:00 מתקשר שוב. מתנצל. "אנחנו נגיע". 22:50, הגעה. מאות אנשים. צילום משפחתי. "אני מת מרעב. אפשר אוכל עם וויסקי?". מאז הבמבה של הבוקר – לא בא דבר לפיו. סלפי קטן. לחיצת יד. חיבוק מהוסס. נוסעים חזרה. 01:15, חוזר הביתה. לילה טוב.

הזהירו אותי לפני שנפגשנו. אמרו שהאינטנסיביות שלו תשגע אותי. שהוא יכול להילחץ, ולצעוק. אבל גם להתנצל. שאפילו המאבטחים בוכים בלילות מהלחץ. אבל עד כדי כך? התשובה היא כן.

לפני חודשים אחדים עסקה הכנסת בחוק המסתננים. חוק פופולרי בקרב רוב הציבור, אבל משוקץ במיוחד בקרב השמאל וארגוני זכויות האדם. מיעוט התנגד, גם בוז'י.

שר הפנים גדעון סער, שקידם את החוק, הגיע אליו. הם חברים כבר שנים. גם מתואמים במהלכיהם לא פעם. מבקרים זה את זה בבתים. כולל הנשים. מה אתה עושה, אמר לו סער, אתה מטורף? אבל הרצוג התעקש והתנגד. האם אפשר להיבחר כך לראשות הממשלה? לפני ימים אחדים הוא ריכז חוג בית מוצלח, 100 אנשים, בחווילה נאה ברמת השרון. אנשים התרשמו. אהדו. השבט האשכנזי מקבל אותו בחיבה רבה. בציבור הרחב זה כבר מסובך יותר.

פרופ' יצחק כץ, ממכון הסקרים "מאגר מוחות", מספר שהבלתי אפשרי הוא דווקא אפשרי. בכל סקר התאמה לראשות ממשלה, הוא מנתח, נתניהו עדיין מוביל בפער גדול. אבל לאט ובשקט התמקם הרצוג במקום השני והיציב. לפני ליברמן, לפיד, בנט ולבני.

מה מאיים על מימוש הפוטנציאל?

"האג'נדה שלו. הציבור ימני. אבל הוא, כלעומת זאת, יושב במרכז־ שמאלה. וזה רע. אם הוא רוצה להצליח, עליו לזוז למרכז־ימינה. ואת זה אפשר לעשות בדרך פשוטה: לדבר על מה שמעניין את הפלח הזה של האוכלוסייה: הנושאים הביטחוניים". לדבר ביטחון זה נחמד, אבל זה לא מספיק. היחידים שניצחו בחירות מטעם העבודה בעשורים האחרונים היו גנרלים. לבוז'י גם אין כבר כאלה ב"כוורת". כץ, כמו אחרים, יודע שמדובר בבעיה. הגנרלים הם לא מה שהיה פעם. חוק הצינון הקשה עוד יותר על העניין. וגם סיפורים של "כוורות פוליטיות" מגוונות מאחורי המנהיג הם כבר לא מה שהיה פעם. הציבור מצביע למנהיג. והמונח הזה, מעל תמונתו של בוז'י, עדיין מרגיש זר ומשולל הקשר. בוז'י לא מוותר. מרחיב את קשת הנושאים שעליהם הוא מתבטא. והרבה עבודת רגליים, כרגיל.

"האם המדינה הלא נורמלית הזו יכולה להרשות לעצמה אדם נורמלי שיעמוד בראשה?", כתבה דנה ויס, בהקשרו של הרצוג, בגיליון הקודם של "ליברל". ולאחרונה החלו כולם לדבר באמת על "מיסייה נורמל". הכינוי שהכשיר את פרנסואה הולנד מפוליטיקאי חנוני ואפרורי לנשיאות צרפת. הפרשנים הפוליטיים; יועצי התקשורת; מנהלי המטה והעוזרים האישיים מפמפמים: "מיסייה נורמל, מיסייה נורמל". חברי הכנסת שקרובים אליו, סוקרים, עורכי הדין. חבריו מצהלה, גם מניו יורק: "מיסייה נורמל, מיסייה נורמל". וגם מיכל אשתו משננת את הביטוי שוב ושוב. ושוב.

נעים מאוד. "מיסייה נורמל" – אדם מן היישוב. איש הגון. עובד קשה. שלושה ילדים. אחד באוניברסיטה, אחד בצבא ואחד בתיכון. אישה שמשתכרת מעט במגזר השלישי. אוטו ישן. אפרורי אבל חרוץ. כמעט ללא כריזמה, אבל עם הרבה רצון. בן אדם. כזה עם קבלות. האם אנחנו בשלים ל"מיסייה נורמל"? זהו הקו של הרצוג. למכור שפיות, למדינת חסרת שפיות. להפוך את עצמו למנהיג, ללא מנהיגות. הפוך על הפוך. מוצר לא שגרתי, למדינה שמנהיגיה הם בדרך כלל בריונים, זאבים רעבים, חובבי מעללים פתלתלים. גם וילה בג'ונגל, היה אומר על זה ודאי אהוד ברק, צריכה אריה שיגן עליה.

תגיד, אמרתי לבוז'י, אולי תיקח שיעורי ספורט. תרחיב את שרירי הכתפיים. תייצב את החזה. ראית איך גדעון סער עשה זאת?

הרצוג: "אבל זה נורא משעמם". אז אולי תעשן, כדי לחספס את הקול? הרצוג: "השתגעת?".

מיסייה נורמל לא רוצה להשתנות עדיין. לא לגמרי. האסטרטגיה שלו היא שצריך להשלים עם הנתון והידוע. שתמיד ייתפס כנראה כמי שנולד עם כפית זהב בפה. שחננה לעולם יהיה חננה. אבל הוא כן רוצה להיות ראש ממשלה, הוא גם מאמין שהוא יכול להגיע לזה, בתוך הפוליטיקה הכאוטית של ישראל. הוא סומך על כך שהפתיע בסיבוב יותר מפעם אחת, ושהמרקחת הזו של עבודה קשה וגורם ההפתעה תמשיך להוות את המתכון המנצח שלו. במפלגה שלו, מפלגה אוכלת מנהיגיה, ובישראל, ארץ אוכלת יושביה, זו אופטימיות קוסמית כמעט.

רוצים לקבל את מגזין ליברל עד הבית? הירשמו לקבלת גליון מתנה

שתף