המדרון החלקלק שעליו פוסעת ישראל של נתניהו // הטור של שי גולדן

0

 

באחת מקטטות הפייסבוק הרבות – רבות בהגזמה – שאליהן נקלעתי באחרונה, כתב לי אחד מ"חבריי" המפוקפקים, בהמשך לתמיהתי על הקלות הבלתי נסבלת של עזות המצח הבלתי נסבלת שבה מבקשים בני הזוג נתניהו להכיר במתנות שקיבלו מהמיליארדר ארנון מילצ'ן (שמפניות וסיגרים על בסיס חודשי שוטף, בשווי עשרות אלפי שקלים; מעילים ותכשיט יקר לפי הזמנה פרטנית של הגברת נתניהו) כאקט נורמטיבי ושגור בין חברים – ובכן, בהמשך לקינתי החמוצה כתב לי המגיב כך: "לא ענייני ולא עניינך מה טיב יחסיו של נתניהו עם פלוני או אלמוני. יש לו זכות למערכות יחסים, גם מעוותות, עם חבריו. ולנו אין זכות להיכנס לחדרי־חדריו ולפשפש בכל התנהגות פרטית שלו ושל רעייתו כאילו הן נחלתנו, רק מכיוון שהם נבחרי ציבור. מה השלב הבא? תמחה על תדירות יחסי המין שהזוג נתניהו מקיים? איפה הקו האדום בין הפרטי לציבורי?".

לפני הכל אציין רק שאין לי עניין, ולו הקטן ביותר, בחיי המין של הזוג נתניהו. למעשה, מחשבה זאת מזעזעת ומטלטלת אותי יותר – אולי – אפילו מניסיון לדמיין את הוריי במהלכו של אקט טבעי ונורמלי בין גבר ואישה. נכון, הם הוריי, אבל שישאירו את חיי המין שלהם מחוץ לחדרי מחשבתי. בתודה מראש. וכעת, לאחר שהסרנו את העניין הפעוט הזה מהדרך (ואין שום רמיזה סאבטקסטואלית לעניין ממדי איבר מינו של ביבי, או אבי, בעניין), אתפנה לסאבטקסט האמיתי, לטעמי, בדבריו של אותו מגיב. לדעתי, מה שאותו מגיב – וקהל לא מבוטל של ישראלים שאוחזים בהשקפה דומה לשלו – מנסה לומר לי הוא שסל הציפיות והדרישות שלו (ושלהם) מדמות המנהיג שעומד בראשם השתנה. פשוט וקל.

אם בעבר ציפינו מההולך בראש המחנה להיות עמוד עשן, מופת של מוסר וסטנדרטים ומידות ונורמות – היום, אומרים ישראלים רבים, יש לשקלל מחדש את מערך הציפיות הזה. המנהיג, כמנהג המסורת הטובה הנוהגת היום בעולם הקפיטליסטי ורודף ההישגים והמכור לניצחונות, נדרש למבחן אחד בלבד: מבחן התוצאה. מה שנדרש ממנו, בסופה של קדנציה, הוא רק ציונים גבוהים בשדה המעשי של תפקודו כראש ממשלה. רוצה לומר, בעברית פשוטה: לעזאזל עם האיש, עם אישיותו, דרכו, סגנונו, ערכיו, המוסר שלו, הנורמות, אופיו, טיבו, רוחב ליבו, שיעור מעלותיו ועוד כהנה וכהנה; המדד היחיד לפיו עליו להיבחן הוא זה של שקלול הישגיו ביושבו בכיסא.

טענה זו אינה גרועה כלל ועיקר, ובוודאי הולמת מאוד את רוחם של הדברים ואת טיבו של העולם שבו אנו חיים כיום. אתה מוזמן להיות מנכ"ל בעל יחסי אנוש גרועים, בוס מתעלל וחתיכת חרא, באופן כללי; אבל כל עוד השורה התחתונה שלך במצגת לבעלי המניות חיובית, הללו יראו בך מנכ"ל מוצלח ואף יתגמלו אותך ביחס ישיר לשביעות רצונם. אחרי הכל, המולך החדש בעולם הזה הוא הערך (המעשי, לא הרוחני או המהותי) שאתה מייצר עבור שולחיך. וכך, לא אחת, ימצא עצמו אדם כפוף למנכ"ל מזעזע, כמעט בכל היבט, ויפתח אחת לשנה את דפי העיתון וימצא בהם ידיעה על בונוס שמן או תגמול עבה שזכה לו המנכ"ל מבעליו, רק מכיוון שהוא שירת כהלכה את אדוניו.

במשוואה הסמלית הזאת, שולחיו ובעליו של ראש הממשלה שלנו הם הציבור. הבוחרים. האזרחים. וכל עוד אלה מרוצים מהתוצאות (שקט ביטחוני יחסי, כלכלה יציבה וכו') הם יסכינו עם התנהגות – כל התנהגות – בלתי ראויה (במאמר מוסגר – ע"ע: דונלד טראמפ והתנהגותו המבחילה המתועדת כלפי נשים, שאינה מזיזה שערה אחת משערות ראשו, בעידן שבו קמפיין MeToo# מפיל חללים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. ללמדכם) של העומד בראשם. יש בזה היגיון – חשיבותה של המדינה ורווחת וביטחון תושביה גדולים יותר מהערות שוליים כאלה ואחרות בעניין אופיו של המנהיג.

 

*********

 

ועדיין, המשוואה הזאת מורכבת יותר מזו של מערכת היחסים בין מנכ"ל לבעלי חברה. מהסיבה הפשוטה שבמשוואה שלנו בעלי החברה הם גם עובדיה. זה פרדוקס והוא מסבך את הדברים, אבל הוא פתיר. עובדי החברה – אזרחי המדינה – מוכנים להעלים עין מתכונות אישיותיות ומהתנהגויות דוחות של ראש הממשלה, מהמקום שבו הם סבורים שרווחתם המיידית, המדידה, חשובה יותר מעניינים זוטים דוגמת אישיותו הקלוקלת של המנהיג. הצרפתים היו מוכנים לסבול את גחמותיו של נפוליאון ואת הדיקטטורה הקיסרית שהחיל עליהם שנים ספורות בלבד לאחר שהפילו במחיר דמים את השלטון המלוכני של לואי ה־16, מכיוון שהקיסר הפך את צרפת לגדולה שוב, Make France Great Again או משהו.

אבל הדבר שגם מצביעי נתניהו, גם הרוסים שהולכים אחרי פוטין הדיקטטור המולטי־מיליארדר וגם מעריציו המושבעים של דונלד טראמפ שוכחים הוא שזהותה של אומה, כמו גם רווחתה, נגזרת בין היתר מאופיו של העומד בראשה. ושצרפת של נפוליאון, גם אם הייתה אומה גדולה בקרב עמי אירופה, הייתה מדינה די מחורבנת עבור הצרפתים ביומיום; ושרוסיה הסובייטית של סטלין הייתה בשיא כוחה הצבאי והפוליטי מאז ומעולם, אבל הייתה גם אחת המדינות החשוכות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

כי זה העניין, והוא חמקמק ומעט בלתי מדיד: אומה היא לא סך כל הישגיה, כספה, ביטחון גבולותיה וכיו"ב. אומה נמדדת גם באופייה. גם בפניה. גם ברוחה. גם באופן שבו אזרחיה רואים את עצמם בעיני רוחם. וכאשר המדינה הופכת להיות רק תוצאותיה בשדות המדידים, ומקדשת אותם בשם כך, היא חדלה להתקיים כאומה והופכת לעסק, לגוף נעדר נשמה ורוח, וממילא כזה שאין לו זכות קיום של ממש.

כדי לסגור את המעגל נזכיר שהטרנד השליט בקרב תאגידי הענק שמנהלים את העולם היום הוא רווחת העובד, כמו גם מערך של ערכים שכל חברה מנסה לנכס לעצמה. כי גם חברות הענק, שרק שורת הרווח לנגד עיניהן, מבינות את המובן מאליו: תאגיד בלא רוח, ללא נשמה, ללא אופי וללא תכלית וערך, אינו יכול להתקיים. עובדיו אינם מאמינים בו עוד. תפוקתם נפגעת. תחושת הזהות שלהם נסדקת. ותחושת השייכות שלהם נפגמת.

זה המדרון החלקלק שעליו אנו פוסעים בישראל של נתניהו. אובדן הערכים, ביטול המוסר והמידות הטובות על מזבח התוצאה מרוקנים את ישראל מרוח, מאישיות, מערכים, מזהות. וגם חותרים תחת המרכיבים הבסיסיים ביותר שהופכים קבוצת אנשים לעם ולמדינה. זה המחיר שהישראלים שמוחלים לנתניהו על מידותיו הרעות משלמים. והוא עומד בסתירה לתוצאה היחידה שחשובה באמת: שרידותה של המדינה. קיומה של האומה.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף