היא מלכה // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

אילולא אליזבת השנייה, גיבורת 'הכתר' של נטפליקס, לא היה כתר, וגם לא סדרה

מדי שנה, בחודש יוני, נפתח מושב הפרלמנט הבריטי בטקס המכונה "נאום המלכה". וזהו סדר הדברים: תחילה נערך חיפוש במרתפי מנזר ווסטמינסטר, הבניין בן 800 השנים שבו שוכן הפרלמנט, כדי לוודא שלא הוטמן בו אבק שריפה. זהו שריד לניסיון ההתנקשות הכושל בג'יימס הראשון ב־1605 על ידי מתנגדים קתולים למלוכה הפרוטסטנטית. לאחר מכן, חבר פרלמנט אחד מגיע לארמון בקינגהאם ומוחזק שם כשבוי, כדי להבטיח את שלום המלכה לכשזו תצא מהארמון אל הפרלמנט, עוד זכר ליחסים המתוחים בין הפרלמנט למלך כשזה עוד היה השליט בפועל.

כתר המלוכה, 1.06 קילוגרם של יהלומים ואבנים טובות, מובל בגלוי אל ארמון בקינגהאם. שם חובשת אותו המלכה אליזבת על ראשה ויוצאת בכרכרת סוסים אל בית הלורדים בבניין הפרלמנט. הלורדים, חברי הבית העליון בפרלמנט שאינם נבחרים בבחירות ותפקידם כמעט נטול סמכויות, ממתינים לריבון לבושים בגלימותיהם האדומות.

כשהמלכה מגיעה, היא תופסת את מקומה. זה הזמן לקרוא לראש הממשלה ולחברי בית הנבחרים – הפרלמנט בעל הסמכויות. נציג של המלכה מגיע אל דלת בית הנבחרים, וזו נטרקת בפניו – זכר לניסיונו של צ'רלס הראשון, המלך היחיד שהוצא להורג על ידי הפרלמנט, לפרוץ אל בית הנבחרים ב־1642. טריקת הדלת היא סמל לעצמאות הפרלמנט. מאז אותה שנה אף מלך לא נכח בישיבותיו.

חברי בית הנבחרים מגיעים לבית הלורדים, והמלכה מקבלת לידיה את הנאום. זו למעשה הצהרת הכוונות של הממשלה – מדיניותה לשנה הבאה – שנכתבה על ידי ראש הממשלה ושריו. תפקידה של המלכה הוא להקריא את הנאום בקול ותו לא. אל לה לשנות דבר, להוסיף דבר, להרים גבה או לשנות את גוון קולה. הקול קול המלכה, והידיים ידי ראש הממשלה.

למי שאינו תושב האי הבריטי, הטקס הזה נראה פומפוזי ומיותר. כשצופים בו, עם הגלימות והשרביטים והכרכרות והמגבעות, הוא הרבה יותר פומפוזי מכפי שנדמה. אבל לא כולם יסכימו שהוא מיותר, כיוון שהוא מהווה התגלמות מוחשית וטקסית למהותה של בריטניה: מונרכיה קונסטיטוציונית. הוא טומן בחובו את המעבר החלק יחסית – לא בלי אלימות, אבל ללא מהפכות עקובות מדם – ממלוכה אבסולוטית לדמוקרטיה מודרנית. והוא מציג במלוא הרהב את תפקידו העדין, המוזר, אך לדעת לא מעטים הקריטי, של הכתר הבריטי: החשיבות הטקסית מול הריק המעשי.

הניגוד הפנימי הזה הוא שעומד במרכזה של 'הכתר' של נטפליקס, שעונתה השנייה עולה על הראשונה (ומייצרת ציפייה לארבע העונות שעוד נותרו). והוא שעומד בליבה של הדמות המרכזית – המלכה אליזבת השנייה, שהיא, לאור 65 שנות כהונתה, עבור כמעט כולם – הכתר עצמו. נקדים את המאוחר ונאמר: קיומו של מוסד המלוכה הוא הישג שרשום על שמה של המלכה. אילולא היא, אילולא אופייה, אילולא תמרונה העדין, סביר מאוד שהכתר לא היה שורד.

המלוכה בבריטניה הייתה טקסית כבר במאה ה־19, אולם האתגר שניצב בפני אליזבת גדול פי כמה מזה שניצב מול קודמיה: עליה לשמור על המלוכה בעידן שבו בריטניה הפכה מאימפריה חובקת עולם למדינה משנית בחשיבותה, בעידן שבו הפכה מחברה מעמדית למדינת לאום, בעידן שבו מדינות רק פרשו מחבר העמים ולא הצטרפו אליו, בעידן שבו מלוכה וזכות אבות מייצרות אנטגוניזם יותר מכל דבר אחר. במובנים מסוימים, אי־הפיכתה של בריטניה לרפובליקה הוא כמעט נס. קל וחומר מעמדו של בית המלוכה ושל המלכה עצמה.

'הכתר' מציגה באופן עדין ומדוקדק את הסיבה להצלחתה של אליזבת: אופייה. ראשית, העובדה שאינה להוטה באופן קיצוני לשבת על הכס. "תמיד רציתי להיות בלתי נראית", אומרת אליזבת למרגרט, וזו עונה לה "ויש שיגידו שהצלחת לעשות זאת גם עם הכתר על ראשך". והרי זהו בדיוק סוד העניין. אליזבת היא כמו המנהיג על פי אפלטון – רק מי שאינו רוצה להיות מנהיג ראוי לתפקיד זה.

השוו את התנהלותה היובשנית ליצר הפעלתני של אחותה מרגרט או בעלה פיליפ. כל אחד מהם, לו היה חובש את הכתר, היה מגיע בסופו של דבר לעימות עם מגבלות הכוח של התפקיד, עימות שהיה מערער את הכתר. וכל זה נכון שבעתיים לאדם שהיה אמור לשבת על הכס: דודהּ, אדוארד השמיני, המלך לשעבר שתמך בנאצים. לו היה אדוארד דבק בכיסאו, שני תסריטים היו הופכים לסבירים: או שבריטניה הייתה תומכת בנאצים (וייתכן שהופכת לדיקטטורה), או שכיסא המלך – ולא רק מי שיושב עליו – היה מושלך אל התעלה האנגלית בסוף מלחמת העולם השנייה.

שנית, הבנתה של אליזבת שעליה להנגיש את הכתר. פרק שלם מוקדש לברכה הראשונה של המלכה לרגל חג המולד ששודרה דרך הטלוויזיה. בחג המולד האחרון החלה אליזבת את ברכתה המסורתית באזכור אותה ברכה טלוויזיונית ראשונה לפני 60 שנה, תוך קריצה ברורה לסדרה. מה שמוצג ב'הכתר' הוא מניפסטציה לרוח הדברים: אם לפני 60 שנה נישואים של אחות המלכה למישהו שהוא "בן אצולה" אך לא נסיך נחשבו הזויים, היום אחיו של המלך המיועד מתחתן עם גרושה אמריקאית לא לבנה, המלך המיועד התחתן עם "פשוטת עם", וארמונותיה של המלכה – באנגליה ובסקוטלנד – פתוחים למבקרים.

ושלישית, אולי התכונה הבריטית ביותר: איפוק. אליזבת תמיד נראית כאילו מנעד הרגשות שלה נע בין 0 ל־0.2. החדשות המשמחות ביותר בעולם יפיקו ממנה את אותה תגובה שבה אתם משתמשים כדי לברך לשלום את השכנה בת ה־80 הנודניקית שלכם: "הו, זה נהדר", עם אינטונציה הגבוהה בחצי טון מזו השגרתית פלוס חיוך מאולץ. אבל זה גם מה שיחלצו ממנה החדשות הגרועות בעולם.

והתכונה הזו היא קרדינלית לאדם בתפקיד שמעמדו וחשיבותו נמצאים במגמת ירידה מתמדת לאורך 65 שנה. זו התכונה החשובה ביותר כדי לנווט את הספינה הזו במורד, בהבנה שאין דרך אחרת. כל סטייה מהמסלול תגרום להתרסקות וחיסול המוסד. שי קיפס קאלם אנד שי קאריז און.

היכולת הזו, וחשיבותה, בולטות במיוחד בסיפור סביב ביקורם של ג'ון וג'קי קנדי. המלכה למעשה פוגשת כאן את מחליפתה: אם אנגליה החלה את המאה ה־20 כאחות הגדולה של אמריקה, היא מסיימת אותה – בתום שתי מלחמות עולם שעלו לה הון – בתור האחות הקטנה והתלויה. סבתא רבתא שלה, המלכה ויקטוריה, עמדה בראש האימפריה החזקה בעולם. עכשיו מגיעים הנשיא האמריקאי ואשתו הנוצצת לביקור שבו כל שנותר לאליזבת הוא גינוני הטקס שג'קי וג'ון רומסים אפילו מבלי להיות מודעים לכך.

אבל העלבון של אליזבת – מכמות הכריזמה של ג'קי מול זו שלה, מכוחם של קנדי ואמריקה מול כוחם של מקמילן (ראש הממשלה) ובריטניה, ומהמודרניות של הזוג מהבית הלבן אל מול האנכרוניזם של המלכה והדוכס מאדינבורו – כל כולו נספג בתוך איפוקה. אליזבת היא ספוג בלתי נלאה. והתכונה הזו – יכולת הספיגה – היא, בעיתות שמחה ומשבר, קרש הצלה. הביטו בבריטניה ובארה"ב כיום ושאלו את עצמכם: איזו דמוקרטיה נראית לכם יציבה יותר?

אליזבת היא הסיבה לשרידותו של הכתר. יש שיגידו, כפי שצוין בראשית הטור הזה, שמוסד המלוכה פומפוזי ומיותר. אבל ייתכן גם שההפך הוא הנכון: לולא הכתר, ייתכן שהדמוקרטיה הבריטית לא הייתה קיימת. לכתר אין ולו דבר בניהול הממלכה, אך חשיבותו היא באי־חשיבותו. מין אוקסימורון שכזה.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף