החיים המהלכים: כך נכנסה 'הנותרים' לפנתיאון של הטלוויזיה // פיני אסקל

0

יום אחד היא פשוט נעלמה. נשאבה למקום אחר; לאן, אף אחד לא יודע. נעלמה, פתאום. זה חייב היה להסתיים אחרת. טוב, רע, לא משנה, העיקר שיהיה לה סוף סופי, רשות נתונה להתאבל עליה, להתגעגע אחריה, להנציח אותה. אפשר בחיזיון עתידי של רגעי חייה האחרונים ורגעי מותה הראשונים לצלילי בלדת פופ מדמיעה של סיה במהלך נסיעה. אפשר במסך שחור ואילם וחצוף וגס רוח, שיגדע הכל למשך עשר שניות, רגע אחרי שהיא מישירה מבט אל דלת מסעדה שנפתחת בצליל פעמון, ועד סוף כל הדורות לא נוכל באמת לעכל שנגמר. אפשר סתם, ככה סתם, שתתניע את הרכב ותיסע מכאן, מורישה אחריה אוטוסטרדה מפוקקת של אנשים עוזבים או שבים, על רקע תמונה עירונית, מכוערת, אפורה, מתכתית. אבל יום אחד היא פשוט נעלמה.

רגע אחד, שנמשך 20 שנה, עוד העמידה בתוך ויטרינה מפוארת גביעים קדושים של יצירות מופת שהצדיקו כל מילה במוטו "זו לא טלוויזיה, זה HBO". ורגע אחר, עת הגיע העתיד לאפסן את ההווה, הסתפקה במה שנותר, בשאריות. אולי הלכה לישון עם הדגים, אולי נקברה שש רגליים בעומק האדמה, אולי נפלה קורבן סטטיסטי של מלחמות סמים. אין איש יודע.

נטפליקס, אמזון והולו שינו מאחורי גבה את חוקי המשחק. דה גיים איז דה גיים. והיא, שניסתה בכוחותיה האחרונים, המוחלשים, להמשיך לרוץ על הגלגל, הצליחה להנפיק את 'ויניל' המושמצת ואת 'ווסטוורלד' המתאמצת. עכשיו כולם רוצים הכי מהר, הכי עכשיו. עכשיו כולם רוצים לבלוע הכי הכל, בבת אחת. "זו לא טלוויזיה, זה – – -", אמרה נטפליקס ואפילו לא טרחה לסיים את המשפט, רק צחקקה ברשעות ונעצה את המסמר בארון הקבורה. "זו לא טלוויזיה".

ערב פתיחת העונה השלישית והאחרונה של 'הנותרים', פנה יוצר הסדרה דמיאן לינדלוף אל המבקרים בבקשה חריגה, משונה, לא שגרתית, שנוגדת לחלוטין את רוח התקופה, לא רק בקונטקסט הטלוויזיוני, אלא בכלל. אל תצפו בכל הפרקים בבת אחת, ביקש לינדלוף, תנו לזה לחלחל. וכמו להדגיש את דבריו, הניח בפי דמויותיו מסר זהה.

רגע לפני כניסתה של נורה דרסט למכונה שאמורה לקחת אותה למקום האחר, המקום שבו נמצאים בעלה וילדיה הנעלמים, היא נפרדת מלורי, גרושתו של קווין גארווי, במילים: "Same time next week?". זה נאמר באירוניה, כמובן; לורי, פסיכולוגית במקצועה, ביקשה מנורה דולר כדי להפעיל את זכותה לחיסיון רפואי, והשתיים מבינות כי כך או אחרת זו ככל הנראה הפעם האחרונה שבה הן מתראות. מאוחר יותר, בפרק סיום הסדרה, מתברר כי הנימה האירונית הפכה למציאות – לורי ממשיכה לטפל בנורה, למרות מרחק השנים והקילומטרים. ושוב, בסוף שיחה טלפונית, נאמר אותו משפט, הפעם מצד לורי: "אותה שעה בשבוע הבא?".

והנה, כך נולד הסלוגן החדש של HBO; אתם יכולים לצפות הכי מהר, הכי עכשיו, בבת אחת, בנטפליקס. ואתם יכולים לבוא אלינו, אותה שעה בשבוע הבא, יהיה לכם מספיק זמן להתבונן, לחשוב, לתת לדברים לחלחל. כי אנחנו HBO, עדיין. זה לקח הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, אומרת נורה לקווין בסצנת הסיום של הסדרה, אבל בסוף זה קרה. בסוף ניצחנו. זו לא טלוויזיה, אלא הרבה יותר מטלוויזיה. זו פיסת אמנות. הנה, שוב, יש לנו ביד יצירת מופת.

א // מה שקרה ל'אבודים'

מזל טוב. התקבלת. את סדרת מופת עכשיו.

אבל אנחנו קצת מקדימים את המאוחר. לפני שזכתה לתשואות כשפסעה על השטיח האדום שמוביל להיכל התהילה של הטלוויזיה – בזכות סיפור מקורי ויפהפה של טום פרוטה, פסקול קינה מצמרר של מקס ריכטר, תצוגת משחק עילאית של האנסמבל כולו וסגנון אמנותי ספקטקולרי – 'הנותרים' תעתה בדרך. הפרמיס שלה, אותו שלב גישושים בכל דייט ראשון בין צופה לסדרה, הבליט מילים מגונות כמו "פנטזיה" ו"מסתורין". פנטזיה ומסתורין הם החור השחור הכי גדול והכי מסוכן בחלל הטלוויזיוני. הם המחסום שעומד בין סרטי מדע בדיוני לכיבוש הפודיום בעונות הפרסים. הם כתם הלידה שמונע מסדרות בעלות פוטנציאל להפוך ליצירות אסתטיות. כמו בלא מעט סדרות מסקרנות בעבר, כך גם במקרה של 'הנותרים' – הפנטזיה והמסתורין השתלטו על הדרמה, לפחות ברגעים הראשונים, לפחות מנקודת המבט של הצופים. מרוב שאלות אף אחד לא זיהה את מה שחשוב באמת.

למה הניצולים האשמים לובשים לבן ומעשנים כל הזמן; ואיך ולמה ולאן נעלמו פתאום ביום אחד 140 מיליון בני אדם; ולמה דווקא גארי ביוסי, ג'ניפר לופז, קונדוליסה רייס, סלמן רושדי, שאקיל אוניל והאפיפיור; ומה עומד מאחורי הדמויות המיסטיות וויין הקדוש, ריצ'רד ברטון, אייזק ו־וירג'יל; והעיירה מירקל – האם היא באמת חסינה מפני היעלמויות; ואיך זה שקווין אף פעם לא מת; והאם ביום השנה השביעי להיעלמות יגיע המבול שכולם מדברים עליו כל הזמן; ומה כל כך חשוב בגיליון מאי 1972 של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' שגורם לאובססיה המטורפת של קווין גארווי האב; ונורה – היא הצליחה להגיע למקום שבו נמצאים הנעלמים או שהיא סתם מספרת לעצמה ולנו סיפור; והאם ג'ון לוק הוא מפלצת העשן השחור; ומה המשמעות של המספרים 4, 8, 15, 16, 23 ו־42.

רגע, אתם עושים סלט. מפלצת העשן השחור ורצף המספרים הם חידות מהסדרה המבולבלת הראשונה של דמיאן לינדלוף, ועכשיו אנחנו בסדרה המבולבלת השנייה של דמיאן לינדלוף. אם כך, אז ביי. כי לאף אחד אין כוח לעבור מחדש עוד סאגה אפופת מסתורין שתסתחרר סביב הזנב של עצמה, תזרע תעלומות מבלי שתהיה מסוגלת למצוא להן פתרונים ותיתפס במלכודות שהיא עצמה פיזרה ביער. הצופים המאוכזבים של 'אבודים' לא הטריחו עצמם לכאן מלכתחילה. אלו שנתנו בכל זאת הזדמנות, איבדו את הסבלנות במהלך העונה הראשונה. סימני השאלה, שהמשיכו להיערם, היו אמורים להוביל את 'הנותרים' בכיוון אחד – התרסקות גדולה על אי בודד שלא נותרו בו צופים להתיש. טיסת אושיאניק 815, הדור הבא.

אבל אז, בעדינות, בלי להקים רעש, 'הנותרים' החליטה להתנהג כמו סדרת המופת שהיא. תחילה פשטה מעצמה את הבגדים הלבנים של הניצולים האשמים, התלבושת שמייצגת את השאלות. לאחר מכן ויתרה ביודעין על מצנפת התשובות, שהייתה אמורה לחבוש מכורח האינרציה. ולבסוף, התמסרה למראה הקז'ואלי של נורה, התלבושת שמייצגת את ההתמודדות האנושית היומיומית בשעת משבר. מה לא ברור, היא הפנתה מבט נוגה אל הצופים, קוראים לי 'הנותרים'. אני לא סדרה שעוסקת בנעלמים, מגישה שאלות בלי תשובות ומסתבכת בסופים בסגנון חיים־שהם־בעצם־מתים או מתים־שהם־בעצם־חיים. המסר המעודכן הזה בלט בשינויים שחלו בפתיח: בעונה הראשונה נפתח כל פרק בדימויים נוצריים מזרי אימה כאשר ברקע נעימת מיתרים מבשרת רעות, ואילו בעונה השנייה מוצגות בפתיחת כל פרק תמונות מודרניות של יום חולין לצלילי Let The Mystery Be", שיר פולק קליל ומקפיץ משנות ה־90 שמבקש לאפשר את התקיימות המסתורין, ובמילים אחרות – הניחו לשאלות ולתשובות, כי המסתורין זה לא מה שחשוב כאן. מה שקרה ב'אבודים' היה ומת, היה ורע שהיה, זו טעות שלא תחזור על עצמה. עכשיו אנחנו במקום אחר. הוא טוב יותר, והוא רע יותר.

ב // שאריות של המתים

אחד המכנים המשותפים לכל סדרות המופת הוא עצם ההתמודדות. אתה ראש משפחת מאפיה שסובל מהתקפי חרדה, עכשיו תתמודד. אתה מורה לכימיה שמגלה שיש לו סרטן, עכשיו תתמודד. אבא שלך מת בפתאומיות והפקיר בידיך את ניהול בית הלוויות המשפחתי, עכשיו תתמודד. כשאת סדרת מופת, את צריכה להבין איך להתמודד ומה זה להתמודד. רוב הסדרות שנכנסו לפנתיאון הצטיינו בעיקר בהצגת ההתמודדות של האינדיבידואל. פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, עד התגבשותן לכדי סדרה שלמה, התמקדו אותן הסדרות בבניית עולמו של הפרוטגוניסט. כך שיננו בשקדנות ובדקדקנות את טוני סופרנו, את וולטר ווייט, את דיוויד פישר, את דון דרייפר. חדרנו אל מתחת לעור, הבנו את המניעים, למדנו את החולשות, חשפנו את הסודות.

'הנותרים' למדה לעמוד על שתי רגליה רק לאחר שהתחקתה אחר האמהות וינקה מכל הפטמות, וכבר בצעדיה הראשונים היא הוסיפה התמודדות שונה לגמרי מכל מה שהכרנו. אמנם ראינו בעבר יצירות קולנועיות, ספרותיות וטלוויזיוניות שאתגרו עצמן עם התמודדות שמגיעה בעקבות אירוע דרמטי שמתרגש על כלל האנושות – 'המתים המהלכים' ניצבת מול שואת זומבים ו'משחקי הכס' עומדת בפני החורף שמאיים להגיע – אבל דבר כזה עדיין לא ראינו. 14 באוקטובר 2011, 140 מיליון בני אדם נעלמים בבת אחת, עכשיו תתמודדו. עכשיו, באמת, נראה אתכם. תתמודדו.

על רקע הטראומה הכלל־אנושית – שמרפררת לא פעם, אבל בלחישה, לאסון התאומים – חשוב לנו לא פחות לדעת איך קווין, לורי, ג'יל, טומי, מאט, נורה, פטי, מייגן, ג'ון, מייקל, איווי ואחרים יתמודדו באופן אישי עם אירוע ההיעלמות הגדול. חשוב לנו להבין איך זה ישפיע על כל אחד ואחת מהם. אבל 'הנותרים' לא מסתפקת בהישרדות היחידנית, אלא מוציאה את הצופים מתוך המעגל הפנימי של הדמויות, מותחת את הרדיוס עד גבולות היכולת ולוקחת אותם לסיבוב רחב יותר, שיש לו התחלה אבל אין לו סוף. היא מתבוננת באנשי דת, במדענים, בארגונים ממשלתיים, בכתות, בשרלטנים, ובעיקר נוגעת בנותרים, 98% מכלל אוכלוסיית העולם, שאריות של המתים, ארוחת גורמה שנאכלו ממנה רק פירורים, ואיש לא יודע למה, ואיש לא יודע איך, ואיש לא יודע לאן הלכו כולם.

הנותרים אינם רק קווין או נורה, אלא האנושות כולה. אנשי העיירה הניו יורקית מייפלטון, אנשי העיירה הטקסנית מירקל, אזרחי אוסטרליה שמציינים את יום ההיעלמות ב־15 באוקטובר בגלל הפרשי השעות. טרגדיה בסדר גודל כזה, שמזנקת בבת אחת, בלי סימנים מטרימים, היא המאורע המחולל המושלם. אסונות פרטיים אולי כואבים יותר, אבל גם ידועים ומוגדרים יותר, שהרי המחוות, המנהגים והגינונים של האבל האישי כתובים בספרי ההיסטוריה מאז ערש התרבות האנושית. אבל מה עושים עכשיו. איפה המקום שלך, האינדיבידואל, בתוך אסון גלובלי שמעלה שאלות לגבי הקיום האנושי ולא מנדב אף תשובה. איך תגיב אל מול הקטסטרופה. מה תרגיש אחרי שלוש שנים, איפה תהיה בעוד שבע שנים. האסון הקיש בדלת. זה קרה לכולם, אתה לא מיוחד. עכשיו תתמודד.

איור: יהודה דביר

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

שתף