הופעות חיות לנצח // מור קומפני על השנה של המוזיקה

0

זהו עידן הקונכייה הפוליטית־חברתית. שנת ההיבדלות וההיפרדות של ימי טראמפ והברקזיט.

זהו עידן השריון הטכנולוגי־תרבותי. ההיצמדות למסך הביתי והדרת אולמות הקולנוע.

ומנגד: הקהל נוהר אחר המוזיקאים לפארקים ולאצטדיונים יותר מאי פעם.

כך נראה הפרדוקס התרבותי הגדול של 2017

הבהלה המטורפת בימי הסתיו לקניית כרטיסים אי שם בקיץ, ההמתנה מורטת העצבים במשך ארבעה או חמישה חודשים, ייאוש הפקקים שמתחיל כמה שעות לפני שזה מתחיל, צפיפות ומחנק וצחנה בתוך נחילי אדם בלתי נגמרים, משחק מקדים כמעט מתריס של כמה חברים מוכשרים שנועדו לחמם את הדבר האמיתי, ואז האורות נדלקים, האמן עולה לבמה, המוזיקה מפעילה את הקסם שלה, היפנוזה של עשרות אלפי אנשים בו־זמנית, גפרור בוער לתוך חבית נפץ של אדרנלין – לפני, תוך כדי, אחרי. כל חובב מוזיקה, בכל מקום בעולם, מכיר היטב את החומרים שנמצאים בסם המופלא שהוא ההופעה החיה – סם שמצליח לגרום לאצטדיון סגור או לפארק פתוח להתרומם כמה מטרים מעל פני האדמה, להרקיד עד טירוף חושים גם את האנשים המופנמים ביותר, ולהיות רלוונטי כבר עשרות שנים. זו חוויה שעדיין לא הומצא לה תחליף.

בעצם, רגע. זה לא מדויק. הרי ברור שיש לחוויה הזו תחליף. הוא בדיוק עולה ליוטיוב אחרי שצילמת אותו בסמארטפון. הוא ממש עכשיו משודר לייב בפיד שלך בפייסבוק. הוא עוד שנייה נמצא אצלך בסלון בזכות טכנולוגיית מציאות מדומה שמאפשרת לך לעלות על הבמה ולנשוף באוזנו של האמן האהוב. אם כך, המספרים בטבלאות האקסל של תעשיית המוזיקה ודאי מלמדים כי סעיף ההכנסות מהופעות חיות נמצא בשפל חסר תקדים. במפתיע, ההפך הוא הנכון: ההופעות החיות נמצאות בתקופה הטובה ביותר שלהן – יותר טובה אפילו מימיו האגדתיים של פסטיבל וודסטוק. והשנה החולפת, 2017, הייתה מצוינת להופעות באופן מיוחד.

רגעים שאי אפשר לשכפל

באביב 2017 פקדו כ־34.5 מיליון בני אדם את הפארקים והאצטדיונים בארה"ב כדי לחזות באלילי המוזיקה שלהם על הבמה – עלייה של כ־38% לעומת כמות הצופים באביב 2008. המגמה נשמרת גם במעצמת המוזיקה הבכירה של אירופה: ב־2017 הגיעו כ־31 מיליון בריטים להופעות – 12% יותר ממספרם לפני שנתיים, ותוספת נאה של 4 מיליארד פאונד בשנה לתעשיית המוזיקה בממלכה.

ההופעות החיות הדיחו את האלבום מכס הברזל של התעשייה המוזיקלית:

  • בעשור הנוכחי עקפו ההכנסות מכרטיסים להופעות את ההכנסות ממכירת אלבומים לראשונה אי פעם.
  • במצעד עשרת האלבומים הכי נמכרים בהיסטוריה לא נמצא אף אלבום משני העשורים האחרונים (החדש ביותר הוא אלבומה של שאניה טוויין מ־1997). לעומת זאת, ברשימת עשרת סיבובי ההופעות המצליחים ביותר בכל הזמנים המצב הוא הפוך – כולם, בלי יוצא מן הכלל, התרחשו בעשור האחרון (ר' מסגרת).
  • צרכן המוזיקה האמריקאי הממוצע הקדיש ב־2017 יותר ממחצית הוצאותיו להופעות חיות, ופחות משליש לאלבומים (ר' תרשים).

עולם המוזיקה הוא אנומליה תרבותית. אנשים הולכים להופעות יותר מאי פעם, אף שמדובר בעידן ההסתגרות בבית, ההתכנסות פנימה. רואים את זה ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, וואטסאפ ואינסטגרם, שהצליחו לחבר אנשים מכל מקום בעולם מבלי שיצטרכו לצאת למפגשי בשר ודם שכוללים מבט, מגע, ריח. ורואים את זה במחוזות תרבותיים אחרים – שירותי סטרימינג כמו נטפליקס מביאים את הקולנוע לסלון, בזמן שתעשיית הקולנוע האמריקאית עצמה מתרסקת לשפל הכי גדול ב־25 השנים האחרונות במכירת כרטיסים. הקיץ הוא כבר לא העונה הרשמית של שוברי הקופות הקולנועיים, אלא עונת ההופעות החיות.

ולטר בנימין התייחס ב־1938 ליצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. הוא משתמש במונח "הילה" בתור הכאן ועכשיו של יצירת האמנות, נוכחותה החד־פעמית במקום שבו היא נמצאת. שימוש במכשור, לדבריו, כגון צילום או העתק מוזיקלי, מנתק את האדם מההילה הזו ומפעיל ניכור גובר של האדם מהיצירה. ההופעה החיה היא, אפוא, אותה הילה חמקמקה שנוצרה; אותו כאן ועכשיו של יצירת אמנות שלא יכול לחזור על עצמו בשום צורה, וברוב המקרים ייצר בעצמו גם את אפקט החדשנות וההתנגדות לשגרה.

ברוס ספרינגסטין הוותיק הוא דוגמה מצוינת לאמן שמצליח להעניק לקהל חוויה שאי אפשר לשחזר. "לא במקרה סיבובי ההופעות שלו הם מהנמכרים בעולם", טוענת ניצן פינקו, שדרנית ברדיו 'הקצה'. "מעבר לכך שהוא נותן הופעה של שלוש שעות, הלהקה שלו, שהייתה להקת ברים, יודעת לנגן הכל ולכן הקהל יכול לזרוק כל בקשה בעולם – והם ימלאו את בקשתו. הם יודעים לנגן הכל, אי אפשר להתקיל אותם. בסרט 'ספרינגסטין ואני' נחשפים עוד אלמנטים מדהימים שהוא עושה עם הקהל שלו, כמו לדאוג לאנשי ההפקה שיאתרו מעריצים שרופים וישדרגו את המקום שלהם בהופעה, או להציב בקהל אדם שתפקידו הוא לאסוף בקשות מיוחדות מהצופים שספרינגסטין עצמו לא מצליח לראות בשל המרחק שלהם מהבמה. כך הקהל מקבל את המיטב. בתור מעריץ, זו הגשמת חלום, אי אפשר לקבל יותר מזה".

במאמרו 'הופעות חיות, זכויות יוצרים ועתיד עסקי המוזיקה' טוען פרופ' מארק פ' שולץ מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת דרום אילינוי, כי ההופעה החיה היא שמצילה את תעשיית המוזיקה מהתרסקות כלכלית. שולץ מדגיש כי אנו חיים בעידן שבו קשה יותר ויותר לאמנים לשכנע אנשים לשלם על מוזיקה מוקלטת, אך מחזק את דברי ולטר בנימין בכך שלטענתו אפקט ההפתעה והחדשנות של ההופעות הוא המפתח העיקרי של תעשיית המוזיקה להניב הכנסות, משום שזהו המוצר היחיד שאינו ניתן לשכפול – אפילו לא ביוטיוב, אפילו לא בפייסבוק לייב.

השאלה היא האם הז'אנר הטכנולוגי שמדמה מציאויות מדומיינות או רבודות יכול להצליח במקום שבו עדיין כושלות האפשרויות הלואו־טקיות של הרשתות. נטע עמית, פסיכולוגית תעסוקתית במקצועה שכותבת על מוזיקה, מספרת על הופעה של קולדפליי מאוגוסט האחרון בשיקגו, שהועברה בעזרת משקפי VR וטלפון חכם של סמסונג. "זו עדיין חוויה אחרת לגמרי ולאו דווקא בגלל הפן הטכנולוגי", טוענת עמית ומנמקת: "זו חוויה מוזיקלית שנמצאת בתוך תחרות – סמארטפון, אוכל ושתייה במקרר, טלוויזיה רבת־ערוצים, אינטרנט אינסופי, מיטה ועוד. זה לא מה שאני חווה בהופעה חיה, שמאפשרת לי להתנתק מהיומיום ולהתמסר למוזיקה באופן טוטאלי. הופעה טובה באמת גם תישאר עם המעריצים כמה ימים אחרי, תחושה מטורפת של אדרנלין, סיפוק עצום, חיבור הדוק יותר בין מוזיקה לנפש, שורות שלמות של אנשים שמתנועעים לפי הקצב של השיר כמו בתפילה משותפת".

הסוציולוג פייר בורדייה טבע את המושג הביטוס – אוסף ההתנהגויות, ההרגלים, הנטיות וההעדפות שרוכש אדם במהלך חייו. ההתנהגויות האלה כוללות גם את האופן שבו משתמש האדם בשפה, שפת הגוף שלו. בספרו 'The Logic of Practice' מסביר בורדייה כי הביטוס הוא "מערכת התנהגויות הנרכשות על ידי הפרט עקב תנאי קיום אובייקטיביים בתהליך חיברות". מערכות חברתיות כמו משפחה, בית ספר, טירונות צבאית, אוניברסיטה, מקום עבודה, בית כנסת ועוד, הן אלו שיוצרות את ההביטוס. ונכונים הדברים גם לגבי אירוע תרבותי שנטלת בו חלק עם עוד אנשים.

ד"ר עדי מורנו, סוציולוגית ובעלת בלוג המוזיקה 'קהל יעד', טוענת כי מוזיקה היא סימן מובהק מאוד של הביטוס. "כמו כל דבר שאנו עושים, אפשר לומר שהופעות קשורות לסטטוס חברתי נלווה. באמצעות מוזיקה אנחנו מסמנים מי אנחנו. מוזיקה קלאסית מזוהה עם אינטלקט ותרבות גבוהה, ואילו רוק ומטאל מאפיינים לעיתים את המרד של גיל 16. מוזיקה היא מרכיב חשוב בזהות שלנו. אנשים הולכים להופעות לא רק בגלל המוזיקה, אלא בשביל החברה. בהופעות יש יותר סיכוי לפגוש אנשים שהם כמוך מבחינה חברתית. זה לא מקרי שכל עיר אוניברסיטאית בעולם מלאה במקומות שמיועדים להופעות. הליכה להופעה במטרה להרחיב את מעגל החברים היא חלק מהמסורת הסטודנטיאלית".

בראש מצעד המופעים הרווחיים ביותר אפשר למצוא בדרך כלל אמנים ותיקים. זה לא בהכרח מעיד על כך שהופעות הן מנהג עתיק יומין או חוויה דורית שתעבור בקרוב מן העולם. לצד ברוס ספרינגסטין, מדונה וגאנז נ' רוזס נמצאים אמנים שממגנטים אליהם את הקהל הצעיר – ג'סטין ביבר, ברונו מארס ואפילו אדל. "אמנם שיטות הצריכה והרגלי ההאזנה השתנו, אבל חוויית ההופעות היא רב־גילית", אומרת מורנו, "החוויה של להיות חלק מקבוצה היא עניין מאוד משמעותי בכל הקשור להנאה הזו. יש משהו ייחודי בחוויה של להיות בתוך הקהל וחלק מהקהל. מאז ומעולם מנסים סוציולוגים לחקור את התנהגות בני האדם בקבוצה. כשאדם הוא חלק מקהל של עשרות אלפי אנשים וכולם צועקים את המילים ביחד – זה מרגש, עוצמתי וסוחף, מקביל לתיאורים של חוויות רוחניות ודתיות, ויש בזה קסם גדול יותר מאשר המוזיקה ששומעים בבית. וגם מהעבר השני – אם הקהל מצומצם, כמו בהופעה אינטימית של אמן מהשוליים, את תראי בכל פעם שתלכי להופעה שלו את אותם האנשים, מעין מעגל חברתי קטן סביב עניין משותף. בתור בני אדם – צעירים או מבוגרים – אנחנו חיות קבוצתיות, זקוקים לחברה ומגיבים לנוכחות של אנשים".

איור: ניר גולן

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף