fbpx

למלא את החלל // הבשורה החדשה של סרטי המדע הבדיוני // יאיר רוה

0

צופי קולנוע שרק רואים סרטים ולא קוראים עיתונים או צופים בחדשות עשויים לחשוב שאמריקה חזרה למרוץ לחלל. שלושה מהסרטים המצליחים והמדוברים בשלוש השנים האחרונות הם סרטי מדע בדיוני המתרחשים בחלל ומעמידים פנים שהם מציאותיים לחלוטין: 'כוח משיכה' של אלפונסו קוארון מ־2013, 'בין כוכבים' של כריסטופר נולאן מ־2014 ו־'The Martian'* של רידלי סקוט מהשנה. שלושת הסרטים מצליחים להיות גם סרטי הרפתקאות ספקטקולריים, עתירי אפקטים ומתח, אבל גם סרטים שההתרחשות שלהם במרחבי החלל והזמן לא מונעת מהבימוי להעמיד פנים ריאליסטיות. הצופים שלא קראו את התקצירים יכולים לטעות ולחשוב שאותם הסרטים מבוססים על סיפורים אמיתיים, ממש כמו 'אפולו 13' של רון הווארד (שהוא, במידה רבה, האבא של הסרטים האלה, למעט העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי). נדמה שעברנו מ"מדע בדיוני" לז'אנר חדש: "מדע אפשרי".

כדי להגביר את תחושת המציאות, סרטי הקולנוע האלה הופכים את נאס"א לדמות מרכזית בעלילה. נאס"א, מצִדה, עוזרת לקדם את הסרטים האלה בעת צאתם (חמישה ימים לפני בכורת 'The Martian', בתזמון כלל לא מקרי, פרסמה נאס"א תמונות המעידות על כך שנמצאו עקבות למים זורמים על מאדים. רידלי סקוט, במאי הסרט, עדכן שהוא כבר קיבל את המידע הזה מנאס"א לפני חודשים, בעת הפקת הסרט. ההודעה הופצה במהלך חג הסוכות, יום חדשות חלש בישראל, וכך תרגיל יחצני של נאס"א ואולפני פוקס הפך למחרת לכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות').

אבל כאן נגמרת המציאות ומתחילה הספקולציה. נאס"א, מתברר, לא מתכוונת לחזור בקרוב אל החלל – ולא כי היא לא רוצה. לפני שנתיים ביקרתי עם משפחתי במרכז השיגורים של נאס"א בקייפ קנוורל בפלורידה. כל מי שאוהב סרטי מדע בדיוני חייב להגיע לשם, חשבתי לעצמי, ולא טעיתי. בסיור שמענו לא מעט על התכניות של נאס"א בעידן שאחרי ביטול תכנית מעבורת החלל, על רכב החלל החדש 'אוריון' ועל התכנון לחזור באמצעותו אל הירח עד סוף העשור הזה. בשנתיים שחלפו מאז בוטלה התכנית וקוצץ תקציבה על ידי הנשיא אובמה, בנימוק של "בירח כבר היינו". האם זה אומר שהתחנה הבאה של נאס"א היא אכן מאדים, כפי שמציע הסרט של רידלי סקוט? ובכן, נאס"א – בחשבון הטוויטר שלה, שאחריו עוקבים כמעט 13 מיליון איש – הייתה רוצה שנאמין שכן. כדי למנף את הסרט ואת הצלחתו, נאס"א מפרסמת באתר האינטרנט (המאוד מוצלח) שלה השוואות בין המדע בסרט לבין המציאות. ההאש־טאג "מסע אל מאדים", והמידע שהם מפרסמים, רומזים שזה הפרויקט שעליו עובדים כרגע בנאס"א. אלא ש'וושינגטון פוסט' טוען שלא. למרות כל יחסי הציבור סביב מאדים וסביב הקמפיין לגיוס מתנדבים לטיסה המאוישת הראשונה למאדים, נאס"א אינה מסוגלת להביא אף אסטרונאוט לכוכב הלכת הכי קרוב לכדור הארץ לפני 2030, וממילא זה בכלל לא נמצא באג'נדה התקציבית שלה. נאס"א אמנם מפתחת טכנולוגיות לחקר כוכבי הלכת, אבל כרגע בכלל אין לה את יכולת השיגור למאדים. אם בני אדם יגיעו למאדים בעשור הקרוב זה יקרה על ידי יזמים פרטיים, כמו אילון מאסק וריצ'רד ברנסון, שהקימו תכניות חלל עצמאיות (למאסק יש אובססיה פרטית למאדים, נדמה כרגע שהוא רוצה יותר מכל אחד אחר להיות האיש הראשון על מאדים ונראה שיש לו גם את הכסף להגשים את זה).

סופו של חייזר

זו לא הפעם הראשונה שהתרבות על כדור הארץ מפתחת אובססיה עם מאדים. איכשהו, דווקא הכוכב הזה – אולי בגלל קרבתו לכדור הארץ (רק 55 מיליון ק"מ מפרידים בינינו) – מצליח לנקז אליו הכי הרבה רגעים של אימה, אבל גם של תקווה; החל מפלישת מפלצות המאדים של ה.ג' וולס ב'מלחמת העולמות' ועד ל'זיכרון גורלי' של פול ורהובן (ופיליפ ק' דיק), מאדים היה כוכב שייצג לרגעים מוות והשמדה, ולרגעים אפשרות לחיים חדשים מחוץ לכדור הארץ.

בשנות ה־50, התייחס הפילוסוף הצרפתי רולן בארת לקדחת המאדים של בני תקופתו. המאמר 'אנשי מאדים' (המופיע בספר 'מיתולוגיות' בתרגום עידו בסוק) מנסה לפצח את שני הקטבים ביחס למאדים. מצד אחד, אורסון וולס מצליח לייצר היסטריה עולמית כשהוא משדר תסכית חי על פלישת חייזרים ממאדים; מצד שני, עיתוני שנות ה־50 מלאים דיווחים רציניים לחלוטין, חובקי עולם, על אנשים שרואים ומתעדים צלחות מעופפות, שבהן – כך כולם משוכנעים – מצויים תושבי מאדים, שבאו לבלוש אחר החיים בכדור הארץ. לפני 60 שנה, "Martian", תושב מאדים, הייתה מילה נרדפת ל"חייזר" או "חוצן" באשר הוא. בארת זיהה, עם לא מעט ציניות והומור, שימי החרדה מפני בני המאדים ודאי קשורים לחרדה מפני עליית הקומוניזם וברית המועצות – חרדה מפני ענק אדום אחד באה לידי ביטוי בחרדה מפני ענק אדום אחר. זו פאניקה הקשורה לאיום המלחמה האטומית. "היא מניחה את קיומו של על־טבע במפלס השמים משום שהאימה הבין־גושית נמצאת 'בשמים'", הוא כתב.

אבל לעומת ימי החרדה האדומה, שנות ה־50, על פי בארת, מאופיינות במה שהוא קורא לו "פסיכוזה": לא רק העובדה שאנשים רואים צלחות מעופפות, אלא שהמפגשים האלה זוכים לדיווחים רציניים בתקשורת ואנשים באמת האמינו שאלה הם חלוצי החלל של בני המאדים שבאו לחקור את פני כדור הארץ. החייזר, אומר בארת, מגיע לכדור הארץ כמתבונן וכשופט. בארת מביא ציטוט של מלומד אחד שאמר בראיון כי הצלחות המעופפות הן "כלי רכב של גיאוגרפים ממאדים", שבאו לסקור ולמפות את כדור הארץ. עיתון אחר שיצא לאור בליון, צרפת, כתב שהעובדה שבני המאדים הצליחו להגיע לעליונות טכנולוגית המאפשרת להם להגיע אל כדור הארץ היא עדות מובהקת לכך שגם הם זכו להתגלות של ישו ושגם הם מאמינים באל אחד, כי לא ייתכן "שיצורים אלה יהיו עובדי אלילים". בארת ראה בדיווחים האלה סימפטום ל"מיתוס הכפיל". ההנחה של המלומדים והמאמינים היא שאם אכן יש חיים על מאדים הרי הם חייבים להיות זהים לחיים שלנו: אם לנו יש גיאוגרפים, ודאי שגם להם. אם אנחנו מאמינים בישו, ודאי שגם הם. "אך כאן, כמו תמיד, לכפיל יש יתרון – הכפיל הוא שופט", כותב בארת.

חלפו 60 שנה ומאדים ממשיך לייצר כותרות, אבל מצטרף אליו כפיל נוסף. פעמיים בשנתיים האחרונות דיווחו בנאס"א שהם איתרו כוכב לכת זהה לחלוטין לכדור הארץ (השני היה אפילו זהה עוד יותר מהראשון). זה גם הרעיון שעומד מאחורי הסרט 'בין כוכבים': המסע בין חורי תולעת, זמנים וממדים, במטרה לעשות אודישנים לכוכבי לכת הזהים לכדור הארץ. הפעם בני האדם הם בתפקיד החייזרים השופטים, ולכאורה יש מאחורי התגליות האלה מסר מרגיע: יש לאן לברוח במקרה שכדור הארץ יגיע אל נקודת החורבן שלו. אבל אני נעזר בבארת כדי להבין שיש גם עניין עמוק יותר, ושבני כדור הארץ עדיין מחפשים את הכפילים שלהם אי שם בחלל. המסר הסמוי הוא שאם יש כוכב לכת הזהה בכול לכדור הארץ, בוודאי שיש שם תרבות הזהה בכול לזו של כדור הארץ. ואם כך, אולי הם הצליחו להבין משהו שאנחנו לא יודעים. כדור הארץ הוא מקור האכזבה, הכוכב שהפך לאויב שלנו, הכוכב שאותו הרסנו. התקווה – היא נמצאת בכוכבים.

החידוש בשלושת הסרטים החדשים שהחזירו את מסעות החלל (האמריקאיים) לתודעה, לכותרות ולטבלאות שוברי הקופות, הוא שאם סרטי המדע הבדיוני הקדמוניים עסקו במפגש בין תרבויות, הרי שכעת אלה שלושה סרטים שבהם אנחנו פוגשים אסטרונאוט כשהוא לבדו: סנדרה בולוק לכודה בחלל החיצון, מתיו מקונוהי תקוע על כוכב לכת קפוא, מאט דיימון מקורקע למאדים. הגיבור אינו צריך לפגוש את "האחר" (החייזר) אלא את עצמו. וגם זה מתיישב עם תובנותיו של בארת, שכתב "אחד האפיונים החוזרים בכל מיתולוגיה זעיר־בורגנית היא חוסר היכולת לדמות את 'האחר'. ה'אחרוּת' היא המושג המעורר יותר מכל את סלידתו של 'השכל הישר'".

ולכן, סרטי המדע הבדיוני עוברים תהליך של רדוקציה: מהחייזר השונה אך הקטלני, אל החייזר הזהה והידידותי, אל היעדרם של חייזרים. אין יותר "אחר". יש רק "אני". כל אחד מהסרטים האלה הציע הרפתקה אחרת, ואולי אף מוסר השכל שונה. אבל בין אם זו סנדרה בולוק בחלל, או מאט דיימון במאדים, המסקנה הברורה שעולה מאותם סרטים היא שעדיף להישאר בבית.

*) המפיצים הישראלים של 'The Martian', המבוסס על הספר 'לבד על מאדים', חששו ככל הנראה מהזיהוי שלו כסרט מדע בדיוני המתרחש על מאדים, אולי מפני שכמה מהכישלונות הקולנועיים הגדולים ביותר בשנים האחרונות היו של סרטים שהתרחשו באותו כוכב (ובראשם 'ג׳ון קרטר איש המאדים'), עד כדי כך שהם העלימו כל זכר למילים "חלל" ו"מאדים" משם הסרט (תוך התעלמות מההצלחות הגדולות בישראל של 'כוח משיכה' ו'בין כוכבים'), והעניקו לו תרגום מעליב. ולכן, במקרה זה, העדפתי לדבוק בשמו המקורי של הסרט.

**) ובכל זאת, הן בשם ההגינות כלפי מפיצי הסרט, והן לרווחת מי מבין קוראי 'ליברל' שאינו בקיא בשמותיהם המקוריים של הסרטים, נזכיר כי שם הסרט בעברית הוא 'להציל את מארק וואטני'.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook