הבעיה של השמאל // תם אהרון

0

 

לפני כמה זמן ישבתי בבית והבנתי את הבעיה של השמאל. זו הייתה לדעתי הפעם השלישית באותו יום והשעה עוד לא הייתה שתיים בצהריים – הספק יפה ודי חריג, כי ביום ממוצע אני מבין מה הבעיה של השמאל בין פעם אחת לפעמיים, ובתקופות לחוצות אני יכול להעביר ימים שלמים בלי להבין את הבעיה של השמאל. אבל היה לי יום חופש, ובדיוק נערכו פריימריז במפלגת העבודה, וזה תמיד מכניס אותי למצב רוח. והפעם ההבנה הייתה שונה. הבנתי משהו מהותי. הבנתי את הבעיה המהותית שלא מאפשרת לשמאל להצליח בקרב הציבור, או לעלות לשלטון, או להיות לגיטימי. הבעיה היא, שחלק גדול מהשמאלנים רוצה שיחזירו לו את המדינה, קיבינימט.

ואף אחד לא יכול, צריך או רוצה להחזיר להם כלום קיבינימט. יותר מזה, זה לא התפקיד של השמאל לבקש לחזור אחורה. כי מה שקורה היום זה שהעולם משתנה. העולם מתפתח בקצב מהיר מדי לכיוונים שאנחנו לא מצליחים להבין.

אחד הדברים שמשתנים באופן הכי קיצוני הוא הזהות של האינדיבידואל. עד עכשיו הייתה לנו – משמעותית – פחות יכולת בחירה, פחות תרבות פנאי, פחות חינוך שמאפשר לנו להתפתח כאינדיבידואלים. בחרו בשבילנו הכל – מה ללבוש, מה לשמוע, מה לאכול, איפה לגור, מה לקרוא, עם מי להזדיין, עם מי לא להזדיין, על ידי מי להיאנס מאחורי המזכירות של הקיבוץ. וגם כשלא בחרו בשבילנו, מי שאל אותנו? שום דבר לא היה נגיש לנו. האופי האנושי היה מצומצם ודל, ולכן הזהות של בני האדם הייתה מורכבת הרבה יותר מדברים שרירותיים, קולקטיביים וכפויים, כמו דת, לאום, מגדר, ומקסימום מקצוע.

אבל היום יש אינטרנט. היום ילד בכרמיאל יכול לראות סרטונים של זמר אופרה משוודיה ולהגיד "אני רוצה להיות כזה". היום יש לי משחק באייפון בשם 'קלאש רויאל', משחק פופולרי אצל בני נוער שמשום מה נשאבתי אליו, ואני מעביר בו את רוב הימים בהפסדים צורבים לילדים בני 15 מאיראן, ונצואלה ואוקראינה. אני גם חבר בקבוצה ישראלית בשם 'אמא של שון ניסקי מתכופפת להוציא כלים מהמדיח ורואים לה את כל השדיים', שמצאתי באופן אקראי.

ואני חושב הרבה על הישראלים בני ה־15 שמשחקים עם האיראנים שמנצחים אותי, ומבין שהם נולדו לעולם שבו הם מבינים שהם אותו דבר כמו ילדים בני 15 מאיראן. וכמו ילדות מאוסטרליה. בנות! בלי בולבול! שגם הן מנצחות אותי (שזה בסדר, כי לי מותר לאכול ממתקים מתי שאני רוצה אז שילכו כולם לחפש את החברים שלהם, במיוחד שון ניסקי הזבל, שהילדים צודקים במה שהם אומרים עליו).

עכשיו, אני לא צריך להסביר את ההשלכות של המצב הזה. בעולם שבו אנשים מסוגלים להבין שכולם אותו דבר, הם מסוגלים להזדהות עם האחר ולרחם על האחר. ואני לא צריך להסביר גם מי מפסיד מהעולם החדש הזה: כל מיני אנשים שהכוח וההשפעה שלהם מבוססים על זה שאנשים ירגישו ישראלים, ויהודים, וגברים, ומזרחים, ואשכנזים. כי בעולם החדש – מי יבחר בנפתלי בנט? מי יבחר באריה דרעי? או בליצמן? או במירי רגב? בטח לא שון ניסקי הילד זין הזה.

נפתלי בנט מבין את זה. ולכן הוא "מחזק את הזהות היהודית" בבתי הספר. כי הוא נלחם. ודרעי וליצמן מבינים את זה. ולכן הם מתנגדים לתוכנית הליב"ה. וביבי מבין את זה, ולכן הוא מפחיד אותנו מפני הערבים. ומי היחידים שלא מבינים את זה? השמאל.

כי אל מול השמרנות של ביבי ובנט ומירי רגב – שמנסים להפחיד אותנו כדי להישאר בעולם הישן שלהם, עולם שבו מחליטים בשבילך מה היא הזהות שלך – מול השמרנות הזאת השמאל מגמגם. לא פרץ ולא גבאי, לא בוז'י ובטח לא לפיד, פונים לציבור ואומרים: "אזרחים יקרים. אנחנו לא במאה ה־19, אז בואו נפסיק לדבר על זהות יהודית ועל ציונות כמו חבורה של חולי נפש, ונתחיל לדאוג לבני אדם. כי בכל פעם שמישהו מדבר איתכם על 'סמלים' ו'זהות' זה מאפשר לו לברוח מאחריות ולזמבר אתכם".

ואראל מרגלית, מיליונר היי־טק ודוקטור לפילוסופיה, יכול לבוא ולצרוח "תאפשרו לנו להחליט מי אנחנו כי הטכנולוגיה והשפע חסר התקדים מציגים לנו אפשרויות חדשות של הגדרה עצמית, קיבינימט!". אבל במקום זה הוא מבקש שיחזירו לו את המדינה. ואגב, כשגבר אשכנזי שמאלני, כמו מרגלית, מבקש שיחזירו לו את המדינה, הוא לא ממש משכנע את כל החלקים העצומים באוכלוסייה שבשבילם המדינה הזאת הייתה חרא. הוא מבקש להחזיר מדינה שבה אם לא היית גבר מפא"יניק אשכנזי, לא היית כלום. כשאראל מרגלית מבקש שיחזירו לו את המדינה, זה לא גורם לי לרצות להתפקד למפלגת העבודה, זה גורם לי לרצות להירשם לבית ספר למכונאות, כדי להיות מוכן למקרה שבאמת יחזירו לו אותה. רוצים שיחזירו לכם את המדינה? פחחח. קודם תחזירו את התימנים ואז אפשר לדבר.

וזאת הבעיה המהותית של השמאל. השמאל, שאמור להיות פרוגרסיבי, שאמור לתת קונטרה לשמרנות של הימין, מפחד מהעתיד במקום להבין את הפוטנציאל שבו. כל זמן שהוא לא יעשה את זה, הימין ימשיך לנצח אותו במשחק "מי יותר ימני" – וכבר עדיף להפסיד לילדים בני 15 מאיראן, קיבינימט.

איור: וליה רוזנצוויג

שתף