הבגידה הגדולה של השמאל // יונתן שם־אור

0

השמאל הוא השטן של הימין.

הם אנשים מאמינים, בימין, רבים מהם, אין להם שום בעיה להתייחס אל משהו שלא רואים כאל נוכחות מרושעת ומסוכנת. 'בצלם' שמאל, 'שוברים שתיקה' שמאל, המחנ"צ זה שמאל, העיתונות, האקדמיה, בית המשפט, הקצונה הגבוהה. אפילו ביבי, לפעמים, הוא שמאל. השטן נכנס לכל מקום, ומוכרחים לעמוד על המשמר.

אם אתה אדם מאמין, אתה יודע שהם שם, צבאות השמאל האלה. אבל אם אתה מהשמאל, או סתם אחד שמשתדל לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, אתה רואה את הריק הגדול. השמאל נעלם. התאייד. גם אלה שיצאו ממנו, המפלגות שצמחו מתוכו, מסתובבות בבגדים של מתמזרחים, של מתמרכזים, ונשבעות באלוהים, בספר התורה ובבאבא בובה שהם ממש, אבל ממש לא כאלה. הגדרות לא חשובות, הם כאילו מתחמקים, אבל מגלים את מה שבאמת מתחולל אצלם במוח, מה חשובות המילים.

יש הרבה סיבות להיעלמות השמאל בישראל. הדמוגרפיה שהשתנתה, ההצלחה של מכונת תעמולת ההסתה של נתניהו, הזיכרון ההיסטורי, שיח הזהויות, אפילו הניו־אייג' שמאדיר את הרוחניות. שאמאנים כן, ולחשי רבנים לא? אבל לכל אלה מצטרפת הסיבה המכרעת, החשובה מכולן. הבגידה של השמאל בעצמו.

********************

בעולם, המטוטלת הגדולה זזה. אנשים מהשמאל מסתובבים ברשת עם עיניים אדומות מדמעות של שמחה. הם מתנהגים כמו המדענים במאיץ הגדול בסרן, אחרי שגילו את החלקיק הנעלם שלהם. המציאות מוכיחה את התיאוריה. המטוטלת באמת עובדת. הקפיטליזם המשתולל הוליד, כצפוי, את תנועת הנגד.

תראו את ברני סנדרס, הם צוהלים, הרי לא האמנתם שסוציאליסט רדיקלי כמעט נעשה הנשיא של ארצות הברית. לא חשבתם שצרפת המסודרת, השבעה, תוציא מתוכה את ז'אן לוק מלנשון. עוד פחות ממיליון מצביעים, ובאליזה היה יושב סוג של קומוניסט. ותראו את בריטניה, איך ג'רמי קורבין, ממעמקי השמאל של הלייבור, נגד כל הסיכויים, לוקח את המפלגה. אתם מתפלאים, הם אומרים, כי אתם לא מכירים את התורה. לא קראתם את ההוגה הכי גדול שהסביר לכם איך העולם עובד. תפתחו את מרקס, הם מתנשאים קצת, כדרכם של מלומדים, תפתחו את מרקס, ותבינו.

את מרקס לא קוראים, את מרקס לומדים. הגרמני שישב בלונדון קרא לזה מטריאליזם דיאלקטי. העולם נע על מסלול של מאבקים בין אלה שמחזיקים באמצעי הייצור לבין הפועלים. בין האריסים בשדות לבעלי הקרקע. בין אלה שיש להם, לבין אלה שמייצרים, בעבודה שלהם, את הכסף של העשירים.

כל מצב, מרקס טען, מכיל כבר את תגובת הנגד שתגיע. התוצאה מייצרת מצב חדש, שגם הוא, כמובן, מוכרח להביא לתגובה. תזה, אנטיתזה, סינתזה. לפי מרקס, המהפכה התעשייתית היא השלב האחרון והסופי. התיעוש מוליד את הייצור ההמוני, שמביא, בגלל השיטה הכלכלית ששומרת את הרווח בידי הבעלים, להתעשרות מטורפת של בעלי ההון. הפועלים, שהופכים לעבדים מסוג חדש, ימרדו בסופו של דבר. הם מוכרחים. בדיוק כמו שהירח חייב לנוע סביב השמש. החברה האנושית, ממש כמו כל דבר אחד ביקום, כפופה לחוקים שהמדע יכול לפענח. והחברה נעה בגלל הפרקסיס, הפעולות של האנשים בתוכה, לא בגלל הרעיונות. לא אלה שמחדירים להם, לא אלה שהם מדקלמים, ואפילו לא אלה שהם המציאו. מה זה משנה מה חושבת האבן הנופלת. כוח המשיכה תמיד יכריע אותה.

מרקס קרא לזה דטרמיניזם ומטריאליזם היסטורי. ביל קלינטון הגדיר את זה בפשטות אמריקאית ב־1992. זו הכלכלה, טמבל.

הקפיטליזם באמת משתולל. לאיש בעולם אין שום ספק באבחנה הזאת. המפלצת יצאה מתוך ספר האימה של הפילוסוף העני הזה שתיאר אותה, ועכשיו היא קופצת ומרעידה ברגליה את הפלנטה. אחוז אחד של האנשים מחזיק ב־99% של כל העושר העולמי.

במיקוד חזק יותר, התמונה מבהילה כמו תקריב פרצוף של עכביש. שמונה אנשים בלבד, אלה שבראש רשימת העשירים של העולם, שוויים, בכסף, כמו המחצית הענייה של האנושות. שמונה בני אדם מול 3.5 מיליארד. אותו דבר. המטוטלת מוכרחה לפעול. הנה, אומרים ההוגים של השמאל, תראו איך היא זזה. עוד קצת, עוד מערכת בחירות אחת או שתיים, ואנחנו שם. עולם ישן עדי יסוד נחריבה. אולי. אבל זה מתייחס לארה"ב, לצרפת, לאנגליה, למערב של הדמוקרטיות והכסף הגדול.

כאן, בארץ של היהודים, המטוטלת נתקעה. כאן, מול התזה מנפנפים באנטי־תזזז.

 

העונש המתמשך למפא"י

עמית סגל, הכתב הפוליטי של ערוץ 2, עמד בקדמת טבלת המנדטים שעל מסך הווידיאו הגדול, והתפלא בקול רם. זה מוזר, הוא אמר, איך זה, שלמרות שהרבה יותר נשאלים, 47%, מעוניינים בפתרון שתי המדינות, השמאל לא מצליח לנצח בקלפי.

תמיהה גדולה. בסקרים אחרים התברר שגם מחצית ממצביעי הליכוד רוצים בדיוק את הפתרון המדיני שמרצ מציעה. שתי מדינות לשני עמים, בקווי 67', עם חילופי שטחים, בלי זכות השיבה (אולי קצת איחודי משפחות) ופתרון מוסכם בירושלים. הקומוניסטים בישראל, אגב, מחזיקים בזכות היוצרים לנוסחה הזאת.

סגל חושב שמצא את הסיבה. לשמאל אין מנהיג. זו טעות. הבעיה במחנה הזה נראית יותר כמו עודף של מנהיגים. השמאל, מה שקרוי כאן שמאל, לא מצליח להמריא בגלל שלוש סיבות. העבר הסוציאליסטי, ההווה שמצויר כאן כמלחמת הישרדות מול אויבים אכזריים, והעתיד שבו אלוהים יורד ומסדר כאן הכל, בקרוב ממש.

****************

נתחיל עם העבר. ממש כשם שהעבר של רוסיה הוא קומוניזם, העבר של ישראל הוא סוציאליזם. במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה, ישראל חוותה כאן גן עדן שהיה פתוח לנבחרים בלבד. גם אלה שלא זוכרים, או בכלל לא היו כאן, מרגישים את זה במחזור הדם של האומה.

מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, הייתה סוציאליסטית, וכזה (בעיקרו) היה גם המשטר שכוננה פה. רוב אמצעי הייצור היו בבעלות המדינה. האדמות, המחצבים, התעשיות הגדולות, חברות הבנייה, חברות התחבורה, הצי, אל על, מערכות החינוך והרפואה. חופש הפרט היה מצומצם מאוד. הסוציאליסטים, בדיוק כמו הקומוניסטים, ידעו שבני האדם לא נוטים, באופן טבעי, לוותר על תענוגות הבורגנות ועל חלום העושר.

הייתה צנזורה על סרטים ומחזות, הייתה אינדוקטרינציה חזקה בחינוך. בתי הספר, גדנ"ע, נח"ל, להקות צבאיות. עיתונים פוקחו. ולא הייתה בכלל טלוויזיה. המשטר הסוציאליסטי התיר את הקיום לעסקים זעירים, בתי קפה, קיוסקים, חנויות מכולות, שירותים שונים, ועשה להם את המוות. העובדה שעד היום כל פרילנסר עצמאי, שבקושי חי, מקבל מרשויות המס יחס של בורגני שמן עם חליפה וסיגר בפה (ולא נהנה מדמי אבטלה גם אם מטה לחמו נשבר) – היא שריד חי ונושך של הזמנים ההם.

ישראל לא מוכיחה שעקרון המטוטלת של מרקס שגוי. להפך. היא זזה, ועוד איך. אנחנו עדיין מצויים בעיצומה של טלטלת הנגד לסוציאליזם. אולי עברו כבר 40 שנה מאז קריסת המשטר ההוא, אבל העבר עדיין נוכח פה. כך מרגישים כל אנשי הימין, וככה, למעשה, חשים גם בשמאל. "המדינה הלכה לנו בין האצבעות" הוא הביטוי הרווח לתחושה. זו עדיין המדינה שלהם. הם עוד לא באמת חשים בהתהפכות המצב. הם חולמים על חזרה למצב הקודם, לא על יצירת מצב חדש. בלי זה, בלי מצב חדש, אין בכלל מטוטלת.

מה שמוזר בבבושקה

כנס השמאל האחרון בישראל היה יכול להיערך בתא טלפון, אבל אפילו כאלה כבר אין. נכון שאראל מרגלית, טייקון השקעות כוחני ממפלגת העבודה, החליט לקרוא לעצמו שמאל; אבל בקושי אלדד יניב יאמר שהוא מאמין לו. מפלגת העבודה, פעם שמאל סוציאליסטי מובהק, מזמן איננה כזאת. הדגל הכלכלי שלה הוא רגולציות. רסנים קלים ולא מורגשים על סוסי הקפיטליזם. מרצ, שטוענת לכתר האבוד של השמאל, מתרכזת, כמו חבריה במערב, בשיח הזהויות של הליברליזם האמריקאי.

מי שמחפש שמאל בכנסת צריך ממש להתאמץ. פותחים את בבושקת האופוזיציה ושולפים את הרשימה המאוחדת. אבל זו חזית של שלוש מפלגות בלי מכנים משותפים כמעט, זולת המוצא האתני. עוד בבושקה, חד"ש. החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון.

כשפותחים גם אותה, מוצאים בפנים את דב חנין. זהו. השמאל הישראלי נמצא. הקומוניסט האחרון.

חנין: "קומוניסט, סוציאליסט, זה לא משנה. ההגדרה של השמאל פשוטה לגמרי. ארבע מילים. אלטרנטיבה חברתית לפוליטיקה לאומנית".

חנין הוא גם משפטן, גם דוקטור למדעי המדינה וגם אדם נבון מאוד. הוא יודע היטב שאין שום ספר אחד שיכול להגדיר את השמאל, בטח לא ארבע מילים. אבל זו סיסמה שמסמנת גבול בין המפלגה שלו לכל המפלגות הציוניות. בעיניו, הן לאומניות.

דחף הפלגנות האידיאית והמלחמה הקנאית ב"סטיות רעיוניות" שמצוי בעצם ההוויה של השמאל, כבר הביא להרבה חורבנות ותבוסות. המפורסמת בהן, כמובן, היא חוסר ההסכמה בין הקומוניסטים והסוציאליסטים על חזית משותפת מול היטלר, שלקח את השלטון בגרמניה עם פחות משליש הקולות בקלפי.

כל אימי מלחמת העולם השנייה היו נמנעים אם הקנאים של השמאל היו מצליחים לגבור על האגו ולשלב ידיים. עכשיו, בישראל, מפלגת השמאל האולטימטיבית נבלעה בתוך מסגרת שכוללת גם מפלגה דתית (מוסלמית) וגם מפלגה לאומנית טריטוריאלית שרוצה מדינה אחת (של כל אזרחיה, רובם מוסלמים) בין הירדן לים (בל"ד). הקומוניסטים היהודים מוכנים להסתפח אל אויבים רעיוניים כדי להילחם בציונים. דב חנין או חנין זועבי, מה כבר ההבדל.

לא בגדת ברעיון? מה לקומוניסט, לסוציאליסט ולמפלגה חרדית?

"באמת התלבטנו. הייתי בין אלה שחשבו כי היינו צריכים להמר ולרוץ באופן עצמאי, אבל אני איש של תנועה, וקיבלתי את ההכרעה".

הקומוניסטים בישראל תמיד היו מפלגה קטנה, אבל הם היו הסמן השמאלי. שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, עוד לפני שנושא הכיבוש בכלל נולד, המפלגה התפרקה לשני ראשים. משה סנה ושמואל מיקוניס בצד אחד, מאיר וילנר ותופיק טובי בפלג השני. זה היה הפלג שלבסוף נותר וניצח. השמאל נספג בתוך הפלסטיניות המיליטנטית, על כל גווניה. אפילו הקומוניסטים כאן כבר לא שמאל. גם הבבושקה הזאת ריקה.

לנכס את הלאומיות

דב חנין ("סוציאליזם, קומוניזם, מה זה משנה") מנסה לדלג על המהמורה הגדולה ביותר שפעורה בין שתי אסכולות השמאל האלה. התהום שבין שני הזרמים איננה רק במישור הכלכלי, דהיינו, הסוציאליזם לא מפקיע את כל אמצעי הייצור, ומאפשר רכוש פרטי. ההבדל עמוק בהרבה.

הקומוניזם, כמו דנה שלנו, הוא אינטרנציונל. זה גם ההמנון של התנועה העולמית. הלאום הוא רק עוד מכשיר שליטה של המעמדות העליונים, שמחזיקים באמצעי הייצור. הסוציאליזם, מנגד, לא מוותר על הזהות הלאומית.

בן־גוריון תיעב את הקומוניסטים. כמו כל חבריו לתנועה הציונית הוא הבין היטב, עוד בשנות ה־20 המוקדמות של המאה הקודמת, שבלי דבק לאומי זה לא יתרומם. סטלין תפס את זה הרבה יותר מאוחר. זה קרה לו במבצע ברברוסה. הגרמנים הפרו את הברית שבינם ובין ברית המועצות – הקומוניסטים הם אלופי העולם במקיאבליזם – ותקפו. ביוני 1941 פלשו 3 מיליון חיילים לברית המועצות, וחיסלו את הקומוניזם. הגרמנים אמנם הובסו, אבל כך גם הרעיון המרכזי של המרקסיזם והלניניזם. סטלין, בעצמו יליד גיאורגיה, לא רוסי, ידע שמוכרחים להלהיב את העם. הברברים תוקפים את המולדת. ברית המועצות הייתה אסופה של עשרות מדינות ומאות עממים. זו לא הייתה "אמא רוסיה". אז עקפו את זה. המלחמה כונתה מיד "המלחמה הפטריוטית הגדולה". אנחנו כבר לא מעמד העמלים שלוחם בבורגנות ובקפיטליזם. אנחנו פטריוטים. אוהבי המולדת. איזה? לא חשוב. מה שאתה מרגיש.

זה לקח בדיוק עוד 50 שנה עד שהמשטר הקומוניסטי קרס לתוך עצמו, אבל הסדק נוצר אז. הלאומיות הוחדרה אל הרעיון הקומוניסטי, והצילה לו באופן זמני את השלטון, ולשאר את העולם כולו.

הסוציאליזם הוא לאומי. עניי עירך קודמים, לגמרי. אבל הלאומיות אצל הסוציאליסטים מתרוממת רק במצבי אמת. קריסת ברית המועצות לא רק חיסלה את הקומוניסטים – היא איינה למערב את תחושת האויב שעומד בשער. כל עוד יש אויב אמיתי, גם השמאל הזה משהה את מימוש העקרונות האוניברסליים שלו לזמנים שקטים יותר. רק כאשר האויב נעלם, אפשר וצריך להתעסק סוף־סוף במה שבאמת חשוב. עדר התאואים שהסתדר במעגל קרניים מול להקת הצבועים יכול, אחרי שאלה ברחו, להתפזר וללחוך את העשב.

הרפתקאות הימין האמריקאי במלחמות עם אויבים מדומים הן אלו שאפשרו לכוחות השמאל שם להתחיל להתרומם. עכשיו הקרב הוא כלכלי וחברתי בלבד. בארץ, השמאל לא מצליח לשכנע שהאויב שלנו הוא גם מדומה. למרות שמלחמות 67' ו־73' הוכיחו שאין סכנת איום קיומי על המדינה, למרות הצוללות ומאות ראשי החץ הגרעיניים שהמקורות הזרים טוענים שיש שלנו, למרות רובם המוחלט של ראשי מערכות הביטחון שחוזרים ואומרים, כבר שנים, שאין כל סכנת אמת – הימין מצליח להחדיר את פחד האויבים ללבבות. זו בעיית ההווה שמרוקנת כאן את האוויר של השמאל.

מאז מרקס, השמאל מנתח את המציאות באופן רציונלי. הימין פועל מהבטן, שלא לומר מאזורים נמוכים יותר. כדי שההיגיון יוכל בכלל לגבור, עליו לפעול מול אנשים שמסוגלים להבין אותו. אבל הקהל הזה לא קיים. למעשה, מי שהביא את האוכלוסיות הלא מבינות אל השורות הראשונות של אולם ההרצאות, היו דווקא החכמים של השמאל. כאן התחילה הבגידה.

 

אנחנו האויב

זה התחיל במערב.

האויבים הגדולים והאמיתיים נשברו. אין ברית המועצות שמאיימת להמיר את הנפש ולהכניס את כולם לכנסייה הקומוניסטית, אין כבר תרגילים בכיתות בתי הספר שבהם מתאמנים בכיסוי הפנים נגד הקרינה מהפצצת הטילים הסובייטים. השמאל יכול להשתחרר מהמאבק הלאומי, אבל גם הוא, בדיוק כמו כל אחד אחר, ממש כמו הימין, זקוק לאויב. הדרך הכי קלה להגדיר את הזהות היא באמצעות הנגדה. מה אני לא. נגד מי ומה אני.

האויב הגדול של השמאל הוא הימין. השיטה, התאגידים הגדולים, הגלובליזציה, מנצלי כדור הארץ, וול סטריט. זה קל. מצד שני, חיילי הימין, אלה שמצביעים לו בקלפיות, לא מסומנים כאויבים. הם, בדיוק כמו כל הקבוצות המוחלשות בחברה, כמו המיעוטים, בסך הכל קורבנות. הם בדרך כלל בני המעמדות הנמוכים, מהפריפריה ושכונות העוני, שלא זכו לתנאים ולהשכלה שלנו.

האויב האמיתי הוא מי שהביא אותם למצב הזה: אנחנו. השמאל. המועדפים מלידה בגלל צבע הפיגמנטים, המשפחה הנכונה, החינוך הטוב. אנחנו הם האויבים האמיתיים שלנו. ואותנו אנחנו מנצחים, אפילו בקלות.

שיח הזהויות הוא התורה החדשה. אנחנו כבר לא מנסים להעצים אותם כדי שידמו לנו ויצליחו לטפס על השלבים המרוחקים והחלקלקים של הסולם. להפך. אנחנו מוחאים כפיים לתחושות הזהות העצמית שהם מטפחים. כל עוד הדבר נוגע לנשים או ללהט"בים אין שום בעיה בגישה, פרט אולי להשמדה עצמית של סולידריות בין־קבוצתית. אבל כאשר מיעוטים אתניים מוכנסים למשוואה, השמאל מת. אם מהללים טיפוח של פולקלור מיושן כתרבות שוות ערך לכל האחרות, אם מוקירים את המנהגים שמוחזרים וממוחזרים מימי האופל של דיכוי נשים, הריגת הומואים, כיבוד הפטריארכיה והתגמדות מול כוחות עליונים – ההיגיון אובד. בלעדיו, השמאל לא יכול להתרומם. כאן, בארץ, מחיאות הכפיים ל"מזרחיות" המזויפת ואפס המלחמה מול הדת הם כניעה מוחלטת. הרכנת הראש בפני הבורות, וכיבוד עולם הדת והמסורת הם המתכון הטוב ביותר לשימור שלטון הימין.

איור: ניר גולן

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

שתף