הבא בתור הוא סוס (מצויר): הדור החדש של סדרות האנימציה // מאת מעין רודה

0

פה ושם עדיין אפשר למצוא אותם, כיסי התנגדות אחרונים. כשאתם מספרים להם שהסדרה האהובה עליכם מלאה בחיות מדברות הם חושבים על פלוטו וגופי, כשאתם מספרים על סצינה עמוקה במיוחד בעולם מאויר הם יחשבו על 'בת הים הקטנה'. הם קוראים לסדרות אנימציה "סרטים מצוירים", ובטוחים שמה שלא מגיע ב־HD בשר ודם הוא לילדים או לגיקים. הם הולכים ונכחדים, אבל אם תקשיבו היטב, אולי תוכלו לשמוע אותם אומרים שטויות מוחלטות.

כי הסדרה הכי טובה שיש בטלוויזיה כרגע היא אכן סדרת אנימציה. לא משנה אם אתם מאנשי 'בוג'ק הורסמן' המהורהרים, 'פה גדול' מוכי טראומות הנעורים או 'ריק ומורטי' המופרעים. אם אתם צופים בסדרות הדור החדש של האנימציה, אתם כבר יודעים שזה כלי טלוויזיוני מופלא, שמאפשר לעשות ככל העולה על הדעת, בגבולות ההיגיון או מחוצה לו. עד כמה שזה נשמע מוזר, סדרות האנימציה האלה מקרבות את הטלוויזיה הרבה יותר לפילוסופיה או לשירה, ומתנתקות מחוקים מוכרים של דרמה טלוויזיונית סטנדרטית.

 

'בוג'ק הורסמן': הסוס החופר

העונה הרביעית של 'בוג'ק הורסמן', המשודרת בנטפליקס, היא שיא של שימוש באנימציה למטרות חפירה כואבת בנפש. בוג'ק, סוס בגיל העמידה שתהילתו מאחוריו, הולך כבר שלוש עונות במעגלי הייאוש. בכל פעם שהוא מנסה להשתפר הוא נכשל, וכמו בפתיחת התוכנית – חבריו, שמתפקדים טוב ממנו במסגרת הייאוש האנושי, מסתכלים בו טובע בתוך הבריכה שלו עצמו. בעונה הזו שִכלל יוצר הסדרה רפאל בוב־ווקסברג את הדמויות, והפך אותן לפילוסופיות ממש.

"חתיכת חרא. חתיכת חרא מטומטם. אני חתיכת חרא מטומטם. אבל לפחות אני יודע שאני חתיכת חרא מטומטם. זה לפחות עושה אותי טוב יותר מכל חתיכות החרא שלא יודעות שהן חתיכות חרא. או שאולי זה גרוע יותר?". ככה נפתח פרק 6 של העונה, 'חתיכת חרא מטומטם'. דיאלוג בן שתי דקות של בוג'ק עם עצמו, שבו מנסה הסוס להרים את עצמו לפעולה יומיומית כמו להביא חלב, שמסתיימת בתהייה "לא, לא מגיע לך למות צעיר, רק הגדולים מתים צעירים. הו, עכשיו אתה פתאום חושב שאתה צעיר?". וכמו שבסרט אימה טוב הטריק של לומר לעצמך שמדובר רק בסרט לא מונע את הפחד, גם כאן, הידיעה שמדובר בסוס מצויר לא מונעת מהאמת לגרד את הנשמה. ואת כל כך רוצה לדעת מה יהיה סופו של הסוס, ואיך יסתדרו הדברים לחתולה, ומה יהיה על דיאן ועל נישואיה ללברדור מיסטר פינאטבאטר. מתי בפעם האחרונה השתוקקתם לדעת איך נגמרת סדרת אנימציה? אולי רק בקיץ ההוא, שבו הייתם חייבים לדעת אם מרקו אכן יפגוש את אמא.

כך, בעוד הדרמות הטלוויזיוניות שבהן מככבות דמויות אנושיות מתחרות ביניהן על מי נעשית מופרכת יותר, גרנדיוזית יותר ומלאה יותר בעירום, דווקא סדרות האנימציה מתכנסות לתוך הנפש. אבל סדרות האנימציה עברו עוד שלב ביניים בדרך, עד שהפכו לשירה טלוויזיונית מלאה במסרים עמוקים החבויים בין שורות התסריט.

סדרות האנימציה בטלוויזיה היו, ובמידה מסוימת הן עדיין, מונופול של ילדים. אמנם יש מספר לא מבוטל של סדרות אנימציה למבוגרים, אבל סביר שיש יותר אנימטורים שמציירים נסיכות מקפצות מכאלה שממציאים מיקומים מקבילים כמו ב'ריק ומורטי'. את הסדרה על הגאון ריק ונכדו מורטי תמצאו ב־Adult Swim, רצועת השידור למבוגרים של Cartoon Network. משבצת השידור הלילית הזו נוסדה ב־2001, כשהבינו בערוץ שחבל לבזבז את שעות השינה של הילדים, וחיפשו תכנים מתאימים לקהל הערני. התוצאה היא סדרות הרבה יותר אפלות, שמכולן בולטת בעיקר 'ריק ומורטי', אבל גם 'רובוט צ'יקן', סדרת המערכונים של סת' גרין, או מר פיקלס, על כלב שטני במיוחד.

 

'משפחת סימפסון': המלכה האם

אבל כמו שבמוזיקה אין חולק על כך שהמלכה היא מדונה, כך גם אין חולק שהמלכה של סדרות האנימציה, המהפכנית ופורצת הדרך מכולן היא 'משפחת סימפסון'. היא כבר לא ילדה, ועונתה הבאה תהיה ה־30 שלה. המשפחה הצהובה היא הסדרה הראשונה שדיברה בשתי שפות – האחת לילדים ולנוער, והשנייה למבוגרים. ילידי שנות ה־80 עוד זוכרים את הקלפים של הסימפסונים שהיו קונים במכולת, אבל עם 28 השנים שחלפו מאז עלתה לאוויר, היא הפכה באופן מובהק לסדרה למבוגרים, מתבגרת לצד הצופים שראו אותה לאורך כל התקופה.

בדומה לסיטקומים של הניינטיז היא השתדלה לעסוק בנושאים של היומיום, אבל ההומור – ולא ההגות – היו המניע שלה. במידה מסוימת, האנימציה בעשור ההוא הייתה התפתחות של ז'אנר ה־cartoon, ולא של הדרמה הטלוויזיונית. סדרות כמו 'רן וסטימפי', 'מפלצות אמיתיות' ו'החיים המודרניים של רוקו' היו ההגדרה של "סרטים מצוירים למבוגרים", בעיקר בגלל הסגנון הפרוע, ופחות בגלל התוכן הבוטה.

ואז הגיעה 'סאות' פארק'. לא רק שהיא לא הייתה סדרת אנימציה לילדים, היא אפילו הייתה סדרת אנימציה שילדים ממש לא אמורים לראות. הלהיט הראשון למבוגרים בלבד באנימציה הכי בסיסית שניתן לדמיין. וכל זאת בזמן שאולפני קולנוע כמו דיסני, פיקסאר (שלימים התאחדו) ויוניברסל מתחרים במי יוכל ליצור סרט אנימציה מוחשי ככל הניתן. דווקא תוכני המבוגרים המאוירים מעולם לא ניסו להידמות למציאות. להפך, הם השתמשו באנימציה כעוד כלי להעברת המסר.

אם תנדדו בשעות היום לערוצי הילדים, תגלו ש'הדרדסים', 'נילס הולגרסון' ואפילו 'הדבורה מאיה' זכו לגרסאות אנימציה הרבה יותר מתוחכמות. לא עוד דמויות חד־ממדיות שרצות על רקע קבוע. בנילס, מולי האווז נראה הרבה פחות כמו אגדה והרבה יותר, ובכן, כמו אווז. מי שבמשך עשורים גדל על אותה אנימציה בסיסית ימצא את העושר הגרפי קצת מעיק וכבד, ואולי זו סיבה נוספת שבסדרות שמיועדות לאותו קהל מבוגר, האנימציה היא כלי ולא העיקר. את השפה הטלוויזיונית אנחנו מכירים מילדות, ורק המסר הוא זה שהשתנה ונעשה חכם ומלא תובנות.

איור: Lilia She

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף