האם התקשורת העולמית באמת נגד ישראל?

0

איור // דניאל גולדפרב

ניקולס טטרו צוחק בקול רם. מי שהיה ראש איגוד העיתונאים הזרים בישראל, יושב עם הטאבלט שלו בפלורידה, מקשיב לשאלותיי בשיחת סקייפ ופשוט נקרע מצחוק. "תגידי, את באמת
חושבת שהסיפור שלכם עוד מעניין מישהו? ישראל כבר מזמן לא מככבת בשיחות ברזייה". מי עוד מדבר ליד הברזייה, אני שואלת בבדיחות, מנסה להציל משהו מהכבוד האבוד.
ההפצרות לנסות לגרד את הכבוד הזה מטטרו, ששימש במשך שנים ארוכות עיתונאי במזרח התיכון וטיפל בסיקור האזור גם כעורך בכיר בסוכנות הידיעות הבין־לאומית AP, עולות בתוהו. כשאנו מנסים לברר איפה אנחנו נמצאים בקו שבין "כולם אנטישמים, כל העולם נגדנו" הקלאסי, לבין "המצב דווקא סבבה, חולים על ה'חוצפה' הישראלית ומעריצים את הסטארט־אפ ניישן שלנו", התשובה היא בכלל אחרת לגמרי.

"זה לא רלוונטי", אומר טטרו, "אתם הפכתם ללא רלוונטיים. לאמריקאי הממוצע כבר לא אכפת מישראל. מדובר תמיד באותן סוגיות ואין בהן התקדמות. הרי את הפתרון מצאו כבר לפני שנים – רק שאף אחד לא מוכן לחתום עליו. אפילו פוליטיקאים מתרחקים מהסוגיה הרעילה הזאת, תראי מה קרה למשל לג'ון קרי. בשורה התחתונה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני כבר לא מרגש פה אף אחד, הפכתם למוקש נעל".

האבחנה שלו לא מפתיעה את מי שעוקב אחרי התקשורת העולמית. בתקופות אחרות, דיווחים מישראל פתחו מהדורות חדשות בין־לאומיות על בסיס כמעט יומי. אבל בשנים האחרונות, כתבים זרים בארץ מתקשים לקבל זמן מסך או נדל"ן מודפס ואינטרנטי לסיפורים מהאזור. ובאמת, מה כבר נשאר לנו למכור לעולם? מזמן אין פה מלחמות או פיגועים, הכיבוש הפך בדעת הקהל מבעיה בוערת לעובדה מוגמרת (מה שלא מטה את הכף לטובתנו, כמובן). ומה שנראה היה כשחר של יום חדש, הפך לערב אפרורי ומשעמם של פסאודו משאים ומתנים, ספינים ותדרוכים בעילום שם. ישראל היא כמו הדיווח שצעק "זאב זאב". אולי הזאב אמיתי, אבל הוא כבר מזמן חדשות ישנות.

רוצים לקרוא עוד מכתבתה של גבי גולדמן? הירשמו לקבלת מגזין מתנה

שתף