האם האינדי רוק מת? // ירון טן ברינק

0

"המילה 'אינדי' הפכה חסרת משמעות.

השתמשו בה כל כך הרבה, עד שאנשים חושבים שזה פשוט אומר 'זמר עם שיער ירוק'"

(מוריסי)

.

בראשית היה האינדי. וכולם ידעו מה זה אינדי. זה היה שיער פרוע, זה היה גיטרות מחוספסות, זה היה לוק מטונף. זה היה מגניב. זה היה עצמאי. זה הריח כמו רוח נעורים. כולם ידעו גם מה לא היה אינדי. זה לא היה חברות תקליטים גדולות. זה לא היה תאגידי בידור ענקיים. זה לא היה סופרסטארים מעוצבים עם להיטים מלוטשים. כאלה היו פני הדברים באייטיז, זמנים פשוטים, כשז'אנר היה ז'אנר ובתקליט היה חור.

כל זה חלף כמו דמעות בגשם, אבל עד לעשור האחרון תופעת האינדי שמרה על זהותה התרבותית והשתדלה לא לבלבל את המוח יותר מדי: לייבלים עצמאיים שחררו אל העולם מוזיקה עצמאית של מוזיקאים עצמאיים שהעדיפו להישאר מחוץ לטווח השליטה של תעשיית הלהיטים המסחרית, החל משנות ה־50 של המאה הקודמת עם פרוץ הרוקנרול ודרך עשורים ארוכים בהם שימש האינדי אלטרנטיבה ברורה למאזינים וליוצרים מחוץ למיינסטרים. עכשיו זה נגמר.

החל מאלביס פרסלי בראשית דרכו, עבור בנירוונה ובבעיטה שנתנה לרוק בניינטיז, ועד לרדיוהד ולפוש שנתנה לאקספרימנטים שוברי ז'אנר, האינדי ידע מיהו ומה הוא רוצה להיות כשיגדל. והוא גדל. וגדל. וגדל. וככל שגדל, הלך ואיבד עמוד התווך התרבותי הזה את תמצית מהותו המקורית. אף אחד לא יודע יותר מה זה אינדי. משבר.

.

"אני מרכיב משקפיים ולובש חליפות, אז אני מניח שאני מוזיקאי אינדי"

(סטיבי ג'קסון, בל וסבסטיאן)

.

תרבות האינדי התעצבה במיטבה בתפר שבין שנות ה־80 וה־90, לצד צמיחתו של האינדי בקולנוע, כשמאות לייבלים עצמאיים שברו את שוק המוזיקה ואפשרו לדור שלם של יוצרים לבטא קול אחר, אמנותי יותר, מסחרי פחות. העובדה שחברות תקליטים קטנות כמו Sub Pop, 4AD ו־XL Recordings זכו בכל זאת להצלחה מסחרית לא קטנה הייתה הדלק שהתניע מהפכה תרבותית והצמיח ז'אנרים פופולריים חדשים כמו גראנג'־רוק, היפ־הופ, האוס וטכנו.

זה לקח קצת יותר משני עשורים, אבל משהו דרמטי השתנה: ב־2013 עמד נתח השוק של הלייבלים העצמאיים על כ־35% מסך מכירות המוזיקה בעולם, יותר מכל אחד מתאגידי הבידור הגדולים שחולשים על הביזנס בנפרד. האלטרנטיבה ניצחה את המיינסטרים. המהפכות המוזיקליות הגדולות של המאה ה־20 התחילו אינדי וזלגו לאטן אל תוככי השואוביז, מחדירות לתוכו את הווירוס הרעיוני לפיו מעורבותן של מה שנקרא פעם "חברות התקליטים הגדולות" אינה הכרחית להצלחה.

"מה שהאינדי רצה זה לתת בית למוזיקה שלא מסתדרת עם השטאנץ של חברות התקליטים", מזכיר אייל (קוואמי) פרידמן, מייסד רדיו 'הקצה' ומוזיקאי אינדי בפני עצמו. "האתוס הזה ניצח. יש לנו בזכותו יותר פופ טוב, יותר רוק טוב, יותר היפ־הופ טוב. העובדה שהמונח עצמו דולל ואולי איבד מהמשמעות המקורית שלו לא באמת משנה שום דבר. גם אם אלבום המיינסטרים הכי נמכר של העשור הוא אינדי, תמיד יהיו מאזינים ומוזיקאים שימשיכו לנופף בדגל הזה, שאתה לא חייב להתיישר לפי נוסחאות, שאתה יכול לעשות את זה בעצמך, שאתה לא צריך למכור את עצמך לאנשים עם סיגרים וחליפות כדי להגיע לקהל".

ובאמת, בעוד תעשיית המוזיקה הבינלאומית עדיין מתעקשת לייצר את ה"בריטני ספירס הבאה" ואת ה"ג'סטין ביבר הבא", מיליוני צעירים בעולם ממשיכים בחיפוש אחר אותנטיות, אחר הסצנה הנכונה ואחר הדבר הגדול הבא, כמו שהאינדי לימד אותם. הרעיון לפיו אינדי הוא המיינסטרים החדש קיים, בצורה כזו או אחרת, לפחות מאז שנות ה־90, וביתר שאת מאז התפצל לתתי־ז'אנרים כמו אינדי־פופ, אינדי־היפ־הופ ואינדיטרוניקה. אבל כאן טמונה גם הבעיה: להיות אינדי זה מגניב. להיות מיינסטרים זה לא מגניב. אינדי־מיינסטרים זה וואחד דיסוננס.

.

"ריאליטי בטלוויזיה זה קצת כמו סצנת האינדי במוזיקה:

המקום שבו אופורטוניסטים נהנים לחשוף אופורטוניזם"

(דיאבלו קודי, תסריטאית 'ג'ונו')

.

אתר ביקורת המוזיקה 'פיצ'פורק' היה מקדש אינדי בינלאומי ורב־השפעה שעלו אליו מיליונים לרגל כדי לקרוא טקסטים נוזליים ומלאי הייפ על המוזיקה שחייבים לשמוע. באוקטובר האחרון הוא נמכר לענקית ההוצאה לאור קונדה נאסט, שעומדת מאחורי מגזינים ממוסדים כמו 'ווג' ו'ואניטי פייר'. היה זה אות ומופת לכך שהפוטנציאל המסחרי של תרבות האינדי עלה לליגה של הגדולים, אבל גם סוג של גול עצמי מול משתמשיו המעודכנים.

'פיצ'פורק' כבר נחשב פאסה בקרב קהילות ההיפסטרים זה זמן מה, ועם מכירתו לתאגיד המו"לות הוא עשוי להפוך למוקצה מחמת מיאוס ממש, כי אין דבר שתרבות האינדי אוהבת יותר מאשר לקבוע מהו אינדי אמיתי ומה לא. הדיון המבלבל הזה יכול היה להישאר בשוליים, אלא שמדובר כבר בכסף גדול ובסוגיה מרכזית וקריטית לתעשיית המוזיקה העולמית שמתקשה להתאושש מהמשבר אליו נקלעה בסוף שנות ה־90. המסקנה בקרב רבים היא שהאינדי, במהותו המקורית, חדל מלהתקיים.

בשיחה ויראלית שנערכה תחת מטריית אתר התרבות 'Mic', הפכו לאחרונה בסוגיה סולן הרכב האינדי־רוק המצליח ומפייר וויקאנד, עזרא קוניג, והבלוגר הפופולרי קארל שמאחורי המותג 'היפסטר ראנאוף' (ז"ל). "העולם אמר את דברו", טען קוניג, "והוא מעדיף מזויפים אמיתיים על פני אמיתיים מזויפים. האינדי של העשור הקודם היה מלא באמיתיים מזויפים. הדיכוטומיה של חובבני/מקצועני הושמדה. הסלבריטאים הכי גדולים מפגינים עכשיו את הפתיחות, הפגיעות וה'אמיתיות' שפעם אפיינה אינדי של חדרי שינה. המוזיקאים הכי קטנים נשענים עכשיו על כסף של תאגידים גדולים. כל הדואליות הישנה מעורבבת".

אולי קל לקוניג לומר זאת ממרומי מצעדי הפזמונים והמכירות (האלבום האחרון של ומפייר וויקאנד כבש את פסגת מצעד הבילבורד, שהוא תו התקן הרשמי של התעשייה להצלחה מסחרית), אבל יש משהו בדבריו. הגבולות היטשטשו. העשור הקודם התאפיין בזליגת ז'אנרים זה לתוך זה וערבולם לכדי פצצות מצעדים חכמות, כמו גם בנסיגתו של הרוק כז'אנר דומיננטי, כמו גם בפלישתם של אקספרימנטים מוזיקליים קיצוניים נוסח רדיוהד אל לב המאפליה של אייטיונז.

"אני לא יודע איזה מקום יש ל'אינדי' בעידן החדש", סיכם קוניג. "זה מרגיש כמו קונסטרוקציה כוזבת. הוא לא נשען על הנרטיב הדומיננטי של סלבריטאות בעידן המידע הקפיטליסטי, אבל הוא גם לא מאתגר את הנרטיב הזה. אינדי הפך להיות הצורה המוזיקלית של הליברליות המתונה". במילים אחרות, האינדי כתופעה תרבותית הפך ליאיר לפיד של המוזיקה: סחי, צפוי, נפוח מחשיבות עצמית מעושה. וזה, כמובן, הכי לא אינדי.

.

איור: ענת ספרי

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף