ד"ר טאוב ומיסטר ימיני // יונתן שם־אור

0

זה התחיל נכון. בן דרור ימיני, עוד בימיו ב'מעריב' המנוח של נמרודי, החליט שנמאס לו. אולי זה קרה כשהיה שם עורך מדור הדעות, שני עמודים שמולאו שוב ושוב באותן עמדות שנוסחו קצת אחרת. ימיני הוא משפטן. אין ספק שזיהה את הבעיה העיקרית של הפובליציסטיקה. הכותבים הפכו לפרקליטים. הלקוחות שלהם הם רעיונות ותפיסות עולם. הנימוקים שלהם הם עדויות ותקדימים שמסייעים ללקוח, לא לאמת. לא בהכרח.

ימיני, תומך ברעיון שתי המדינות ולכן צפוי להגן על עמדות השמאל, החליט להפסיק את משחק הפרקליטים. הלקוחה שלי, טען, היא האמת. והאמת שסופרה ומסופרת על ידו מאז ועד עכשיו (כיום ב'ידיעות אחרונות') היא שהפלסטינים רוצים אותנו בים. העבודה העיתונאית שלו היא שטף של עובדות שמוכיחות כי הפלסטינים הם חארות, שקרנים, מסיתים, רוצחים וסוגדים למוות. כל העובדות שימיני מביא הן אמת. אבל לא כל האמת.  

גדי טאוב, סופר ודוקטור להיסטוריה, כותב ב'הארץ'. גם הוא בעד פשרה טריטוריאלית, גם הוא נגד כלכלה חזירית, אבל גם הוא, בדיוק כמו העמית מ'ידיעות', תוקף את שתיקת השמאל נוכח פשעי ערב. בעזרת שיטת הניתוח והרפרורים שנלקחה מהאקדמיה, הוא מוכיח שוב ושוב את השמיעה הסלקטיבית של השמאל. תקשיבו, הוא מריץ את טקסט השלום של אבו מאזן, תראו איך הוא מורח אותנו עם זכות השיבה. הוא אומר שזו בעיה שתיפתר בהסכמה על יסוד החלטה 194 של האו"ם. אתם קוראים "הסכמה" ומתמוגגים – אם לא נסכים, איך יחזרו הפליטים – ואתם לא בודקים את ה־194. שם נאמר שכל פליטי 48' חוזרים. כמה סתומים אפשר להיות.

הם באים בשם האמת, ימיני וטאוב, לא מטעם המחנה שאליו הם שייכים. אבל אם ימיני וטאוב, כמו לואיס וקלארק שחיפשו את הנתיב למערב האמריקאי, היו מגששים אחרי המעבר הסודי אל ארץ האמת האובייקטיבית, הם היו מנתחים גם את האמירות והמעשים של ממשלת ישראל. אומרים בבר־אילן "שתי מדינות", אבל ההמשך תמיד מסביר שמדובר במדינה ישראלית חמושה, ובפלסטין מרוטה ששרה 'התקווה' ועושה מה שהאדונים מבלפור אומרים לה. האמת היא ששני הצדדים מתכרבלים במצב הקפוא, המנהיגויות בעזה, בירושלים וברמאללה שורדות ככה, וכל שינוי יחסל את סיבת הקיום שלהן.  

פעם, המותג היה חזק מהכותב. עכשיו, הרשת הפכה את זה. 70% מהידיעות והכתבות של העיתונים נצרכים בבודדת, על הפידים. למי אכפת מאיפה זה בא. וואלה או ynet, 'הארץ' או 'מקור ראשון'. המותגים התאדו. רק הכותבים המובחנים נותרו. עכשיו הם המותג. עכשיו הם אלה שצובעים את הפלטפורמה הדהויה. ימין או שמאל, דתי או חילוני, פמיניסטית או בורגנית. כולם יודעים, במהירות העפעוף, מה מחכה מתחת לכותרת. זה חלק מהמיתוג. כאשר קוקה קולה שינתה פעם את הטעם, היא חוותה נטישה המונית.

ימיני וטאוב התחילו עם חיפוש האמת, ונתקעו, בדיוק כמו גדעון לוי ושמעון ריקלין, במיתוג העצמי. שת"ב, שמאל תומך ביבי. שמאל שמוכיח, בדיוק כמו ניצי הימין האידיאולוגי, שאין שם עם מי לדבר, ואין על מה לדבר. והעיקר – ככה אנחנו מוכיחים שאפשר להיות גם שמאל וגם לאומי.

זה הוכח מזמן. הייתה פעם אפילו מפלגה כזאת שכבשה חצי עולם. המפלגה הלאומית־סוציאליסטית.

צילומים: תומר אפלבאום, גיל אליהו, 'הארץ'

שתף