בזכות הנורמליות // תמר אסרף על ההתיישבות ביהודה ושומרון

0

שני קרוואנים ועז? זה כבר מזמן לא מה שתמצאו על גבעות השומרון. 50 שנה למלחמת ששת הימים, וההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון שינתה פניה. את האשקוביות והקרוואנים החליפו וילות יפות, כשבשנים האחרונות המחסור בקרקע והליכי הרישוי והתכנון המסורבלים הביאו רבים לחפש פתרון דיור מזרחית לקו הירוק. הביקוש עלה, כמות הבנייה ירדה והמחירים, בדומה למקומות אחרים, עלו. זוגות צעירים מכל רחבי הארץ גילו שלקנות בית ביו"ש זה לא מה שהיה פעם. רשת הכבישים קירבה את יו"ש למרכז, ובאחת הגבעות הנידחות, הרחק מגושי ההתיישבות, אי שם בגובה של 800 מטר מעל פני הים, כבר מכרו בית נחמד בקרוב ל־2 מיליון שקל.

אצולת הגנרטור שיישבה את ראשי ההרים יודעת לספר לדור החדש על ימים ללא חשמל ומים, על שנים ללא כבישים ומכולת, על הסתפקות במועט ושמירות בלילה. על מסירות אינסופית ותנאים לא תנאים, כיאה לחלוצים אמיתיים. אצולת הגנרטור גם ידעה לחלום על נורמליות, הם קראו לזה "חזון המיליון" – מתי יגיעו ההמונים? מתי נחיה כאן כמו בכל מקום אחר בארץ?

כשבאנו לגור ביישוב עלי, ב־1996, ידע מזכיר היישוב לספר לנו על מרכז קניות שיקום, ועל בתי קולנוע ואולם אירועים, על שכונה שתיבנה שם ושם ושם, ועל אלפים שיגיעו להתיישב. הם חלמו אז בענק. חוץ מבתי הקולנוע, הוא לא ממש אכזב. באותן שנים חיו כ־100 אלף יהודים ברחבי יו"ש; היום כבר מתקרבים לחצי מיליון. רק שדור המייסדים לא הביא בחשבון שהנורמליות הזו תביא איתה גם דרישה לתנאים נורמליים. כשקונים בית בהרבה מאוד כסף, מצפים למים זורמים, לחשמל, לתחבורה ציבורית, למקום במעון, למרכז קניות. את זה ההתיישבות ביו"ש עדיין לא מצליחה לספק בחלק ניכר מהמקומות. המאבק על קיומה, היעדר תכנון כתוצאה מהקפאת הפיתוח, והעליות והירידות בהתאם לאופק המדיני, יוצרים מצב שבחורף קופץ החשמל, בקיץ אין מים, וטרמפים הם הדרך הכי מהירה ולעיתים היחידה להגיע ממקום למקום. במעון אין מספיק מקום לכל הילדים, בתי הספר והגנים עובדים בקרוואנים ישנים כי אין "חוט לבלון" (מונח שתוכל להסביר לכם המשנה ליועמ"ש דינה זילבר). אלו רוצים להרחיב, ההוא רוצה לבנות יחידת דיור, אלו רבים על השיפוץ אחד של השני, ולהם נמאס לחנות רחוק מהבית – וכולם יחד תקועים. דרישות נורמליות במציאות לא נורמלית. הנורמליות הביאה איתה הרבה אנשים שמוכנים להיאבק על מה שחסר להם, אבל קשה מאוד לגרום להם לצאת להפגנה כשמפנים איזה יישוב קטן אי שם, וגם זה – מתברר – נורמלי.

הקושי מצמיח כוחות. תחושת השליחות הלאומית מייצרת מוכנות לשלם מחיר גבוה ברמה האישית. המוכנות להיאבק מופיעה רק כשקיים קרב על החיים עצמם. היעדר הנורמליות מוליד דברים גדולים, הוא מקים יישובים ובונה קהילות תומכות. החוסר מוליד חסד, הריחוק הגיאוגרפי מביא עזרה הדדית, הכאב והאובדן יוצרים שותפות שאין דומה לה. אבל בלי נורמליות אי אפשר להביא המונים, הם יגיעו כשהתנאים יהיו טובים יותר, ואיתם יגיע גם הרצון הטבעי לאיכות חיים.

ההתיישבות ביו"ש נמצאת היום על קו התפר הזה בין החלום לנורמליות לבין ההבנה שיש לה מחיר. בין המאבק על קיומה לבין חוסר המוכנות לשלם את המחיר. ועם כל זאת, אין לי ספק שדווקא הנורמליות, עם כל עוצמת דרישתה לאיכות חיים, היא זו שבעצם קיומה תכריע את המאבק.

צילום: דניאל בר און, 'הארץ'

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף