בזכות אהבת הנשים // יהודה ושומרון // הטור של תמר אסרף

0

אהבתן הבלתי מתפשרת של נשות ישראל לארץ ישראל לא התחילה בראשית הציונות וגם לא ביום שבו נוסדה תנועת גוש אמונים. המוכנות של נשים להילחם על חלקן בארץ ישראל התחילה עוד בימי המדבר, כשבנותיו של צלופחד דורשות גם הן לבנות ביתן בנחלה משלהן. כבר אז במדבר, רגע לפני שאמורים בני ישראל להיכנס לארץ, אומר הקב"ה למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ". אנחנו זוכרים היטב מה קרה בעקבות המרגלים שחזרו וסיפרו כמה רע, קשה ובלתי אפשרי לחיות כאן. בפירושו של הכלי יקר, כותב הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, שחי במאה ה־17, על הפסוק הזה: "…ועל כן אמר הקב"ה לפי דעתי… היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך (הוא אומר למשה)… אתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים".

מאז בנות צלופחד ועד נשות עמונה, נשים מוכנות להילחם ואף לשלם מחיר כבד על יישוב הארץ. שנה חלפה מאז פינוי עמונה. מי שליווה מקרוב את התושבים על ההר יודע לספר על לילות של ויכוחים סוערים. פעם אחר פעם נשמע קולן של הנשים שלא היו מוכנות לוותר תוך שהן מארחות בביתן עשרות אם לא מאות בני נוער רטובים מלאי בוץ. מבשלות מנקות מאבדות כל פינה אינטימית במרחב הפרטי שלהן. מוכנות לעשות כל מה שניתן כדי לאחוז בארץ, כדי לא לאבד את הבית האהוב.

אפשר לא להסכים עם תושבי עמונה, לא על החיים על ההר וגם לא על המאבק. אך אי אפשר שלא להיות מלאי הערכה על המוכנות שלהם להקריב כל כך הרבה עבור מה שהם מאמינים בו. שנה עברה מאז הפינוי, והמשפחות עדיין חסרות בית. בתוך חדרי המדרשה הקטנים והצפופים מנסות נשות עמונה להמשיך לבנות את ביתן החדש. מנסות לשמר את התא המשפחתי, בתנאים לא תנאים, כשמחלון חדרן הזמני נשקף לו ההר שהן כל כך אוהבות ונאלצו לעזוב בכאב ובצער גדול.

הייתי שם על ההר בעת הפינוי, שותפה לכאב הגדול של הרס מיותר כל כך. הייתי בטוחה שכל מי שראה את מראות הפינוי יחוש חמלה כלשהי על אלו שנעקרו מבתיהם. לצערי, טעיתי.

בכניסה לתערוכה 'עדות מקומית' שבמוזיאון ארץ ישראל הוצבה תמונת השנה. תמונה מעמונה ולצידה דבר האוצרת, ורדי כהנא. "מחזה אבסורד", היא כינתה את הפינוי. "תמונת סיום בהצגה גדולה שסופה ידוע מראש". כמה זלזול והשפלה. בסוף דבריה היא אף טרחה להזכיר פינוי אחר. זה שהתרחש במקום לא חוקי אחר. "אום אל־חיראן לא היה הצגה לתקשורת: אלה החיים עצמם וגם המוות", כך כתבה.

חשבתי על האישה הזו שלא הצליחה לאצור בתוכה ולו מעט מהכאב של נשות עמונה. שלא הצליחה לכבד ולו במעט את העובדה שעבורן זו לא הייתה הצגה. חשבתי על נשות עמונה ועל מסכת נשים שבמשנה, אותה מסכת שמכונה 'סדר חוסן'. כי התערוכה עוד רגע תרד מהבמה, אבל חוסנן של נשות עמונה יקים בתים חדשים בארץ ישראל, ביישוב חדש שנבנה בזכות מאבקן.

.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף