בדידותו המסוכנת של נתניהו // רותם דנון

0

"לשכת ראש ממשלה שמתאמצת להשתיק את מתנגדיה, עד שקולם כמעט ואינו נשמע. מאז שאני במפלגה […] מנהיג שהיו על החלטותיו כל כך הרבה ערעורים בצנעה, בארבע עיניים ובשש עיניים, כל כך מעט עימותים פומביים וויכוחים על הדרך".

אם תנסו לנחש מיהו נושא הדברים האלה ומיהו נשואם, אולי תהמרו על ישראל כ"ץ או גדעון סער, כשהמבוקר הוא כמובן בנימין נתניהו. אך הציטוט מיוחס דווקא לחיים רמון, שיצא למתקפה חריפה על ראש הממשלה אהוד ברק בואכה בחירות 2001, עם קריסת ממשלת האחרון. הדמיון בין הביקורת על ברק לבין זו שעל נתניהו אינו מקרי. ברק היה מושא הערצתו של נתניהו, פקודו בסיירת מטכ"ל, גם בגלל מתאם לא קטן של תכונות משותפות. האמביציה וההישגיות, החשיבה הפוליטית והאנליטית, והפרנויה מקושרי קשר נגדם.

ברק היה סוליסט, אבל נתניהו הוא כבר גרסה מוקצנת בהרבה. נתניהו הולך לבד, תמיד לבד. גם אם יש נאמנים לצידו, בין אם כאנשי צוות ובין אם כבעלי ברית פוליטיים, הכל מתחיל ונגמר אצלו. היוזמות, התכנונים, ההחלטות. זה נובע מחוסר האמון הטוטאלי שלו באנשים, ובארומת הנכלוליות העולה תמידית ממהלכיו; אבל גם מהתחושה המתעצמת שבחשיבתו ובתפיסתו העצמית ישנה מהמנטרה "המדינה זה אני", שהנפיק להיסטוריה לואי ה־14. מעין תמזוגת של שאיפות אוטוריטריות, משיחיוּת וחשדנות תהומית כלפי כל.

לא רק הצמא המדהים לשלטון מאפיין את ה"לבד" של נתניהו; הלבד – פירושו מלחמה. נתניהו לנצח יהיה בקמפיין, והקמפיין לנצח יהיה שלילי. החרב שלופה תמידית מהנדן, רק השחקנים המגלמים את אויביו מתחלפים. לשם השוואה, חשבו על המורכבות שהייתה בדמותו של אהוד אולמרט. מצד אחד אולמרט השש אלי קרב, המחפש התנצחות טובה; ומהצד השני, אולמרט שאוהב אנשים ואנשים אוהבים אותו, שיודע לעבוד בצוות. נתניהו הוא חד־ממדי בהקשר הזה. רק הוא, לבד, מול כולם; ורק כך, לתפיסתו, יגיע לניצחון ולנחלה. בדד ילך, עם עתיד, עם תקווה, עם חלום.

איכשהו, בדידותו המוחלטת של הרץ למרחקי שלטון ארוכים לא פגעה בו. הווייתו המתמשכת כדמות השנואה ביותר בתוך המערכת הפוליטית, גם מצד מקטרגיו וגם מצד שותפיו, לא מונעת ממנו לנצח ולמשול שנות דור כמעט, במצטבר. גם העובדה שאפילו חנפנים תורנים לא נותרו לו כמעט (אפילו קולם של יובל שטייניץ ואופיר אקוניס נאלם בקדנציה הזו), לא מפריעה לו.

ה"בדד" של נתניהו מכתיב כעת יותר מכל את מהלכיו. מציקה לו העובדה שאינו מצליח לשכתב לבדו את ההיסטוריה כרצונו, בעיקר בגלל התקשורת העוינת שסומנה זה מכבר כאויב. אם לא נותנים לו למשול כפי רצונו, אזי יש בישראל בעיית משילות. אם ממשלת הימין אינה הומוגנית דיה לשיטתו, אזי זהו אינו ימין אמיתי. המלחמה בתקשורת והעיוות המתמשך של שלטון מאשים ומסית, המתנהג שנים כאופוזיציה ("הצבעת ימין, קיבלת שמאל"), מאפיינים יותר מכל את מלכות נתניהו הרביעית. ואלה תוצאה של בדידותו מבחירה. בדידותו המסוכנת.

צילום: דודו בכר, הארץ

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

שתף