אמנון לוי: ילד הולך לצבא

0

בדרך לבקו"ם אורי ביקש שלא נבכה. אמרתי לו שזה אחד המקומות הבודדים שמותר. הוא אמר שאם נבכה גם הוא עלול לדמוע והוא ממש לא רוצה. הבטחתי. נסענו בשקט. הוא, חברתו, אמו ואני. היו פקקים נוראיים, כאילו כל האנשים בעולם הולכים להפקיד שם את הילדים שלהם. התווכחנו על הדרך הנכונה לנסוע. מזל שיש על מה לריב ברגעים כאלה. אשתי אמרה שנחשוב על זה שברוסיה היו נפרדים מהילד לכמה שנים. מדהים מה שאנשים מוצאים להתנחם בו.

בערב שלפני, באו כל החברים להיפרד. הם חבורה מצוינת, הילדים האלה. בנים ובנות, שגדלו יחד, יסודי־חטיבה־תיכון, התפתחו, נחשפו יחד לקסם החברות, נפלאות האהבה ועול ההתבגרות. הם מסורים אחד לשני, חברים טובים, אנשים חושבים, מוסריים, ילדים עם לב ושכל. חלקם כבר מגויס, נתקל במציאות הישראלית, עושה צעדים ראשונים, מהוססים, בעולם המבוגרים. דיברנו על הצבא. הם דיברו. המגויסים כבר דיברו בקיצורי מילים ובראשי תיבות צבאיים. הזהרתי את אורי שאם יגיד מילה אחת בראשי תיבות, אמחק אותו מהצוואה. אורי צחק. הוא ילד הורי, בן לשני הורים קיצוניים בהתנהגותם, מה שעשה אותו מתון וחכם כל כך בכל מה שהוא עושה.

זמן ארוך שתקתי בחברתם. פחדתי שאתחיל לבכות כבר שם, בערב שלפני. לא פחדתי ממה שיקרה להם בצבא, מלחמות וסכנה. עוד לא הגעתי לפחד הזה. הוא עוד יבוא. הייתי עסוק בצער עמוק על הנעורים האלה שלהם, שהולכים עוד רגע להישחק במקום בו הטיפשות והשרירותיות הם הדבר הנפוץ. הצטערתי על האינדיווידואליות המקסימה של כל אחד מהם, שעומדת להיחנק בתוך ים הפקודות והמסדרים והפק"לים. כל החארטה הזו שאנחנו והורינו הולעטנו בה, וגם הילדים שלנו לא ניצלו ממנה. חשבתי שאנחנו הורים גרועים, שלא עשינו כמיטב יכולתנו כדי למנוע את הדבר הזה. הורשנו לילדינו מציאות רעה, כמעט מייאשת. בכל זאת, כשדיברתי, סיפרתי להם כמה אני גדלתי בשירות הצבאי שלי, כמה השנים ההן היו חשובות להתפתחותי האישית. פיקדתי על אנשים. פעם ראשונה שהאמנתי בעצמי. בכוחי. ביכולת לעזור לאחרים. לא שיקרתי. גם זה היה שם, אבל את המחיר הנפשי של כל הצמיחה הזו, הסתרתי.

נכנסנו בשערי הבקו"ם. אוטובוס המתגייסים הנצחי כבר עמד שם, דלתו פעורה, מחכה לילדים היפים האלה. חברים נוספים של אורי הגיעו פתאום, באו לנופף לו כשהוא עולה על האוטובוס. אחד החברים, חייל טרי, הסביר לאורי מה הולך לקרות: האוטובוס נוסע שתי דקות, לא יותר, ואחר כך יורדים ומתחיל חיול ארוך, תורנות מטבח, ייתנו לך טופס, אל תאבד אותו, אורי. זה חשוב. אורי מאבד הכול, חשבתי לעצמי. אין מצב שהוא לא יאבד את הטופס. מה יהיה? מה אני יכול לעשות כדי לעזור לו? ואז באה ההכרה. כלום. הסתכלתי שוב בכעס על האוטובוס המחכה, ונזכרתי בדברים שאמר פעם שמעון פרס באחת העצרות לזכר יצחק רבין. "בישראל קיים מעמד אחד שאין דומה לו בעולם: זה האוטובוס הצפוף במתגייסים חדשים, שחונה ביום הגיוס בבסיס קליטה ומיון. ולפתע הוא מתחיל לנוע ומתרחק עם הילדים שלנו. זהו רגע שכל אם מוחה דמעה. כל אב נושך שפתיים. זו אינה רק נסיעה אל הבסיס הסמוך, אלא מסע לפרק חיים חדש על חוויותיו וסכנותיו. אנחנו, ההורים, שלבנו עצר מלפעום אז באותם רגעים, שנשימתנו נעתקה, חולמים לראות את האוטובוס המתרחק, מתקרב אל השלום".

כך פרס בלשונו שלו. חשבתי שהמילים של הנשיא לשעבר פיוטיות, משכרות, אבל גם משקרות. האוטובוס הזה לא נוסע אל השלום, והמילים המתוקות האלה גורמות לנו לשתף פעולה, להשלים עם מצב שאסור להשלים איתו. הן מניעות אותנו לקבל כאפשרי מצב בו אנחנו מקריבים את שנותיהם היפות ביותר של ילדינו למולך המלחמה. מפתות אותנו להשתתף בעקידת יצחק.

אחד החברים של אורי שקרא את מחשבותיי אמר שזה יום קשה אבל המטרה ראויה. עניתי לו שאני כבר לא בטוח. אורי – אמרתי כבר שהוא ילד הורי – אמר לי שאני בטוח, ומדבר רק מהתסכול והחרדה עכשיו.

חיכינו שהלוח האלקטרוני יכריז על תורו של אורי לעלות. עישנתי בשרשרת. אורי אמר שזה לא לגילי לעשן כך, והגיע הזמן שאפסיק. אמרתי לו שלא יגיד לי מה לעשות, הבן שלי מתגייס היום. אחרי חצי שעה הופיע השם של אורי על הלוח. הגיע הרגע. צריך לעלות על האוטובוס. לחשתי לו שלא יתייאש. שלא תיפול רוחו. נכון, בצד השני של הכביש ימצא הרבה טיפשות ואטימות, אבל יהיו גם רגעים יפים. ובסופו של חשבון יש שם בני אדם. אנשים. ובמקום שבו יש אנשים, אפשר להישאר איש. הוא שאל אם אני מעודד אותו או את עצמי. עניתי לו שלא יתחכם. לא עכשיו. חשבתי על זיו העלומים הנהדר, שמתבזבז על מקום כל כך מיותר.

ואז בכיתי.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

שתף