איך פרצה האישה הסוררת והמורדת את גבולות המיינסטרים הישראלי

0

העולם הגברי לא סובל נשים מרדניות, אבל מאוד נמשך אליהן.

נשים טובות ומסורות, המצייתות ללא עוררין לתכתיבי הגברים במיטה, במטבח, בחדר האורחים, במקום העבודה וברחוב, מקלות לכאורה על חייהם של זכרים שתלטניים המעוניינים בחיי שגרה נצלניים, נוחים ומשעממים.

לעומתן, נשים המבקשות לפרוק עול נתפסות בקרב גברים כמסוכנות, מאיימות, מטרידות, ומציבות בפניהם אתגרים מלהיבים במיוחד: אילוף הסוררת והכנעת המורדת.

כשיעל התנ"כית מתגייסת למשימה מול סיסרא, מתואר מעשה הרצח האכזרי בהנאה תוך שימוש בתיאורים גרפיים: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים – יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי […] וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ". סרט האימה הזה אף מתאר כיצד ערוותה הנקמנית הפכה ממושא תשוקתו של סיסרא לאתר קבורתו: "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד". בתקופת הרנסנס והבארוק נטו הציירים לאפיין את יעל כבעלת חזה שופע ומחשוף נדיב הממחישים לא רק את המוסכמות האסתטיות של אותה תקופה אלא גם את הפנטזיה הגברית להיות מושפל על ידי אישה פראית.

מאות שנים לפני זוועות דאעש, עשרות אלפי נשים סוררות ומורדות – בעיקר מכשפות, לסביות ויהודיות שנחשדו ככופרות – הועלו על המוקד בידי האינקוויזיציה. המפורסמת ביניהן היא ז'אן ד'ארק, שעמדה בראש צבא קטן שביקש למרוד בכיבוש הבריטי בצרפת בימי הביניים, ושילמה על כך בעינויים קשים עד שריפתה בחיים. ביות אכזרי אחר של המרדנית מופיע אצל שייקספיר, שמתאר ב'אילוף הסוררת' כיצד האציל פטרוקיו מהעיר פדובה מכניע בשבט לשונו ובקסמו האישי המתפרץ את קתרינה חסרת המעצורים.

האישה המרדנית חלחלה גם לתרבות הפופולרית העכשווית. רוזאן בר, למשל, עשתה הון מהדמות שגילמה בסדרה הנושאת את שמה – אישה יצרית בעלת לשון צינית. להבדיל, נטייתה של מיס פיגי, חזירה שופעת וכחולת עיניים, לאלימות נרקיסיסטית התרסנה רק ברגעים נדירים שבהם קרמיט, צפרדע רופס, מפוחד ובעל פפיון, הצליח להשביע את גחמותיה.

תנועות מהפכניות ברחבי העולם מאדירות נשים חסרות מעצורים, אמיתיות או מדומיינות, שמבטאות בגופן וברוחן את רוח השינוי ואת יכולת העמידה האיתנה של האומה כולה מול אויביה. ציורים ואנדרטות רבות בבריטניה מתארים את בריטאניה, דמות נשית מיתולוגית שבידיה מגן שעליו מוטבע צלב וכידון תלת־ראשי של נפטון, ולצדה יושב אריה. בניגוד לשימוש השמרני בדמותה של בריטאניה לחיזוק המלוכה, הרי שבצרפת מסמלת מריאן את המהפכה הצרפתית ואת קריאתה לשוויון, אחווה וחופש באמצעות הגוף הנשי הצעיר והרענן תוך התמקדות בחזה החשוף הממחיש הקרבה ונועזות, ומרדנות שאינה מאיימת על הגברים אלא מלהיטה את חושיהם ומזקיפה את כידוניהם המשתוקקים להינעץ בבשר המדמם. אין זה מפתיע שניסיונות לעצב גרסה יותר שמרנית, בוגרת, לבושה ורכוסה עד צוואר של מריאן זכו לפופולריות פחותה.

בדמיונה של המהפכה הציונית בתחילת המאה ה־20 נתפסה האישה העברייה החדשה כמקבילתו הסגפנית של "היהודי החדש" החלוצי ששיזף את עורו וחישל את שריריו בפלחה ובשדה הקרב. בסרט התעודה 'החלוצות' (2013) מספרת אחת המהגרות על המפגש בין האידיאלים ובין המציאות: "בבואנו ארצה מצאנו את הראשונות שהקדימונו. כשראינו את פניהן שזופות השמש, שאלה כל אחת מאיתנו את עצמה: הנכונה את לתת את פנייך, את גופך, לאדמה החרבה הזאת?".

חייהן של אותן נשים, שעזבו חיי נוחות ורווחה באירופה לטובת התיישבות במקום קשה ומסוכסך, חייבו ציות לתכתיבים קפדניים של הופעה חיצונית, יכולת גופנית, התנהגות, עיסוק, זוגיות ומשפחתיות, וכל חריגה מהכללים המהפכניים נחשבה לבגידה ברעיון שעלולה הייתה להוביל להוקעה של אלו שסוררות ומורדות באידיאל השיתופי.

.

שנות ה־30: לחישתה של רחל ינאית בן־צבי

.

האישה המיינסטרימית בשנות ה־30 ניהלה חיים בורגניים צנועים בעיר ההולכת ונבנית. היא התגוררה בדירת שני חדרים בתל אביב, עבדה כפקידה או זבנית ברחוב הרצל, הגיעה מדי פעם לאסיפות עם של מנהיגי היישוב, צפתה עם בן זוגה בארבעה סרטים מדי שבוע בקולנוע עדן, ובשבתות לבשה שמלה כחולה חגיגית שהגיעה עד מתחת לברכיים ונדחקה עם חברותיה לעונג שבת שארגן חיים נחמן ביאליק באולם אהל שם ברחוב בלפור, או טיילה עם משפחתה לכיוון השדות המוריקים והרפתות המניבות של המושבה שרונה. היא קראה את 'דבר הפועלת', ובחופשות נהגה לנסוע עם בתה, שהתבגרה בקן תנועת הנוער, אל אחותה שהייתה חלוצה בקיבוץ מרוחק באצבע הגליל. בהשפעת הפיסול הסובייטי, שהאדיר את המהפכה המעמדית תוך הנצחתם של איכרים המניפים פטיש עמלים לצד פועלות הקוצרות חיטה באבחת מגל, הקפידה האחות החלוצה ללבוש לבן, לחבוש מטפחת באותו הצבע, ולהצטלם עם אחותה, אחייניתה והחלוץ יפה התואר שרוליק, שחיזר בלהט אידיאולוגי אחר הבת במבטא רוסי כובש, בלב ים השיבולים.

אחת הדמויות הבולטות באותה תקופה הייתה רחל ינאית בן־צבי, שנולדה בשם גולדה לישנסקי. היא הקימה "בתי חלוצות" בעשור הראשון של המאה ה־20, ייסדה בהמשך בית ספר חקלאי ציוני על חורבות הכפר הפלסטיני עין כרם, ולאחר הפלישה הישראלית לגדה המערבית, לסיני ולגולן ב־1967 אף הייתה חברה נלהבת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ינאית, שנמנתה עם מייסדי ההגנה ושכלה את בנה במלחמת העצמאות, הייתה בעלת השפעה לא מבוטלת על קבלת החלטות דרמטיות, כנראה גם על ההוראה שקיבל ב־1924 איש ההגנה אברהם תהומי, לרצוח את יעקב ישראל דה האן, מהגר ציוני מהולנד שחזר בתשובה ופעל בשורות החרדים נגד התנועה הציונית תוך שהוא מנהל קשרים מיניים עם עלמים ערבים חטובים. ינאית לא הייתה מסוגלת לעכל שילוב פיקנטי שכזה בין חזרה בתשובה, פעילות אנטי־ציונית וסקס חד־מיני, וכליידי מקבת בשעתה, לחשה על אוזנו של אלוף נעוריה, יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה, כי באה עת דמים.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

שתף